יועצי מס שפתיים

ש משהו לא הגון, מגוחך משהו, ביציאה הקבועה לתקשורת של היועץ התורן של נתניהו מייד בתום עבודתו. בעומק הפנייה לתקשורת יש בקשת רהביליטציה, רצון "לטהר את שמם" בקרב הברנז'ה השמאלית המתעבת את נתניהו (ואת רוב העם) עד אובדן עשתונות. לא תמצאו תופעה דומה מול הימין בקרב יועצים שעבדו עם מנהיגי שמאל. פעם אחר פעם מתגלה חוסר הסובלנות המובנ?ה בשמאל כלפי חריגים בתוכו, המעזים להשמיע קול אחר או לבקר את אמונות היסוד שלו.

לקראת שבוע הספר אני שב וממליץ לקרוא את ספרו של אלדוס האקסלי, "עולם חדש ואמיץ" שפורסם ב?1932, הרבה לפני "1984" של אורוול. בעוד אורוול עסק בחברה טוטליטרית והדגם לכתיבתו היה בריה"מ הקומוניסטית, האקסלי תיאר חברה דמוקרטית, מתקדמת וליברלית. העוקץ העמוק נמצא בכך שבקרב אותה חברה ליברלית שלט טוטליטריזם רעיוני שלא איפשר ביטוי ליחידים, ולא הירשה סטייה משורת המקהלה. כולם שם נאלצו להיות ליברלים מסוימים, על פי העקרונות שהוכתבו בחברתם. מזכיר משהו?

ההתוודות האחרונה שמורה לד"ר אורית גלילי?צוקר שעבדה עם נתניהו כשלוש שנים, ולא הצליחה "להשפיע עליו לעשות מהלכים היסטוריים בתחום המדיני", שזה שם קוד השמור בשמאל למהלכי התאבדות מדיניים חסרי אחריות. לא העולם שמחא כף, ולא התקשורת ששיווקה זאת, יודו בטעותם מול התנפצות השקפתם על סלעי המציאות האזורית. מבחינתם, המציאות היא הערת שוליים זניחה בתפיסת עולמם.
אחד מדגמי המופת של החבורה הזאת הוא שארל דה גול, "שהלך נגד ע?מו וסיים את הכיבוש הצרפתי באלג'יר".

בפעם אחרת הציע זאב שטרנהל לנתניהו "להירשם בהיסטוריה כדה?גול ולא כבנו של פרופ' [בנציון] נתניהו". אידיאולוגיה למופת: לצאת נגד העם ונגד האב - לבגוד בשני העוגנים היסודיים ביותר. אכן, "העם" אינו רואה קשר בין הכיבוש הצרפתי באלגיר לבין קיומה של ישראל בלב ארץ חיינו. שיבת ציון היתה בראש ובראשונה למקומות האלה. זה הצידוק המוסרי, המשפטי והדתי שהביא גם ללגיטימציה המדינית בעולם. אלג'יריה, לעומת זאת, לא היתה מעולם חלק מאתוס צרפתי היסטורי. ההבדל הזה הוא כה עמוק, עד שההשוואה המופרכת מלמדת שלא אמת מחפשים המשווים, אלא צידוק להמשך אחיזתם באמונות ההבל שלהם.

הטענה החמורה ביותר בראיון ה"מטהר" של גלילי?צוקר היתה ביחס לתביעה מהפלשתינים להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי: "התנאי הזה, שהציב נתניהו בפתח המו"מ עם הפלשתינים, נועד להוביל את המגעים לשום מקום". הקביעה המתנשאת הזאת גם אינה מוסרית, משום שהיא ממשיכה את הקו הקבוע הרואה בישראל אשמה עיקרית באי עשיית שלום או ב"פיצוץ השיחות". כמעט כל כותב או דובר שמאלי התבטא כך בשנים האחרונות. בפרפראזה על דברי פרעה למשה: נתניהו וישראל הרשעים, ואילו אבו מאזן וחבר מרעיו הם הצדיקים.

במקביל לראיון, פירסם דובר ממשלת חמאס עד לאחרונה רשומה בדף הפייסבוק שלו, שבה המתיק סוד: "אתם יודעים מה אומר מחמוד עבאס מאחורי דלתיים סגורות? הוא אומר: 'חברים, תנו לי להמשיך לומר מה שאני אומר לתקשורת. המילים הללו מכוונות כלפי האמריקנים וכלפי הכיבוש (כלומר, ישראל) - לא כלפיכם. מה שחשוב הוא מה שאנחנו מסכימים בינינו לבין עצמנו. במילים אחרות, כשאני יוצא החוצה ואומר שהממשלה היא ממשלתי והיא מכירה ב'ישראל' וכו', בסדר - המילים הללו נועדו לרמות (אצ'חק, בערבית מדוברת: "לעבוד על") את האמריקנים. אבל אנחנו מסכימים שאין לממשלה קשר לפוליטיקה' (כלומר, למדיניות חוץ). דבר דומה אירע ב?2006, הוא (עבאס) אמר: 'אל תדושו (אל תדקדקו, אל תרעישו) בכל דבר שאני אומר בתקשורת. עיזבו אתכם מההצהרות בתקשורת'. באללהי עליך (בלשוננו: בחייאת, מה אתה אומר?) הבעיה אינה בו (בעבאס); הבעיה היא עם מי שמאמין לו. חה, חה, חה" (המקור באדיבות אתר "מבט לתקשורת הפלשתינית").

הדיבור הכפול הזה הוא שורש הדיפלומטיה הפלשתינית. חישבו על הדבר: שתי אפשרויות עמדו בפני אבו מאזן - מו"מ עם הישראלים על שלל ההטבות שירוויחו מכך, ומול זה ארגון טרור הרואה בו ובממשלתו כופרים, ומדיניותו המוצהרת להרוג כמה שיותר יהודים, כנאמר באמנת חמאס המשמשת לו מצע פוליטי. אבו מאזן בוחר לעזוב את המו"מ - כל מו"מ, גם מול אהוד ברק, אהוד אולמרט ועכשיו לבני - ותחת זאת מכריז על איחוד עם חמאס, ביודעו שבחירות משותפות עלולות להעלות את הארגון הזה לשלטון, כפי שאירע בעזה. יש בבחירה הזו אמירה ברורה, התואמת את עמדת דובר חמאס לעיל. הדברים הללו מפזרים לרוח את הבחנותיה של היועצת המדופלמת והשותפים להשקפותיה.

עכשיו השר יאיר לפיד קורא לישראל להציג מפה לפלשתינים בתחילת סבב השיחות הבא. לפיד יודע דבר או שניים על אופי ההתמקחות המקובל בבזאר המזרח?תיכוני. איזו תבונה יש בחשיפת הקלפים מייד בראשית המו"מ? אנחנו לא באירופה. מה הרוויח בהצהרות הללו, זולת תשלום מס שפתיים לחלק השמאלי במפלגתו?

כדאי לחזור על היגיון הברזל שבדרישת ישראל מהפלשתינים להכיר בה כמדינה יהודית. יש עניין לשמאל ולפלשתינים להציג את הסכסוך האזורי כעניין טריטוריאלי בלבד. אם מדובר בטריטוריה - אז יש לנו מנוולים: המתנחלים. אבל ההתקפות הרצחניות של ערבים כלפי יהודי הארץ החלו הרבה לפני הקמת המדינה. במאה השנים האחרונות היו הזדמנויות לא מעטות לסיום הסכסוך, גם במחירים מופקרים דוגמת הצעתו של אהוד אולמרט בשלהי ממשלתו לאבו מאזן - כולל חלוקת ירושלים והסכמה חלקית לדרישת השיבה הפלשתינית. דבר לא אירע; שורש המחלוקת היה ונותר עקרוני: סירוב לקבל את שיבת היהודים לציון, אי הכרה בזכותם של היהודים על ארצם, לכל הפחות על חלק כלשהו ממנה.

בוויכוחים טיפשיים מעין אלה ראוי תמיד לשאול: האם יש מנהיג פלשתיני המכיר בזכות העם היהודי על אדמות ארץ ישראל בגבולות 1948? אפילו בגבולות הצעת החלוקה מ?1947? לא הכרה כללית בישראל, אלא הכרה (וקבלה) בזכות ובזיקה ההיסטורית, הדתית, המוסרית והמשפטית של היהודים לחלק כלשהו מארצם? מכירים מנהיג פלשתיני אחד כזה? הנה נייר הלקמוס לבדיקת כוונות שכנינו. שאר הסוגיות - חשובות ככל שתהיינה - הן פרטים בלבד בתוך המסגרת היסודית הזו.