פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חסרי בית, לא חסרי תקנה

      אתם רואים אותם בפינות הרחוב, לעתים מקבצים נדבות, ושואלים כיצד בגיל כה צעיר בני נוער הופכים לחסרי בית? בתל אביב לבדה יש כמה מאות כאלו. לכל אחד מהם אפשרות לעתיד אחר

      כאשר ניגש בחור צעיר שפושט את ידיו ומבקש כסף, אוסף נדבות – מגביות בשפת הרחוב, אחת השאלות הראשונות שקופצות לראש היא: "למה הוא לא עובד?". לפעמים נוותר על השאלה ורק נעלה ביקורת על היותו עצלן, נרקומן, או סתם תחמן. מעניין איך בתוך קשת התגובות האפשריות לא עולה בנו השאלה שבעיני לפחות היא המתבקשת ביותר – "איך הוא הגיע למצב הזה?", או אם להעז ללכת יותר רחוק – "איזה אי צדק טמון בתוך הסיטואציה הזו?". שלא לדבר על השאלה למיטיבי הלכת בלבד – "מה אני, או אנחנו כחברה, יכולים או צריכים לעשות על מנת שהבחור הזה ואחרים שכמותו לא יהיו במצב הזה?".

      אז איך זה קורה? הנסיבות מגוונות אך המשותף לכולן הוא שאי-שם לאורך הדרך - בילדות, בבגרות ובבחרות, אנחנו ויתרנו עליהם. אי שם, מתישהו, מישהו החליט שהילד או הילדה הזו אינם ראויים להשקעה של זמן ומשאבים, אי שם מישהו התייאש, מישהי התעייפה ואין פתרון טוב יותר לבעיה מאשר העלמתה מן העין. אותה ילדה שאביה אנס אותה, או שאולי היה זה השכן – והתחילה להראות סימני מצוקה, הפכה להיות בעיה. נטל על מערכת חינוך שמתוקצבת מעט מדי, ושצריכה להראות הישגים על מנת להמשיך להתקיים.

      אותו ילד שסבל מגזענות כאשר עלה עם משפחתו מאתיופיה, הוריו התקשו להוות עבורו מוקד תמיכה והחל לגלות סימנים של אלימות (כדרך לשרוד בעולם) – בשלב כלשהו הוגלה החוצה מהחברה שבה היה מלכתחילה נטע זר ולא מוכר. מערכת הרווחה המתוקצבת בכלום וחצי, על עובדיה השחוקים והלא מתוגמלים בעליל, מתקשה ובצדק להתמודד ולספק את התמיכה המתבקשת. או אולי זה הילד שחווה אלימות בבית, הוצא למסגרת של פנימייה שבה חווה הזנחה ואלימות מתמשכת, שיחזור של הטראומות שחווה בבית, ברח או נפלט והתגלגל לרחוב בהיותו חסר כל עורף משפחתי.

      אחוז ניכר מאותם נערים ונערות שמוצאים את דרכם אל הרחוב חוו הזנחה, נטישה, או התעללות בילדותם. היום, הם חיים ברחוב, על מופעיו השונים, נודדים ממקום למקום, מפתחים אסטרטגיות שונות על מנת לשרוד את היום יום. המרכזיות שבהן: זנות, סמים ועבריינות.

      הייתם ניגשים לריאיון עבודה בבגדים בלויים?

      בתל אביב כיום מסתובבים בין 300 ל-500 צעירים וצעירות שהרחוב עבורם הוא בית. מסגרת לאלו ביניהם בגילאי 18 עד 27 אינה קיימת באמת. בתל אביב ישנם שלושה גגונים לחסרי בית: האחד למכורים פעילים לסמים, השני למכורים נקיים והשלישי לנשים מכורות נקיות. שלוש המסגרות הללו צריכות לתת מענה למאות חסרי בית בתל אביב. כאשר הגגונים מלאים עד אפס מקום בדרי רחוב מבוגרים, ברובם מכורים פעילים, הם הופכים להיות בלתי הולמים לאוכלוסיית חסרי הבית הצעירים. אותם צעירים נאלצים למצוא לעצמם פתרונות יצירתיים לקורת גג – בית נטוש, חצר אחורית, או ספסל בגינה ציבורית, ויש שיאלצו למכור את גופן או גופם בתמורה לקורת גג.

      ואם לחזור לשאלה שעמה פתחתי – אז דמיינו לעצמכם שבכל לילה אינכם יודעים איפה תלונו. דמיינו שאתם צריכים לקום לאור יום חדש לאחר שלא ישנתם כמעט בלילה, כי תנאי הרחוב לא ממש מאפשרים זאת. דמיינו עצמכם ניגשים לראיון עבודה לבושים בבגדים מלוכלכים, אחרי אי אלו ימים ללא מקלחת, עם קיבה שזועקת ממחסור במזון. עכשיו, דמיינו את עצמכם קמים כל בוקר מחדש לאותו הפזמון. קשה, נכון? אני לא הייתי שורדת לילה אחד שכזה, ואתם?

      אל תטעו לחשוב שמדובר באוכלוסייה חלשה וחסרת יכולות. הצעירים והצעירות הללו, כל אחד מהם עולם ומלואו בתוכו טמון. אך ללא מערכות תמיכה מותאמות, דרכם החוצה מהרחוב הופכת להיות קשה עד כמעט בלתי אפשרית.

      אז מה אנחנו יכולים לעשות? נתחיל בכך שנראה אותם, באמת אבל, נסתכל להם בעיניים ונראה אותם. נדמיין שאלו הילדים שלנו, האחים או האחיות. אחרי שרואים, קשה להתעלם. ואז, נשב לכתוב מכתבים לקובעי המדיניות, ונדרוש מהם תכנית כוללנית לסיוע לצעירים וצעירות חסרי בית – הכוללת מענה לינה שפתוח 24 שעות ביממה במשך שבעה ימים בשבוע.

      אם יש שורה תחתונה שאני רוצה להשאיר אחרי כל השורות הללו, היא זאת: מאחורי כל אדם יש סיפור ומאחורי כל צעיר וצעירה חסרי בית יש סיפור זוועה. נטשנו אותם פעם אחר פעם וה"בעיה" לא נעלמה, היא רק הלכה והעמיקה. ובכל יום שעובר ואנחנו לא נותנים להם מענה, כחברה, אנחנו מחזקים את חוסר האמון שלהם בבני אדם בכלל ובמוסדות המדינה בפרט.

      הכותבת היא עובדת סוציאלית בפרויקט "מישהו לרוץ איתו" למען צעירים חסרי בית של עמותת עלם לנוער בסיכון

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד