פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "רבנים לא צריכים לקבוע מתי נמות"

      רבים מתומכי חוק "מוות במרשם רופא" כבר אינם בחיים, ומי שמדבר בשמם הם יקיריהם. אחד מהם הוא ישראל קהת, שאביו החליט להפסיק את הדיאליזה לאחר 6 שנות סבל, "ומאז נהיה מאושר"

      יואל קהת בבית חולים, יוני 2014 (מערכת וואלה! NEWS , באדיבות המשפחה)
      "השגרה הייתה בלתי נסבלת". יואל קהת (צילום: באדיבות המשפחה)

      גם אם ייכנס לתוקפו חוק "מוות במרשם רופא", שעבר שלשום (ראשון) בוועדת השרים לענייני חקיקה בכנסת, עבור יואל קהת זה כבר מאוחר מדי. קהת הלך לעולמו לפני שלושה חודשים בגיל 67 ובתום שש שנים של סבל, מאז לקה בשבץ מוחי והפך סיעודי.

      ישראל, בנו של קהת, אמר כי "היה מאושר" אם החוק, שעורר סערה עוד לפני שהובא לאישור הכנסת, היה עובר כשאביו עוד היה בחיים. עם זאת, באופן מפתיע, הוא מודה כי "לא בטוח שאבא בכלל היה עושה שימוש ומנצל את זכותו למות באמצעות מרשם".

      קהת, אב לארבעה וסב לעשרה, היה בן 61 כשחייו השתנו לחלוטין. לפני האירוע המוחי התגורר עם רעייתו ביישוב מתן בשרון ועבד בתחום הטכנולוגיות, בין היתר בטכניון. לאחר שחלה, פסקו כל עיסוקיו. "אבא מעולם לא השתקם", סיפר הבן ישראל. "הוא הפך להיות סיעודי בבית, ובשלב מסוים, כשהגיע למצב שכבר לא שלט על צרכיו, הוא היה סיעודי בבית החולים".

      מצבו של האב הלך והידרדר והוא הפך בהדרגה לשבר כלי. לא רק מצבו הפיזי הקשה עליו. "הוא היה כל הזמן בבית, מרוגז ושונא את העולם", נזכר בנו, "והוא הוציא את זה על הסביבה שלו. זה הגיע למצב שהוא לא עשה כלום: לא יצא לטייל, לא היה מסוגל אפילו לקרוא. כל הזמן רק ישב על הכורסה מול הטלוויזיה וסבל מכאבים. כשהעברנו אותו למוסד סיעודי, השגרה שם הייתה בלתי נסבלת. כולם מכירים את המקומות האלה. אין שום הנאה מהחיים. ולאבא שלי עוד היו תנאים טובים. אני יכול רק לדמיין מה עובר על כל אותם חולים סיעודיים שידם אינה משגת".

      עוד בוואלה! חדשות:
      מחמישה יוצא אחד: הבחירות לנשיאות המדינה - משדר מיוחד
      עריקה התלוננה על כאבים - וגילתה שהיא בהיריון
      ישראלי בן 33 נהרג בטרק בפרו

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      "אבא היה מקבל הקלה גדולה מהביטחון שהאפשרות נמצאת בידיו" (צילום: ShutterStock)

      בשלב מסוים החל האב להביע רצון להפסיק את הסבל. "אמא שלי לא הייתה מסוגלת להתמודד עם זה. היא לא רצתה בזה, אבל הבינה שהיא מרגישה כך מהמקום האישי שלה, ולא יכולה לקבל את ההחלטה בשמו. לכן היא העבירה את האחריות אליי ואל אחותי", הוסיף ישראל. לדבריו, במהלך השנים הוא ניהל עם אביו שיחות ארוכות על הדרך שבה ירצה האחרון לסיים את חייו. "בשלב מסוים שאלתי אותו מה הוא היה רוצה לעשות אם לא יוכל יותר לדבר ולהביע את רצונו. הוא ענה שאם כבר לא יוכל לתקשר, בוודאי ובוודאי שלא ירצה להמשיך לחיות".

      החיים במוסד הסיעודי המשיכו להיות קשים מנשוא עבור האב. "הוא נטל עשרות כדורים ביום, רובם רק כדי לטפל בתופעות הלוואי של התרופות האחרות", תיאר ישראל את המצב. "התרופות גרמו לו לאבד צלילות, לפעמים גם להזיות". בשלב מסוים פנו בני המשפחה לעמותת ליל"ך - לחיות ולמות בכבוד, הגוף היחיד המסייע לחולים שמבקשים לסיים את חייהם, במסגרת חוק "החולה הנוטה למות". על פי החוק הנהוג היום, חולה יכול להורות שלא להמשיך להחיותו באמצעים מלאכותיים, אך הוא אינו נוגע למי שחולה אבל מוסיף לחיות ללא מכונות. לדברי ישראל, הוא לא ניסה להניא את אביו מהחלטתו. "אני מאוד שלם עם מה שהיה. הבנתי אותו", ציין.

      אחרי שסיים את ההליך והבטיח שחייו לא יוארכו, חלה תפנית חדה וחיובית במצבו של האב. "מתי הוא היה הכי מאושר? החל מהדקה שהוא החליט שלא יעשו לו דיאליזה", סיפר הבן. "פתאום הוא ביקש והבאתי לו אוכל גורמה, והוא נהנה בחברת נכדיו. הצוות הרפואי סיפר לנו שזאת תופעה ידועה. זה מאפשר לחולה להחזיר לעצמו שליטה בחייו. החלק הכי קשה בלהיות חולה סופני זה חוסר האונים. הרבה חולים מרגישים טוב פיזית, אבל מלאים חרדות מפני הסבל שמצפה להם בהמשך הדרך. הרי במצב כזה זה לא שיעבור זמן והמצב ישתפר. בסוף אבא בחר. זה גרם לו להרגיש מחדש כמו בנאדם".

      "מי שיש לו אמונה דתית - שימשיך את חייו"

      על אף שאביו בחר לסיים את חייו, ישראל לא בטוח שאם הייתה ניתנת לו האפשרות לקבל מרשם לתרופה ממיתה, היה יואל מנצל אותה כשהיה חולה. "הוא היה מקבל הקלה גדולה מהביטחון שהאפשרות נמצאת בידיו", אמר, אך הוסיף כי הוא בטוח שאביו "היה שמח מאוד על המהלך. הוא יכול לעזור מאוד לאנשים. לא להירפא, אבל להרגיש טוב יותר".

      בתשובה לשאלה אם לא חשש שמצבו הנפשי של אביו השפיע על החלטתו למות, אמר הבן: "נכון, אבא היה מדוכא. אז מה הפתרון, להאריך את הסבל? אם החוק יעבור, יהיו מנגנונים שיבדקו את זה, ואם המצב הנפשי של החולה מונע ממנו להבין את המשמעות של ההחלטה - לא יאשרו". הוא הוסיף: "גם הטיעון הדתי לא רלוונטי בעיניי. מי שיש לו אמונה דתית - שימשיך את חייו. אבל כמו שלא יעלה על דעתנו שרבנים יקבעו עבורנו מה נלבש ואיך נחיה, כך הם לא צריכים לקבוע מתי נמות".

      לפניות לכתבת מור שמעוני: mor.shimony@walla.com