מועצת זכויות האדם של האו"ם אמנם איפשרה אתמול בז'נבה לרחל פרנקל לשאת נאום (על חשבון זמנו של הלל נוייר, מנכ"ל ארגון UN WATCH) במשך שתי דקות (זה הנוהג), אולם קשה להגיד שהארגון המאוד צבוע ומוטה הזה שינה את מדיניותו העוינת והבלתי מאוזנת כלפי ישראל. בישראל יכולים להמתין לגינוי על חטיפת הנערים בדיוק כפי שהארגון עשה באופן בהול כאשר חוסל השייח' יאסין או בתגובה על האירועים סביב המשט הטורקי, אך לא בטוח שהגינוי יגיע. את ישראל ממהרים לגנות, אבל כאשר שלושה נערים ישראלים נחטפים בדרכם הביתה - אפשר כנראה רק לחלום על גינוי.
נזכור רק כי זוהי המועצה שבה חברות 47 מדינות, אשר בחרה לפני כמה שנים בעידן קדאפי בלוב כנשיאת הארגון. לאחרונה הארגון הזה הוסיף את ערב הסעודית, קובה, סין ורוסיה כחברות.
בישיבה אתמול, שהיא אחת משלוש הישיבות האנטי?ישראליות הרגילות המאורגנות בכל שנה במוסד הזה, דיברו בין היתר נציגי סוריה, קובה, איראן וסין על המצב באזור, וגינו את ה"כיבוש הישראלי" בשטחי יהודה ושומרון ובעיקר גינו את פעולות צה"ל נגד האוכלוסייה הפלסטינית. גם נציגי מרוקו, אלג'יריה, ברזיל, האיים המלדיביים וטורקיה לא חסכו בדברי ביקורת נגדנו.
רנייה, הנציגה הפלסטינית של ארגון זכויות האדם הפלסטיני, נשאה דברים במשך שתי דקות אף היא והזכירה את החטיפה בלי לגנות. לעומת זאת, את התגובה הישראלית היא גינתה. שוב הזדמנות של הפלסטינים לגנות את האירוע מבחינה הומניטרית.
שאלתי את רנייה בסוף הדיון אם היא שותפה לצער של האימהות היהודיות. "האם יש כאן גם מקום ל?5,000 אימהות פלשתיניות?" היא שאלה. היא היתה מוכנה להגיד רק שהיא כואבת את כאבן של כל האימהות הסובלות בעולם, אבל לא את הכאב הספציפי של האימהות שהיו כאן אתמול.
ביום שישי פגשתי בפריז עיתונאים אירופאים רבים באירוע חברתי. רבים מהם לא ידעו כלל על המקרה. אחרים ידעו מעט. אלה שרצו לדווח נתקלו בסירוב של המערכות מאחר שהדבר יפגע ברייטינג בתקופה של גביע עולמי.
אין ספק שעבודת האימהות היא מלאכת קודש. הן חדורות אמונה במדינה, בצה"ל ובשם, בעיקר בשם. זה מקור כוחן. העולם מתבקש אם לא לעזור, לפחות לא להפריע. אם יחליט לעזור - מה טוב. אם לא למען המדינה, לפחות למען אימהות. בשם הערכים האוניברסליים שעליהם בז'נבה אוהבים כל כך לדבר במשך שעות על גבי שעות.