נשיא, מעל כל המחלוקות

בפני רובי ריבלין, הנשיא העשירי של מדינת ישראל, ניצב אתגר גדול - לשקם את מוסד הנשיאות. לא פחות. איני מתכוון רק למערכת הבחירות הבלתי סימפתית, בלשון המעטה (אני דווקא רואה את צד הזכות שבה - דומני שפרשת פואד היא אבן דרך במאבקה של החברה הישראלית להדברת השחיתות), אלא להידרדרות מוסד הנשיאות ממוסד המגלם ומסמל את הממלכתיות הישראלית לעוד תפקיד במערכת הפוליטית.

בחברה מקוטבת ושסועה, שיש בה מחלוקות עמוקות ושהחיים הפוליטיים והתקשורתיים, מטבע מהותם, מבליטים אותן ומעמיקים את השסעים, תפקידו של הנשיא להיות הגורם הממלכתי, המסמל את האחדות, את המשותף, את האתוסים המכוננים של החברה, את הערכים ואת המוסר; עליו להיות מעל המחלוקות, ולעתים לרפא פצעים, לנחם פגועים, להעניק כבוד לנדחים, לקרב את המודרים, להבליט את ההישגים ולהתריע על כשלים. להיות דמות?על ממלכתית.

אפשר לחלק את נשיאי ישראל לשניים - מחיים ויצמן עד חיים הרצוג ומעזר ויצמן ואילך. הראשונים היטיבו למלא את תפקידם הממלכתי. עזר ויצמן לא רצה להיות סמל הממלכתיות, הוא רצה להיות הנשיא בלי להיות נשיא. הוא קרא את החוק, וראה שהחוק מרוקן מתוכן. לא כתוב בו מה על הנשיא לעשות אלא רק שהוא "ראש המדינה". אם כך, אמר, אני אצוק בו את התוכן שאני מבין. והתוכן שהוא יצק הוא של פוליטיקאי ומדינאי, המנהל מדיניות חוץ עצמאית במקביל לראש הממשלה הנבחר.

על האנס הסדרתי שחילל את בית הנשיא אין צורך להכביר מילים. ואולם יש לציין שעד הפרשה אף הוא הלך בדרכו של ויצמן - נשיא שהוא פוליטיקאי ומדינאי. אך מי שהרחיק לכת יותר מכל בדרך זו היה שמעון פרס. כאדם בעל מעמד בינלאומי חריג, ראוי היה שפרס יגייס את מלוא השפעתו למתקפת אמת מול תעשיית השקר שמולה ניצבת ישראל כיום. ואולם פרס, שמעולם לא ויתר על חלומו להיות ראש הממשלה, לא עמד בפיתוי וניצל את מעמדו לרעה ולניהול מדיניות חוץ חלופית, ללא כל סמכות. הן בנושא הפלשתיני והן בנושא האיראני הוא הוביל מדיניות לעומתית לזו של הממשלה החוקית של ישראל. בכך הוא פגע פגיעה קשה בדמוקרטיה וגרם לישראל נזק מדיני כבד.

החיים הפוליטיים מבוססים על מפלגות, שכשמן כן הן - מבטאות את התפלגות הדעות בעם. וטוב שכך, שהרי המחלוקת היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. ואולם לצד המחלוקת, יש מקום לאחדות לאומית, ותפקיד הנשיא הוא לסמל את ערכי מדינת ישראל - הציונות והדמוקרטיה. על הנשיא העשירי של ישראל להחזיר עטרה ליושנה ולשקם את מוסד הנשיאות.

ביכולתו של ריבלין לעשות כן. כיו"ר הכנסת הוא ניהל את הכנסת בממלכתיות, בהגינות וביושר. הוא הגן על מעמדה ועל כבודה של הכנסת, סירב להיות קבלן ביצוע של הקואליציה, של סיעתו ושל ראש הממשלה. הוא הגן על מעמדה של האופוזיציה. הוא פתח מחדש את הכנסת לעם, אחרי שקודמתו אסרה על כניסה לכנסת במכנסי ג'ינס. הוא אדם עממי ובעל חוש הומור. התכונות שהוא גילה בתפקידו הקודם מהותיות ומשמעותיות לתפקיד הנשיא. האם הוא יעמוד באתגר?