בואו נהיה כנים ונודה שאחת מנקודות האור במבצע "שובו אחים" היא העובדה שמנהל אותו ראש הממשלה בנימין נתניהו, שבחר להתייחס לאסון בסוג של פאסון. בין אם מתוך פחד להסתבך במלחמה עקובה מדם ובוועדות החקירה שיבואו אחריה, ובין אם מתוך ריסון ואיפוק נתניהו נמנע מלהפוך את חטיפת שלושת הנערים למניפסט הביטחוני הגדול שלו: "לרסק את החמאס" כמו שהציע האקס-רמטכ"ל שאול מופז, לפרוץ לעזה כמו שמן הסתם היה עושה אהוד אולמרט (או אפילו שמעון פרס) או לכל הפחות לתפוס את ההזדמנות לחזק את מעמדו בימין כמר ברדלס עם הברדס.
מבצע "שובו אחים" - כל הכתבות
העובדה שנתניהו בחר במבצע קטן-מידות, שעיקרו מעצרים מחודשים של חמאסניקים (שכך או אחרת היו כנראה מוצאים את דרכם חזרה אל הכלא הישראלי) ומאותת שאינו רוצה להבעיר את השטח היא האירוניה של יחסינו עם הפלסטינים. מבחינה מסוימת היא דווקא מחזקת את הייאוש של הימין היצחק שמירי (לשמור על הקיים, להתנהל ממשבר למשבר), ופוצעת עוד יותר את החזון השמאלי לפתרון מדיני מוסכם או את האוטופיה הימנית לסיפוח ושליטה בשטחי יהודה ושומרון עם מעין "אוטונומיה מורחבת".
הייאוש שמורגש בימים האחרונים מהמבצע ומהיעדר-תוצאותיו אינו נובע רק מהעובדה שעד כה לא נמצא אף סימן חיים משלושת הנערים הוא גם תוצאה של ההיקף המוגבל יחסית, "הנורמלי" כביכול של הפעילות המבצעית. במקום "צה"ל ינצח" מציעים לנו כעת את הפתרון הריאלי של "צה"ל יחפש (בביובים)", "צה"ל יסרוק (את הבארות)", ו"צה"ל יבצע מעצרים (של פעילים שאולי יספקו תשובות ואולי לא)".
המבצע יגווע בשקט
במבצעים הגדולים הקודמים הריטואל הקבוע היה בערך כזה: בתחילה המדינאים (משמאל ומימין) היו משמיעים קריאות ששון לקרב, כולל הכרזות על הצורך לפרק לחמאס או לחיזבאללה את הצורה; בימים הראשונים נדמה היה שהמדינה כולה הפכה לרפליקה של רוני דניאל עם אפודים, קסדות ורצח בעיניים; אחר כך היו מתחילים הוויכוחים תחילה בקטן, בשקט. ואז פתאום היה מגיע הנחשול: הפגנות, גינויים מאירופה, לחצים מאמריקה, שלאחריהם צה"ל היה נסוג מבלי להשיג את כל "בנק המטרות". גודל האכזבה היה כגודל הציפיה, ועמה הייתה משתרשת ההכרה ש"בצה"ל מעריכים שבקרוב מאד נצטרך לצאת למבצע נוסף". המעגל הזה הפך אוטומטי כמעט כמו גלי החום של אוגוסט.
הפעם זה לא יקרה, כנראה. המבצע יגווע לו בשקט, הישגיו מוגבלים כמעט כמו מטרותיו, והקונפליקט שהוא יצר (בקיזוז חנין זועבי) בקושי דגדג את מהדורות החדשות. לא יהיו גינויים מהעולם, אבל גם לא גילויים מרעישים של לוקאל-פטריוטיות. ככל הנראה את הנערים בסיבוב הזה לא נמצא, ולא מסתמן מבצע חילוץ מזהיר (כזה שיכול להסתיים גם בכישלון נורא). כולנו נחזור לשגרה במהירות יחסית (חוץ מהמשפחות האומללות), והדיווחים על הנערים האבודים יגוועו עד שייעלמו לחלוטין מהמסכים. הם ישובו רק כשיצוץ מידע חדש.
אפשר לראות באנטי-קליימקס הזה סממן של נורמליות מזרח-תיכונית מסוימת, עקומה ככל שתהיה. הרי התיאום עם הרשות הפלסטינית ימשך למרות שאנחנו מבצעים פעולות בשטחה ולמרות שמנהיגיה יושבים ביחד עם החמאס בממשלה. ולמרות המעצרים והנוכחות הצה"לית המסיבית בשטח לא נראה שעומדת לפרוץ לעת עתה אינתיפאדה נוספת. חטיפת שלושת הנערים היא אירוע טרגי ומזעזע, אבל כזה שלא ערער לעת עתה את האיזון השביר בין ישראל לגדה. במקום הסכמי שלום מרגשים או מלחמות עקובות מדם, קיבלנו חיפושים מייאשים בנקיקים ובשדות. ולעת עתה אנחנו לא מוצאים שם כלום.
לכל הטורים של אבנר הופשטיין בוואלה! דעות
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד