יש מדינות שהתפרקות שלטונית בישרה על גסיסתן הקרבה. אצל אחרות היה זה כיבוש כוחני, סיפוח מרצון או איחוד עם מדינה שכנה, שאותתו כי הן ייעלמו בקרוב מהמפה. באיי מרשל היו אלה 26 שלדים, שייתכן שהודיעו לא מכבר על ראשית הקץ של מדינה קטנה, יפה אך נמוכה. שרידי הגופות, כנראה של חיילים יפנים שהוצבו באזור במלחמת העולם השנייה, נסחפו מקבריהם בעקבות גאות ממושכת שפקדה את האיים בין פברואר לאפריל. יחד איתם נשטפו גם פצצות שמעולם לא הופעלו וציוד צבאי אחר.
70 אלף תושבים יש במדינת האיים הפסטורלית. היא שוכנת באוקיינוס השקט, בין הוואי לאוסטרליה, ומורכבת מ-29 שוניות ומכאלף איים זעירים. נורת האזהרה המבעיתה הזכירה לאזרחיה שבשונה מהמצב במדינות אחרות מעיראק ועד אוקראינה עבורם, הקרב על הבית הוא מערכה ארוכת טווח, שהאקדח היורה בסופה קטלני במיוחד: האקלים המשתנה.
שר החוץ של איי מרשל, טוני דה ברום, הוא שסיפר על השלדים שנסחפו, כשהשתתף בשבוע שעבר בכנס של האו"ם בגרמניה בנושא התחממות הגלובלית. הוא ניסה לרתום את עמיתיו מעשרות מדינות להבין את האיום הקיומי על ארצו. "אנו סבורים שהם מבינים את המסר, אבל לא מהר מספיק", אמר. "יש ארונות ואנשים מתים שנשטפו מהקברים, זה עד כדי כך רציני. אפילו המתים מושפעים".
ולא רק המתים; החיים מושפעים אפילו יותר. איי מרשל, שהגובה המרבי בהם הוא שני מטרים, הם אחד המקומות הפגיעים ביותר בכל הנוגע לעליית גובה פני הים. לפי ההערכות, במאה החולפת עלה המפלס בכ-19 סנטימטרים. דוח עדכני שפרסמה תכנית הסביבה של האו"ם העלה כי בין 1993 ל-2009, המפלס סביב האיים זינק ב-12 מילימטרים, פי ארבעה מהממוצע העולמי. עד סוף המאה הנוכחית מעריכים כי הים יעלה בעוד מטר עד שניים.
ויותר מאשר בדוחות ובמשרדים, הנזק ניכר בשטח, וקשה להקל בו. ברבים מאיי מרשל נאלצו תושבים שבתיהם נבנו על החוף לעזוב או להעלות אותם על כלונסאות. כבישים שקו המים החל לנגוס בהם נסללו מחדש בפנים האי. ואם לא די בכך, גם המזון והמים בסכנה של ממש: הגאות גרמה להמלחת מי התהום ולכך שהקרקע אינה פורייה עוד, ולא ניתן לגדל בה את פרי הלחם (breadfruit), מרכיב יסודי בתזונת המקומיים. האוקיינוס סחף אל תוכו שורות-שורות של עצי קוקוס, וגם בבירה מג'ורו אפשר להבחין בהרס שהוא זרע.
ואולי זו בכלל אשמתם?
אבל נראה שכמו על בני האדם, גם על האיים האקלים משפיע קצת אחרת. למרות ההשפעה הדרמטית על חלק מהם, רבים מהמדענים מתנגדים נחרצות להנחה שהמדינה השקטה בדרך למצולות. לפיהם, חלק נכבד ממאות האיים שמרו על גודלם ואף הרחיבו אותו. כך למשל, מחקר שפורסם לאחרונה הראה שהשונית הדרומית שנהרסה בסופת טייפון ב-1905 השתקמה, הצמחייה בה התפשטה וכמה איים סמוכים התלכדו והפכו לאי אחד.
ד"ר מאריי פורד מאוניברסיטת אוקלנד השווה תצלומים אוויריים של האיים ממלחמת העולם השנייה צילם אותם צבא ארצות הברית, שכבש את האזור באותה תקופה עם כאלה משנות השבעים ומהשנים האחרונות. פורד הבחין כי איים רבים התרחבו וקבע כי התכווצותו של קו החוף נגרמה במידה רבה בגלל פיתוח מסחרי, בניית חומות הגנה ובירוא של הקרקע.
בקרוב כבר לא נמצא את נמו: העולם מתחמם
"הסיפור מורכב הרבה יותר מאשר אי שנסחף", הוא אמר ל"טלגרף" הבריטי. "מה שאנשים רואים הוא אמיתי: יש קברים ובתים שנשטפים אל תוך המים. אבל לעתים קרובות זו תוצאה של פיתוח וסכרים שנבנו לא טוב. חלק מהאיים סובלים מסחף ומתנועות של חול, אבל בחלק מהאיים השטח גדל באופן טבעי. הסיפור במג'ורו הוא במידה רבה השפעה של בני האדם על האי". פורד הסכים שבחלק מהמקרים הסכנה ארוכת הטווח אכן נגרמת משינויי האקלים: "פני הים עולים. זה יתגבר והתוצאות בשטח לא יהיה נעימות לעין". אלא שלדבריו, הדבר נוגע ל"איים החיצוניים", אלה החשופים יותר לאוקיינוס הפתוח, לגלים, לזרמים ולתנועת החולות.
פרופ' קולין וודרוף, מומחה לשינויים בחוף מאוניברסיטת וולונגונג באוסטרליה, משוכנע גם הוא כי התנהגות האנשים והגידול במספרם הוא המכריע. "לומר שעלייה קטנה של פני הים הובילה לסחף זה פשוט מדי", הסביר. "האיים מלכתחילה פגיעים לסחף. התיישבות אנושית היא הגורם החשוב ביותר".
ההזדמנות האחרונה
בכנס בגרמניה הפציר שר החוץ דה ברום במשתתפים לפעול להפחתת הפליטה של גזי הפחמן, גורם עיקרי להתחממות הגלובלית. נציגי המדינות ניסו לנסח מסמך שיהווה בסיס לאמנה בינלאומית חדשה, אבל התקשו להסכים על תוכנו. אחת הסוגיות הסבוכות היא עד כמה המאמץ להפחתת הזיהום צריך ליפול על כתפיהן של המדינות המתפתחות. סין והודו, לדוגמה, דבקות בנוסחת האו"ם ל"אחריות משותפת אך נבדלת", שלפיה עיקר הנטל יהיה על המדינות העשירות.
מנגד, המדינות המפותחות מבקשות להתייחס גם לצמיחה הכלכלית, שנהנות ממנה כלכלות עולות כמו אלה של סין והודו. בדצמבר הקרוב יתקיים כינוס בינלאומי נוסף ומכריע בנושא. המארח יהיה השר להגנת הסביבה של פרו, מנואל פולגר-וידאל. בשבוע שעבר הוא הביע ביטחון שנוסח מקובל יושג לבסוף, אבל הדגיש את הדחיפות לפעול. "אנשים מבינים שלימה היא ההזדמנות האחרונה", אמר.
בינתיים, מי שלא מחכה לדקה ה-90 הוא ברק אובמה, נשיאה של ארצות הברית, שבה יותר מ-600 תחנות כוח המופעלות בפחם. בראשית החודש הכריז ממשלו על תכנית חסרת תקדים בהיקפה הפחתה של 30% מרמות הפליטה של גזי הפחמן שנרשמו ב-2005, עד שנת 2030. "לא מדובר רק בהיעלמות של דובי קוטב ובהמסת קרחונים", הסבירה ג'ינה מקארתי, מנהלת הסוכנות האמריקנית להגנת הסביבה, "מדובר בהגנה על הבתים שלנו". באיי מרשל, שסימן שאלה גדול מרחף על עתידם, ודאי היו כמה אנשים שהזדהו עם הדברים.