מופת האימהות מול שפלות המבקרים

בחלקה על דעתו של בנימין נתניהו אמרה אתמול ציפי לבני ב"פגוש את העיתונות" כי לא היה מקום להטיל על אבו מאזן את האחריות לחטיפת שלושה הנערים. זה נכון, בעיקר שלפני כמה ימים גינה באיחור את החטיפה. אבו מאזן ראוי להערכה על כך. אך עמדת נתניהו היא שאבו מאזן חייב לעמוד במבחן התוצאה. אם אינו נפרד מהשותפות עם חמאס - על מה ולמד יחודש המשא ומתן עימו? הרי גורל כל הידברות יהיה תלוי במעשה הטרור הבא של השותף, שבסיסו ברצועת עזה.

לבד מהשמאל הקיצוני שיש לו כלי תקשורת וכמה ח"כים, אין מי שטוען כי המהלך הצבאי ביהודה ובשומרון שגוי. מה גם שהוא נעשה במידתיות רבה. אש במשורה וקשיים מעטים ככל האפשר בחיי האוכלוסייה האזרחית.

מאחר שהפגיעה בתשתית חמאס ביהודה ובשומרון נחוצה לא רק לישראל אלא גם לרשות הפלשתינית ולמצרים, יכול צה"ל להאריך את פעילותו גם ב"סתם יום של חול" ואינו בהול לסיים את תפקידו בפרק זמן קצר. זה לא מפחית מן הדאגה הגוברת לגורל הנערים ככל שחולף הזמן.

במהלך המערכה נחשף הציבור לשאלות נוספות. לאחר התמקדות ראויה באיטיות של מוקדני המשטרה בקריית ארבע מתעורר צורך לשאול את השב"כ מה אירע לו לקראת מעשה הטרור, ומאז?

ככל שחולף הזמן גוברת ההבנה כי החטיפה לא היתה מעשה טרור של יחיד ששלף סכין או אקדח על דעת עצמו. זה נראה כמבצע מורכב ומסובך ואפילו מתוחכם, ובשל אופיו שהצריך שותפי סוד מעמיקה התהייה כיצד פעולה כזאת יכלה להתרחש "מתחת למכ"ם" של השב"כ. גם מאז התרחשה.

אזור יהודה ושומרון אינו רצועת עזה או לבנון שבה קצרה ידה של ישראל מלהושיע לחטופיה. השב"כ חזר ליהודה ולשומרון במבצע חומת מגן ב?2002, ומאז הוא פרוס בשטח. ובכן - היכן הוא? גם בדיקה זו בלתי נמנעת.

תמוה גם היחס המסתייג מאומץ ליבה ומתבונת האיזון של האם רחל פרנקל. היא בהחלט מאמינה שבנה יחזור. הרי היא אישה מאמינה. מדוע שלא תאמין כל עוד לא הוכח אחרת? (והתקווה שלא, והנערים בחיים). אבל היא דבקה בערכיה ומפוכחת, וכפי שיודעת לומר כי "אלוהים אינו עובד אצלנו" - כך היא מביאה בחשבון אפשרות קשה מאוד, ואז יש לה מסר חיובי מרטיט למאזיניה, לא להישבר.

איש אינו דורש משום אם להיות כה חזקה. איש גם לא דרש זאת מאימהות שכולות (ופרנקל בהחלט לא) שהיו נשות איוב למופת כמו "אם הבנים" רבקה גובר ואלמנת שלושת הדורות עטרה שטורמן והמחנכת מרים פרץ ועתה פרנקל. אך גם היא כזאת, יצוקה מפלדה. הנחישות שלה מבהילה את מבקריה קטני האמונה, המופת שלה מאיים עליהם מתוך עצמם. הרי "אדם בתוך עצמו הוא גר".

איש לא נדרש להיות כמותה. אבל צריך שפלות רוח ולב אטום להסתייג ממנה.