כשהייתי קטנה היה איזה ספר ילדים של אפרים סידון, שקראתי הרבה מאוד פעמים. קוראים לספר "עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור". בספר הזה, למי שלא מכיר, יש בן מלך אהוב על העם, והוא מתערב עם מקורבים שלא משנה מה הוא יעשה לעמו, הם ימשיכו לאהוב אותו. מן הסתם, הספר אינו מעודד את תפיסת העולם של אותו בן מלך. בסוף הספר העם קם ושולח אותו בדואר ימי למקום אחר ומרוחק.
ועכשיו, אחרי ההתרפקות על ילדות פעורת עיניים נחזור להיום. לפני כמה ימים, ביום רביעי ליתר דיוק, הוזמנתי לכנס בכנסת ישראל. נושא הכנס - עזיבת צעירים את הארץ ומצב הצעירים שעוד כאן.
המארגנים - סגנית השר פאינה קירשנבאום וארגוני צעירים כמו "רוח חדשה", עמותת איילים ומרכז הצעירים של מאז"ה 9 בתל אביב. הנתונים מדאיגים. העוני הגדל. יוקר המחייה רק גדל והמשכורות נשחקות. אנחנו שומרים על המקום הראשון בדירוג הפערים החברתיים במדינות ה-OECD.
המסקנה - צריך לפעול. צריך לחשוב על הדור הצעיר במדינה. צריך להבין שצעירים זה לא קבוצת יחס סטטית, אלא מצב וזמן בחיים שגם דור ההורים שלנו היה בו פעם. לא נהיה צעירים לנצח. זה ברור. יגיעו צעירים אחרים. כשמדובר על הדור שלי, שלנו, מדובר בעצם על המשכיות. על עתיד המקום הזה. על הדור היצרני שבינתיים די יורקים לו בפרצוף ואומרים לו יותר מכל שכאן אין עתיד.
האולם היה מלא עד אפס מקום, יש לציין, בצעירים. צעירים שאכפת להם. שלוקחים חלק בפעילות חברתית. רבים מהנוכחים עברו צפונה או דרומה והקימו כפרי סטודנטים. זה ממש לא הפריע לחלק מהדוברים לשחק על הרגש שלנו, הצעירים שהגיעו לכינוס. תחושת השייכות, אמרו, חזקה מאוד. אסור לצעירים להתייאש, הוסיפו. "אתם חייבים לעשות" דרשו מאתנו.
לא תוכלו יותר להתעלם
תחושת השייכות של הישראלים הצעירים היא לא דבר מבוטל. אבל אי אפשר לשחק על המקום הזה ולבקש מאתנו לשים שוב ושוב את העובדות בצד. את המשכורות המעליבות, את המחירים הגבוהים על דיור ומזון, את העובדה שבמקומות אחרים בעולם יש מוצרים ישראלים שעולים חצי ממה שהם עולים כאן. לאילו מאתנו שעזבו קוראים "היורדים מהארץ". מאשימים אותם בזניחת הישראליות. אבל איפה האחריות של דור ההורים שלנו? ושל זה שקדם לו? איפה האחריות של הממשלה? של הכנסת? בייחוד בימים שנחשפות שחיתויות מקצה לקצה. בייחוד כמה שבועות מציון שלוש שנים למחאה החברתית.
יצאנו לרחובות. יותר מפעם אחת. התרענו שהמצב קשה. שקשה לחיות כאן. אלו מאתנו שעוד כאן לא רוצים לעזוב. אנחנו רוצים לשפר. אנחנו רוצים לראות איך התנאים של המחיה כאן, של כלכלת הבית, מאפשרים עתיד לנו, לילדים שלנו, להורים שלנו.
רק בגלל שאנחנו מרגישים שייכים למקום הזה, זה לא אומר שאפשר לדרוש מאתנו כל הזמן להסתפק במועט, להפסיק לשאוף לימים טובים יותר ולסתום את הפה. אנחנו, דור הצעירים, אוכלים חצץ בגלל שדורות קודמים שתקו בדיוק באופן הזה.
כשהגיע תורי לדבר, הצעתי פרקטית שהוועדות השונות הקשורות לענייני חברה ידאגו שתהיה נוכחות של צעירים שישקפו את נקודת המבט שלהם. שיתחשבו באותו דור חדש שמנסה לשפר את המקום הזה ושמדבר בשפה אחרת לגמרי. בגלל הרשתות החברתיות האפשרויות החדשות שמגיעות איתן, שדורש שקיפות אחרת בגלל שהעולם מתחלק לזמן שלפני ואחרי ויקיליקס, אנונימוס, סנודן וכולי.
סגנית השר הסכימה שהרעיון חיובי. כולי תקווה שבאמת תקדם אותו. בשביל שהיושבים באותו כנס יוכלו לא רק למלא את האולם, אלא גם להשמיע את קולם בוועדות בהם מקבלים החלטות הרות גורל על הדור הזה.
ונסיים בציטוט מאותו ספר ילדים, שמוסר ההשכל שלו היה שאסור לשתוק כששמים אותך בפינה, אלא להיפך: "מלכנו הרם, העם מבקש אל תתערב עם בן מלך עיקש, חזור להיות הטוב, הרשה לעם להלך על שתיים ברחוב, את מקל הכביסה המציק להסיר, חמש אותיות לשפה להחזיר, הרשה לדבר כמו כל בני העם, השב לבני עמך את כבודם".
לכל הטורים של דפני ליף בוואלה! חדשות
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד