ניצחון ריבלין: צעד חשוב בדרך לביעור השחיתות

פוליטיקה אינה בית משפט והצדק לא שולט בה. כך בישראל, כך בשאר העולם. ובכל זאת, אם יש מידה של צדק פוליטי הוא הופיע אתמול, עם היבחרו של ראובן (רובי) ריבלין לנשיא העשירי של ישראל. לא כי מתחריו היו פחות ראויים ממנו, לא כי אין במדינה אנשים אחרים בעלי שיעור קומה לפחות כמוהו. ריבלין פשוט רצה יותר מכולם, ועבד קשה מיריביו. הוא גם הוכיח במהלך השנים שהוא מבין היטב מהי משמעותה של שליחות ציבורית.

הוא עשה את זה דרך עבודה מאומצת, יסודית, שבאמת באה מתוך הרצון לשרת את העם. כשחבריו לפוליטיקה התקשו להסתגל לאוויר בני האנוש לאחר שטעמו אוויר פסגות מיניסטריאלי, הוא כבר רץ לחבוש את כסאות הוועדות והמליאה. גם בשנה האחרונה, שנת הבחירות שלו, הוא ישב לעיתים כמעט בודד במליאת הכנסת. הציניקנים יאמרו שהוא עשה הכל רק כי רצה לשאת חן בעיני הנואם המסכן שנגזר דינו לנאום בפני מליאה ריקה. הם לא מכירים את ריבלין - שיבדקו בוועדת הכספים איזה בית ספר הוא עשה שם לכולם.

יום הבחירות סיפק אמנם מנה הגונה של דרמה, אולם בסופו של דבר הוא היה דווקא השלב הפחות חשוב במרוץ הבחירות המשוגע שעבר עלינו בחודשים האחרונים. האירועים המהותיים באמת התרחשו דווקא בשוליים, בסיפורי הלוויין שליוו אותו. אחרי שהסוסים ילוו את ריבלין להשבעה בעוד כשבועיים, ואחרי שחברי הכנסת יקראו "יחי, יחי, יחי", מוטב שנזכור דווקא את הדברים הבאים:


פוסט פוליטי - לכל הטורים של לירון מרוז

1. חמאה על הראש – שני מתמודדים, פוליטיקאים ותיקים ומשופשפים, נאלצו לשנות את תכניותיהם בשל התערבות משטרתית. על אף שאין מה להשוות בין מצבם – בנימין (פואד) בן אליעזר שקוע עמוק בחקירת משטרה, בעוד שבעניין סילבן שלום התבצעה רק בדיקה משטרתית, שאפילו לא הבשילה לידי חקירה – הרי שהתוצאות זהות: שניהם לא התמודדו על הנשיאות, ולא מהסיבות הנכונות.

האווירה הזו החלה כבר סביב פיאסקו בחירת הנגיד, כשהמועמדים נפלו (או הפילו את עצמם) בזה אחר זה כמו זבובים. אז הדיונים היו רק בתוך ועדת טירקל. הפעם הם כבר קיבלו הד פומבי של 120 ח"כים. בין לבין הורשע בפלילים ראש הממשלה לשעבר, דבר שהתסיס את האווירה כלפי נבחרי הציבור. שאלת ניקיון הכפיים עשויה לעמוד במרכז מערכת הבחירות הבאות. עם כל הצער שבדבר נראה שיש בזה בעיקר טוב. מי שיודע שיש לו שלדים בארון יהסס לפרוץ קדימה מחשש שהארון ייפול לו על הראש.

2. כוחו של נתניהו – ראש הממשלה לא ירשום את הבחירות הללו בדברי ימי עשייתו הפוליטית. חמש שנים הוא בשלטון, חמש שנים שבהן ידע שאם לפרס לא יקרה משהו – ולמה שיקרה? – הבחירות הללו בוא יבואו. ובכל זאת, הוא לא השכיל להביא מועמד משלו או לחילופין להשלים עם ריבלין. בסוף הכל יצא לו עקום. הוא קיבל נשיא שלא מחויב לו במאום, שותף בכיר שלא עודכן בהחלטתו הסופית וסיעה שחלק מחבריה תפסו עליו קריזה.

למרות גלולת ריבלין המרה, נתניהו צריך להודות על הבחירה. הפסד של ריבלין היה עלול להפוך עליו את הקואליציה. בבחירות 2000 סירב ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, לקחת חלק פעיל בהרצת מועמד העבודה, שמעון פרס. חלק מהטענות היו שהוא אפילו לא בחר בו, אלא במשה קצב שלקח את כל הקופה. בהסתכלות לאחור, בחירתו של מועמד האופוזיציה החישה את קריסת קואליציית ברק.

3. מקומו של מוסד הנשיאות – נכון, נתניהו עשה את זה עקום והעלה את שאלת נחיצות הנשיאות מתוך מצוקה. אבל הדיון העקרוני על מקומו של מוסד הנשיאות חשוב לו שיתקיים. ומוטב, לשם שינוי, לא לשמור את זה לרגע האחרון, אלא לקיים אותו כבר עכשיו, כשברור שהוא יהיה רלוונטי החל מהקדנציה הבאה. אז מה אם זה בעוד שבע שנים, אי אפשר לעשות פה פעם משהו כמו שצריך?

4. התקשורת - שוב פעם הוכיחה התקשורת, בעיקר זו הפוליטית, שאנחנו אוהבים לעסוק בעיקר בתפל. מי ירוץ? מי יתמוך בו? מה ההוא אומר על ההיא? זה ממש לא חשוב. בטח כשההערכות והפרשנויות מתנפצות שוב ושוב. את ענייני הפלילים שעלו ושאלת מוסד הנשיאות שמו על השולחן הפוליטיקאים או המשטרה. האמירות על השחיתות לכאורה של פואד, שנשמעות עכשיו מכל עבר בכנסת, מזכירות את כל אלו ששמעו על מעללי קצב אבל לא עשו עם זה דבר. החודשים האחרונים היו מבוזבזים לחלוטין מבחינת סיקור הכנסת והפוליטיקה. במקום לעסוק במהות עסקנו באישי. בעבור חברי הכנסת זה תענוג. תנו להם עוד ועוד מסכי עשן של קרבות פוליטיים יצריים כדי שיוכלו בחסותם לגנוב את הסוסים.

הנה מה שאמור לקרות היום בכנסת: בדיון חוזר בוועדת הכספים יאושר קיצוץ רוחבי של 700 מיליון שקלים במשרדי הממשלה. לאחר מכן יתקיים דיון בהעברות התקציביות, מבלי שנדע שוב פעם מאיפה ולהיכן הולך הכסף. בוועדה אחרת ידונו חברי הכנסת על שינוי מבנה משק הגז בישראל. התקשורת לא תפתח אולפנים ולא תקיים ריאיונות מפתח חדרי הוועדות. אבל כשחושבים על זה, הסוגיות הללו חשובות לא פחות מהשאלה מי יישב בבית הנשיא. נדמה שזה שנבחר אתמול – מטובי הפרלמנטרים שהיו כאן – הוא הראשון שיחתום על האמירה הזו.