אלה ממש ימי ההכרעה בעניין רשות השידור, כשהכנסת עומדת להעביר בקריאה שנייה ושלישית את החוק לסגירת רשות השידור ופתיחתה מחדש במתכונת אחרת. כבר נמנה וסוכם, כפי שהצהיר ראש הממשלה, שהטובים בעובדים (והשאלה היא כמובן מי הם) יועסקו מחדש. אבל זו רק חלק מהבעיה.
אז אוקיי. נישאר עם אורן נהרי ודודו ויצטום ויעקב אחימאיר ואיילה חסון ואסתי פרז וכו' וכו', אבל מה יהיה עם משהו לא פחות חשוב, ואולי חשוב בהרבה: עם כמה מתכניות השידור וכמה מערוצי השידור הטובים ביותר כשלעצמם.
מה יהיה עם "יומן" של איילה חסון בליל שבת? מה יהיה עם "גלובוס" של אורן נהרי? מה יהיה עם "בחצי היום" של אסתי פרז וענת דוידוב? מה יהיה עם "רואים עולם" של יעקב אחימאיר? מה יהיה עם "מקבלים שבת" של דב אלבויים? כולן תכניות משובחות שחיינו בלעדיהן יהיה דלים יותר, ממוסחרים יותר, שטחיים יותר, צעקניים יותר וצהובים יותר.
תחשבו רק על המפעל היומי המיוחד והמפואר הזה שנקרא רשת ג' - ערוץ המוזיקה הישראלית הבלעדית. אין עוד ערוץ כזה. מי שרוצה לפתוח את הרדיו במכונית בעיקר לשירים ישראלים (לא מזרחים בעיקר ולא לועזיים בעיקר, אלא שירים עבריים נטו), אין לו תקנה אלא ברשת ג'. אז האם הדבר החשוב להפליא הזה ייסגר, ואולי ייפתח מחדש, ואולי לא? לא יעלה על הדעת.
לא תרבותי, וגם לא כלכלי
וכך, עוד הרבה תכניות וערוצים מצוינים אחרים, החל מרשת ב' בכלל, דרך רשת א' ורשת מורשת וקול המוזיקה וערוץ 88 ועד לתכניות כגון "הסיפור האמתי" ו"מבט שני" ו"פוליטיקה", אם להזכיר עוד משבחי רשות השידור וערוץ 1 ייסגרו.
מי שיסגור את כל אלה יבצע פשע תרבותי נגד החברה הישראלית. לא פחות. לכן, צריך לקוות שמשהו במהלך הדרקוני והנמהר הזה ישתנה, בדרך הארוכה הצפויה בוועדות וכן במהלכי בג"ץ וההסתדרות העומדים בפתח. מלכתחילה היה אפשר למנוע את כל מהומת הסגירה וטמטום הסגירה בדרך אחרת לגמרי, הרבה פחות רעשנית והרבה פחות מזיקה: מינוי מנהל לשעת חירום עם סמכויות מיוחדות (למשל, מפקד גלי צה"ל ירון דקל, או אלדד קובלנץ, מנכ"ל הטלוויזיה החינוכית) והסמכתם בחוק מיוחד לעשות ברשות השידור את מה שצריך: לפטר, לצמצם, לשנות, אבל להשאיר את העיקר הטוב. למה צריך את כל המהומה הגדולה אם אפשר לעשות הכול באמצעות אדם אחד עם סמכויות אמתיות?
גם מבחינה כלכלית סגירת רשות השידור לא עושה שכל. אז אוקיי, ביטלו את האגרה. מי לא ישמח? ותיקון חשוב זה יישמר כמובן. אבל איזו הצדקה כלכלית יש לשלם פיצויי עתק לאלפי עובדים, נניח, ואז לקבל מחדש חלק גדול מהם לרשות השידור החדשה ולשלם להם שוב, מחדש, מדי חודש, משכורות דשנות (כי מישהו חושב שעובדים יסכימו לוותר על שכרם או להפחית אותו?).
וכך, למשל, אורן נהרי או יעקב אחימאיר או איילה חסון, שאין להעלות על הדעת שלא ימשיכו בעבודתם, יקבלו בוודאי כמה מיליוני שקלים או לפחות כמה מאות אלפי שקלים כפיצויי פיטורין על כך וכך שנים ברשות השידור, ומיד ימונו מחדש כשדרים בכירים בשכר הנוכחי. אז מה עשינו? לא עדיף לפשט את התהליך, לדלג על שלב הפיצויים הכבדים וההעסקה מחדש (שייעשו למרבה הדאגה בפיקוח עינה הבוחנת של הממשלה) ולמנות את המנהל בעל הסמכויות והיוקרה כבר עכשיו, במינוי מיוחד מטעם הממשלה ובחקיקה מיוחדת, שתיתן לו אפשרות אמתית לעשות מה שצריך. אולי אפילו את מה שוועדת לנדס המליצה עליו בחלקו, אבל בלי לסגור ובלי לפתוח, ובעיקר להשאיר אותנו עם התכניות הכי שוות והערוצים הכי שווים. לא יותר עדיף?
לכל הטורים של מנחם בן בוואלה! דעות
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד