הילד והספר: תשמרו על זה

כשהיינו ילדים, הלכנו עם אבא ואמא לשבוע הספר בכיכר בתל אביב שנקראה אז מלכי ישראל. בחרנו בקפידה ספר שעלה 78 שקלים והיה שקול לספר שעולה היום פי שניים. אני זוכרת את עצמי מריחה את אן שרלי ואן מאבונלי, לא מסוגלת להחליט את מי מהן לקחת. מותר רק ספר אחד.

בינתיים הכיכר הפכה לרבין, "שבוע הספר" - שייפתח מחר - הפך לחודש, והספרים הפכו לארבעה במאה, ואנחנו קראנו לזה 12 ב?300, שבינתיים נהיו 2 ב?78 בגלל חוק הסופרים שעדיין מתלבטים אם הוא טוב או רע ולמי בדיוק.

באורח פלא מותאם כמעט, ככל שכמות הספרים על המדף גדלה והולכת, הילדים שלנו הולכים ומתחפרים בתוך הסמארטפונים שלהם, הטאבלטים, המחשבים, הטלוויזיות, היו?טיובים, הצ'אטים והמיילים. את ההמתנה לספר חדש מחליפה ההמתנה ל"מקליד/ה...", את ההמתנה לפרק הבא בקומיקס מחליפה ההמתנה ללייק הבא על הסטטוס שכתבנו.

ספר חדש דורש התמסרות מהעמוד הראשון. לוקח זמן לצלול לתוך עלילה, הרבה יותר זמן מצלילה לתוך סטטוס של חבר או לסרטון יו?טיוב בן שלוש דקות. הוא דורש השקעה, דמיון וזמן. הוא דורש צלילה שאין לה פידבק מיידי, דורש קריאה בלי מענה, בלי יכולת להגיב. אנחנו כבר לא רגילים לסוג השיח הזה, והילדים שלנו בטח לא.

בתור הורים אנחנו עומדים יום?יום מול הדילמה הבלתי אפשרית הזו, הקלות המדהימה של לאפשר להם עוד שעות טלוויזיה ומחשב, מול האילוץ של להושיב אותם מול טקסט שחור על דפים לבנים. הקלות שבלהושיב אותם מול מחשב ולדעת שהם כבר ימצאו מה לעשות, מול משך הזמן שלוקח לנו למצוא להם את הספר הנכון, אולי בספרייה, אולי בחנות, הספר שיכבוש את ליבם ואת שעות השינה שלהם, הספר שיעורר את הדמיון והמחשבה, הספר שיעורר בהם את היצירתיות והחלום ועושר השפה. העולם בכף ידם, אבל אנחנו מכריחים אותם לכבוש אותו צעד אחר צעד בעומק שהם לא רגילים אליו. הם עסוקים בלרפרף ואנחנו מאלצים אותם לקרוא בעיון, הם עסוקים בלקפץ על פני פסקאות, ואנחנו מאלצים אותם להתמסר לתיאורי רגש ונוף.

גם אם הצלחנו לחלץ אותם מאחד המסכים, יהיה קשה להתחרות בעושר המלל שמספקות הרשתות החברתיות, הצ'אטים, הקיצורים. קשה להחליף אייקונים בתיאור רגשות מפורט, קשה להחליף תיאורי נוף בתמונה אקראית שד"ר גוגל מצא. קשה להחליף מילות צחוק, חיוך ושמחה בכמה הברות, גיבוב של אותיות. לא קל להביע התרגשות בשלל המילים שהעברית מספקת במקום באייקון גנרי צוחק או נרגש.

אנחנו צריכים להיזהר שהילדים שלנו לא יהפכו לצילומי אייקונים, לוודא שהם יוכלו להביע במילים, פנים אל מול פנים, את מה שהם מסוגלים לכתוב ולהקליד במשך שעות. לוודא שהם לא הופכים אילמים אם אין להם מקלדת. עלינו ההורים מוטלת האחריות להנביט בהם סבלנות, ללמד אותם שמותר לקרוא קודם 400 עמודים ורק לאחר מכן להגיב או אפילו לא להגיב, אלא לתת לזה לשקוע בנו, להותיר רושם. עלינו ההורים מוטלת האחריות לספר להם את הסיפור הזה.

הכותבת היא אם לארבעה, בעלים ומנכ"לית משותפת של רדיו "קול הילדים", יו"ר "הורים עובדים לשינוי"