בזמן הקריאות לנקמה: יש ישראלים וערבים שדווקא עושים שלום בפייסבוק

כאשר הגיעה הידיעה על חטיפתם של הנערים נפתלי פרנקל, גיל-עד שער ואייל יפרח לפני למעלה משלושה שבועות, כתב חוקר התרבות איל שגיא-ביזאווי סטטוס בפייסבוק – אבל הפעם הוא לא כתב בעברית, אלא בערבית.

?אלוהים, היי?, הוא התחיל, ?אני יודע שאני לא מבניך הנאמנים ביותר. אני לא מקפיד לשוחח איתך על בסיס יומיומי, לא קורא תהלים... מצד שני, אני גם לא מטריד אותך עם יותר מדי בקשות של זכייה בלוטו. אז אני מקוה שזה בסדר שאני בכל זאת פונה אליך היום ומבקש ממך להשיב כל ילד לחיק הוריו. שם הם צריכים להיות הילדים האלה. אצל הוריהם. ואני באמת מתכוון ל*כל* ילד. כי הבנתי שיש איזשהו עניין עם ילדים נחשבים יותר וילדים נחשבים פחות (יהודים, ערבים, ישראלים, פלסטינים, חילוניים, דתיים, מתנחלים, מתנחמדים)... אישית אני מאמין שכל ילד וילדה באשר הם יקרים בעיניך. אז אני משאיר את זה לך שתחליט. העיקר שתשיב אותם הביתה. אמן".

שגיא-ביזאווי הוא חוקר תרבות וקולנוע ישראלי, שהוריו היגרו ממצרים בשנות ה-40 וה-50. ברשתות החברתיות, יש לו לא מעט עוקבים וחברים דווקא ממצרים. ?הם כתבו שהסטטוס ריגש אותם מאוד?, מספר שגיא-ביזאווי על תגובות הגולשים מהעולם הערבי. "בבית דיברו עברית, צרפתית וערבית ואני נמשכתי לערבית מגיל צעיר מאוד", הוא אומר. "היתי בן זקונים ובניגוד לאחיי הגדולים לא הכרתי את הדורות המבוגרים שהגיעו ממצרים, כך שמצרים והערבית הפכו למייצגות של העבר. והייתי בלונדיני ואשכנזי למראה. לא פעם שאלו אותי אם אני מאומץ. זה הרגיז אותי. רציתי להוכיח שאני שייך למשפחתי".

בימים שבהם הפיד שלנו מתמלא בדרישות לנקמה ובאמירות גזעניות ואלימות, נראה שבמרחב האינטרנטי יכולות להתקיים היום גם מלים כמו "שלום", גם אם במימדים צנועים בהרבה. באורח לא רשמי, בצל מדיניות המבוי הסתום בין ישראל לשכנותיה, מתחוללת כאן בשנים האחרונות פריצת דרך צנועה: פייסבוק. הוא הושק לציבור כעשור אחרי הסכמי אוסלו וכחמש שנים לפני האביב הערבי, ובאמצעותו מצ'וטטים יהודים וערבים, לא פעם בשנאה תהומית אבל לא פעם מתוך סקרנות וכמיהה.

בין נציגיו המעניינים של שלום הצ'יטוטים אפשר למצוא גם יוצרים מזרחים, שמשחזרים באמצעות גולשים ערבים את ההיסטוריה של משפחותיהם או מסייעים לגולשים ערבים להבין עבר רחוק, בו חיו קהילות גדולות במדינות ערב. אחד מהם הוא יוצר הקולנוע התיעודי דוקי דרור , שסביו הגיעו לישראל מעיראק בתחילת שנות החמישים. "אבי ניסה לברוח לישראל בגיל 17 אבל אז נתפס ונידון לחמש שנות מאסר על פעילות ציוניות. הוא נכלא ועונה, וכששוחרר הצטרף למשפחה בישראל בגיל 22", אומר דרור. הוריו נפגשו בישראל והתחתנו.

הטראפיק הערבי בפייסבוק של דרור התחיל כשהחליט לאפשר צפייה חופשית של כמה מסרטיו ברשת ולתרגמם לערבית. "במקרה שלי, הצד השני הוא זה שדואג לתחזק את הקשר בפלטפורמות החברתיות", הוא אומר. "אלה הם גולשים מהעולם הערבי שראו סרט שלי ברשת ואז החליטו לפנות אליי. כך, למשל, פנה אלי חוקר קהירי וביקש ממני חברות בפייסבוק אחרי שראה את סרטי 'קפה נח'. הוא מנסה לחפש חומר על חזנות לצרכי המחקר שלו ומבקש שאפנה אותו לקטעי חזנות ולמידע על חזנים. יש לנו אינטרס משותף נוסף: הוא לומד עברית וכותב עברית ואני רוצה לשפר את הערבית הבינונית שלי. האיש שומר על קשר רציף מזה כמה חודשים. מדי בוקר הוא כותב בוקר טוב ובכל חג יהודי הוא נוהג לברך אותי".

שגיא-ביזאווי זוכה לתגובות בפייסבוק כשמתרגמים את מאמריו לערבית או לאנגלית. ?גולשים מהעולם הערבי מגיעים אליי כי אני פעיל בפייסבוק ומשקיע הרבה בסטטוסים שאני כותב?, הוא מספר. ?כשהטור שלי ?בהארץ? מתורגם לאנגלית מגיעות תגובות נוספות, בעיקר בפייסבוק, ואני מזהה הבדלים דוריים בתכנים שלהן. צעירים מצרים בשנות העשרים לחייהם לא יודעים הרבה על העבר. הם פונים אליי כי הם מתרגשים משבירת הטאבו שבהתכתבות עם ישראלי ומתרגשים מהעובדה שיש יהודים שיכולים להיות גם מצרים. גולשים בני ארבעים וחמישים מודעים יותר לעבר המשותף שחלקו יהודים וערבים במצרים, על היופי והכיעור שהיה בו, או לניסיונות המדיניים לייצר קשרים בין שתי המדינות".

לעתים כותב שגיא-ביזאווי סטטוס בערבית ומקבל תגובות רבות עוד יותר. לנוכחות אינטרנטית בשפה הערבית של יוצר ישראלי יש משמעות רבה בעיניו, ובקרוב הוא עתיד להשתתף בפרויקט של הקולנוענית סיגלית בנאי שנקרא "שמים". בנאי מתכוונת לפרסם בפייסבוק טקסטים בערבית של יוצרים המגדירים את עצמם כיהודים-ערבים ושמצ'וטטים עם גולשים ממדינות ערביות. "אני מקווה שהפרויקט יגיע דרך גלי הרשת החברתית לפסטיבלי שירה בעולם הערבי, שמי שיקרא את השירים יגיד: 'יש בישראל אנשים שמחוברים אלינו'", היא אומרת.

הסיפור המשפחתי שלך שונה מזה של יוצרים מזרחים.
"הצד של אבי הוא תימני ועיראקי ואמי באה משושלת יפה האשכנזית, שתרמה לתרבות העברית בדרכים רבות", אומרת בנאי. "סבתי היא בלהה יפה, שכתבה את השירים 'שמחה רבה' ו'בובה ימימה'. אני גאה במשפחתי, אבל מאמינה בהיברידיות תרבותית שמחוברת למזרח התיכון. בגללה נסעתי לא מעט למצרים ובגללה למדתי ערבית, ערבית בהקשר רחב ועשיר ולא רק ערבית לצרכים ביטחוניים. הייתי רוצה שהישראלים יהיו רב תרבותיים ותלת לשוניים, שיוכלו להכיר את הטרנדים המגניבים בביירות כמו שהם מכירים את הטרנדים המגניבים בברלין".

אחד המפגשים המעניינים שסיפקה הרשתות החברתיות לדוקי דרור קרה כמו במקרים רבים אחרים במקרה. "הרשת החברתית לוקחת אותך למקומות שלא חשבת עליהם", הוא אומר. "לפני ארבע שנים ניסיתי להבין את הבחירות בעיראק. רציתי לקרוא את הפרשנויות על הבחירות וכך הגעתי ל'איחוד המסופוטמי', קבוצה של סטודנטים עיראקים צעירים שחלקם למדו באותה תקופה בגרמניה. היה להם חזון להשיב את עיראק לימי גדולתה בתקופת האימפריה המסופוטמית, שהייתה מורכבת מעמים רבים. הם האמינו שכדי להחזיר את ימי הזוהר, צריך לעודד את ייצוגו של כל אחד מהעמים שחיו בעיראק בתרבות ובממשל. כחלק מזה הם קראו לעודד את החזרת היהודים לעיראק. הם הרגישו שהיהודים יסייעו לה להשתקם?.

הכמיהה והגעגועים ליהודים שנעלמו מהעולם הערבי היא דפוס חוזר בפניות שאתם מקבלים.
"זה עולה שוב ושוב", אומר שגיא-ביזאווי. "מצרים רבים מביעים רצון, אולי פנטזיה, שמצרים תהיה מה שהם חושבים שהיא הייתה פעם: פלורליסטית, פתוחה, מתקדמת ורב אתנית, כזאת שחיו בה יהודים. הגעגוע והפנטזיה צצים גם בטלוויזיה ובקולנוע המצריים, וגם שם ניכר געגוע ליהודי מצרים. הסרט 'בית יעקוביאן' הוא כזה והוא מייצר פנטזיה: לא רק שקהיר נראית בו יפה, נקיה ורב-תרבותית, אלא שיוצר הסרט - צעיר שלא מכיר יהודים - הלביש את הגיבורים שלו כיהודים דתיים אשכנזים. יהודי מצרים לא התלבשו כך".

"יש כמיהה עצומה לתקופה בה היו יהודים בעיראק, למרות שרוב הפונים אליי הם צעירים שלא חיו את התקופה הזאת", מסכים דרור. "אלה אנשים שהוריהם או סביהם סיפרו להם על החיים עם היהודים. זה לא מובן מאליו. רוב המשפחות העיראקיות לא מדברות על כך עם הדורות הצעירים והסיפור היהודי הולך ונשכח, והוא כנראה יישכח לגמרי לולא הקומץ שרוצה להחיות את הזיכרון. יש להם געגוע למוסיקה, לכתיבה, לדמויות בולטות שחיו אז כמו שר האוצר היהודי-עיראקי או לענקי המוסיקה סאלח ודאוד כווייתי, ממשפחתו של הזמר דודו טסה. זאת ערגה לתקופה שנראתה כמו עולם חדש ושנגדעה על ידי כוחות לאומנים ואיסלאמיים.

"צריך להבין שרוב האנשים שאני מתכתב איתם הם ליברלים ומשכילים. אלה האנשים שתופשים את עזיבת היהודים כאסון. מבחינתם, היהודים לקחו חלק בבנייתה של עיראק כאומה מודרנית וליברלית והנה הכל קורס. חלקם גם משלמים מחיר. דרך עיתונאי עיראקי שתיעדתי בסרטי 'צל בבגדאד' הבנתי את תחושות הפחד והכליאה. כשגילו שהוא כותב על יהודים הוא התחיל לקבל איומים מאחת המיליציות במדינה ועכשיו הוא מנסה לצאת מעיראק".

הגעגועים ותחושת האין-מוצא של משכילים צעירים בעולם הערבי נשמעים כמו סיפור עצוב שרק העולם הווירטואלי יכול להקל עליו.
"אני לא אוהב לצייר תמונות מצב דיכוטומיות. המצב לא רק עצוב ולא רק אופטימי", אומר שגיא-ביזאווי. "מה שעצוב הוא שהעולם גזר עלינו מציאות לאומית והיא תבעה מאנשים לבחור זהות מצומצמת. אנשים שיכלו להיות בעבר גם יהודים וגם מצרים נדרשו על ידי הציונות והלאומנות המצרית להכריע בין היהודיות למצריות. כך גם קרה עם יהודים עיראקים ומרוקאים, שלא יכולים באמת לוותר על מרכיבי הזהות הערבית או היהודית?.

שגיא-ביזאווי אומר שחשוב לזכור שהממד הלאומי הוא ממד מדומיין. ?בתור שכזה הוא לא תמיד מתיישב טוב אצל אנשים?, הוא מסביר. ?המערב מסתכל על מה שקורה עכשיו בעיראק והוא מוכה בהלם. ממה אתם בדיוק בהלם? יצרתם מדינה מלאכותית שבה יש שיעים, סונים וכורדים. הם ניסו להיות עיראקים, שוב ושוב ושוב, והנה הם לא מצליחים. הערעור של הלאומיות אמנם מייצר חרדה אבל מצד שני הוא גם מעודד כי הוא אותנטי".

עד כמה הרשתות הווירטואליות חותרות תחת הלאומיות?
"זה מורכב", אומר ביזאווי. "לרשת בכלל, ולרשת חברתית כמו פייסבוק בפרט, יש פוטנציאל לחתור תחת הפרויקט הלאומי. עם זאת אנחנו עדיין עמוק בעידן הלאומי. כשמצרי כותב לי בפייסבוק הוא כותב לי על בסיס הלאומיות המצרית, כי הוא מזהה אותי כיהודי מצרי".

הסקרנות היא ביחס לישראל הציונית, כולל המאפיינים האשכנזיים שלה, או שהתשוקה נובעת ממציאת מכנה משותף?
"הסקרנות והכמיהה באות בעיקר מהניסיון למצוא מכנה משותף, מניסיון להבין את מקור השם למשל", אומר דרור. "גם הסקרנות שלי מוליכה אותי אל שאלת השורשים כי האנשים האלה מסייעים לי לשחזר חלקים מתמונת החיים של משפחתי בעיראק?. שגיא-ביזאווי אומר כי אחת הפניות המרגשות שקיבל היא של מצרי בשנות הארבעים לחייו. "הוא גילה בשלב מאוחר שסבתו היתה יהודייה וניסה להיעזר בי, לדעת איפה חיו יהודים במצרים ומה עשו. בסופו של דבר האשה שקישרה ביננו איתרה בישראל את אחיה של סבתו ואחד מהם נסע לבקרו במצרים".

איזה תפקיד תרבותי יש למזרחים ילידי הארץ ביצירת גשרים, בעיקר בעולם הבלתי פורמלי של הרשתות החברתיות?
"אני מרגיש מחויב לחברי הישראלים, הפלסטינים והמצרים, אנשים שעם חלקם יצרתי קשרים הודות לפייסבוק ועם חלקם אני מתחזק את הקשרים בפייסבוק", אומר שגיא-ביזאווי. "על אף שאני מכבד מרכיבים מסוימים בחרם על ישראל, שעושה בעיני מעשים איומים בשטחים, אני מנסה לשבור את האיסור הפתטי והמטומטם של העולם הערבי להיפגש עם יהודים ישראלים. אני מתעב את האיומים והלחץ החזק כל כך בעולם הערבי, לפיו אם תדבר עם ישראלים תועף מארגון העיתונאים או מהתאחדות הרופאים. לפני כמה זמן נסעתי עם קבוצה של חברים מצרים ופלסטינים וישראלים לירדן להופעה של להקה לבנונית. הנסיעה התמימה קיבלה קיתונות של ביקורת בעמוד הפייסבוק שלי, בעיקר מצד פלסטינים-ישראלים ומצד ירדנים, שטענו שהיא עושה את האסור מכל: מנרמלת את היחסים בין ישראלים לערבים. מאז אותו אירוע החלטתי שאסע בכוונה ובמוצהר. אין לי כוח לצביעות, לא לישראלית ולא לערבית".

"הוירי לא דיברו הרבה על קיפוח", אומר דרור. "אמי היתה מאמינה אדוקה בכור ההיתוך ואבי היה עסוק מאוד בחוויות שעבר בכלא העיראקי, במין סוג של הלם קרב. שלא כמוהם, בסרטים תיעודיים קודמים התעסקתי במחיקת התרבות המזרחית ובדחיקתה לשוליים. אבל אז הגיע האביב הערבי, והוא גרם לי להבין שאני צריך להתעסק באזור שלנו שעובר עכשיו שינוי היסטורי. תחושת האחריות שלי השתנתה בעקבות האירועים האזוריים. אני מרגיש שאין לי זמן להתעסק בבן גוריוניזם וביחסו למזרחיות. זה נושא חשוב, אבל האנרגיה שלי חייבת להיות מופנית למקום שבעיני הוא הרבה יותר מהותי. יש לנו תפקיד חשוב כאן. אנחנו חיים פה. השינוים שהאזור עובר קשורים אלינו ולא נוכל להתעלם מהם. בלי להבין את הסביבה שלנו ובלי לייצר קשרים אמיתיים וטבעיים, לא רק ביטחוניים ואינטרסנטיים, לא נישאר כאן הרבה זמן.

"הקריאה של קומץ אנשים בארצות ערב ליצור קשר עם ישראלים היא קריאה מופלאה בעיני, וחובה עלינו להיענות לה בחיוב. אלה האנשים שיכולים לייצר איתנו שיח שיוציא את האזור ממצב של תוהו ובוהו. זה לא יהיה שיח משמעותי בטווח המידי, אבל עצם הקיום והתיעוד שלו הם חשובים. הקיום שלו נחוץ לשלב הבא".

יגידו לך שזה טיפה בים, שהשלב הבא שייך לסלפים.
"השלב הבא הוא השלב שמייצר תקווה. אם הסלפים ייצרו תקווה - השלב הבא יהיה סלפי. אם הם יזרעו ייאוש, השלב הבא לא יהיה שייך להם".

ובכל זאת, כשהסלפים משתלטים על אזורים בסוריה ובעיראק ופתאום שומעים שהם בשטחי הרשות הפלסטינית, האם אתה לא ממהר לחזור לעמדות הישראליות המוכרות?
"כמובן", אומר דרור. "מה שקורה בשבועות האחרונים בעיראק ובשנתיים האחרונות בסוריה הוא קשה מאוד לתפישה. זה משהו היסטורי ודרמטי, והוא קורה עכשיו, ופעמים רבות הוא גם מבעית. גם אני מבועת, גם אני אומר לעצמי: 'מזל שאנחנו לא חלק מזה ומזל שיש לנו את צה"ל החזק ואת השב"כ והמוסד'. אבל מצד שני ברור לי שזה יגיע גם אלינו ושנצטרך להיות מוכנים. מוכנים לא רק באמצעות השב"כ וצה"ל, אלא גם דרך כלים אחרים של עבר משותף. בתוך הכאוס המטורף צריך לדבר על קשרים תרבותיים והיסטוריים, על זיכרון וגעגוע".