שיתוף הפעולה של אבו מאזן עם חמאס הרה אסון לשלום הארץ. אולי היה אפשר להשלים עם האפשרות שחוליה בחמאס עשתה דין לעצמה וחטפה שלושה ישראלים. אך בלתי נסבל שסיעת חמאס שיבחה את מבצעי הפשע ממקום מושבה בפרלמנט ברמאללה. בעבר הודעות כאלה התפרסמו מטעם ארגון מנודה, מצורע. אך מעתה הן רואות אור מליבת ההסכמה הלאומית הפלסטינית, וזה מה שעושה את ההבדל.
לפי שעה ידוע על מצור כבד ההולך וסוגר על חברון. הדעת נותנת כי שלושת החטופים לא הוצאו הרחק מהררי דורא וחלחול. שם הם נמצאים. בעיקר אם המכונית שנמצאה שרופה הובילה אותם למקום כלאם. כך צריך. אך צריך גם להיזהר מרעיונות הטובים לשעתם ומהווים נטל בעתיד הנראה לעין.
לכידת פעילי חמאס ומעצרם? - בוודאי; חקירה בתנאי "פצצה מתקתקת?" - בוודאי, לפי הצורך הענייני; אך גירוש המוני? - זה חזיון שווא, פטה מורגנה. העולם ישכח את הנערים, יהיה גורלם אשר יהיה, ויעניק לפליטי חמאס כתבות אוהדות. כאשר יצחק רבין עשה זאת בפעם הראשונה - נרשמה טעות; אם בנימין נתניהו יחזור על כך - זו תהיה איוולת. צריך לקוות כי לא יתפתה לכך.
הכלל הוא ברור: מהלכים תקיפים לוחצים על חמאס, בתנאי שמימושם וחדלונם מצויים בידי ישראל בלבד. למחנה מגורשים על אדמת מדינה זרה יש מנהיגים מקומיים משלהם. בכוחם להאט את התפרקותם, גם אם ישראל תמאס במחנם ותרצה לפרקו. זה עונש בלתי יעיל.
אך הזנת שובתי הרעב בבתי כלא, או העברת חוק המתיר לשופט לאסור את שחרורם - אלה מצויים בידי ישראל בלבד, והיא יכולה להשתמש בכוחה כאוות נפשה. יש פנים לכאן ולכאן. יש היגיון במניעת רעב מן השובתים, וגם להפך. הממשלה יכולה להכריע כהבנתה כאשר כל הקלפים בידיה. גם לשנות באורח חד?צדדי את החלטתה.
ליבת כל הכרעה חייבת להתבסס על ציר המרדף אחרי חמאס. לא רק לשכנע את הנהגתו כי החטיפה אינה יעילה מנקודת מבטו, אלא להוכיח גם לראשי הפת"ח כי השותפות עימו אינה משרתת את האינטרס של הרשות הפלסטינית.
נתניהו ועמיתיו זקוקים בימים אלה לתמהיל של תעוזה וזהירות; לצפי שיאפשר להם לראות את תמונת המצב גם בעוד שבוע-שבועיים אם עד אז חלילה לא תתפענח התעלומה. יש מאחוריהם ציבור מלוכד. בעיקר יש לפניהם שלוש משפחות שהן מופת.