פיצוץ המשא ומתן עם הפלסטינים מחייב את ישראל לפתח כלים שיתמודדו עם זכות הווטו של הצד הפלסטיני על פתרון "שתי המדינות". כיום, ישראל נאלצת לבחור בין הסכם אחד רצוי אך לא בר-השגה ושתי חלופות גרועות הסכם בפרמטרים לא קבילים או המשך הסטטוס-קוו. ישראל זקוקה לתוכנית מדינית שמחד גיסא תיתן מענה ליעדיה הלאומיים להיות מדינה יהודית ודמוקרטית, בטוחה, וצודקת, ומאידך גיסא - תיתן לה מנופים להתמודד עם האסטרטגיה הפלסטינית לאי-הגעה להסכם, שבמרכזה "מתקפה" דיפלומטית, משפטית ותעמולתית נגדה.
ראשית חשוב להבהיר כי הבחירה הישראלית בסוגיה הפלסטינית היא לא בין שתי חלופות הסכם שלום או סטטוס קוו -- אלא בין ארבע חלופות:
1. הסכם שלום "בפרמטרים קבילים": החלופה המועדפת על רוב הישראלים היא הגעה להסכם על "שתי מדינות לשני עמים", שמרכיביו תואמים פחות או יותר את הפרמטרים שקבע הנשיא קלינטון משנת 2000, ושל הצעת ראש המשלה אולמרט לאבו מאזן ב-2008. אולם, הסבירות להתממשות הסכם כזה, המעניק לישראל תמורות משמעותיים תמורת ויתוריה לא מקובלת על הפלסטינים כפי שהוכח ב-15 השנים האחרונות.
2. הסכם שלום "בתנאים פלסטיניים": ההנהגה הפלסטינית הייתה רוצה מאוד לכפות על ישראל להסכים להקמת מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 1967, כאשר ירושלים המזרחית תהיה בירתה. זאת מבלי לוותר על זכות השיבה, אי-קבלת הסדרי ביטחון המשאירים כוחות ישראליים בגבולות המדינה הפלסטינית, ובעיקר מבלי להסכים לסוף הסכסוך ולקץ התביעות, וללא הכרה במדינת ישראל כמדינת לאום של העם היהודי. ישראל, לדידה, תעדיף את הסיכונים הכרוכים באי-הגעה להסכם על פני הסכם "על פי התנאים הפלסטיניים".
3. המשך ה"סטטוס-קוו": הסבירות הנמוכה של הגעה להסכם משמעותה שאנו נשארים במצב הנוכחי. עם זאת, הסטטוס-קוו אינו מצב רצוי. אין ספק ששני הצדדים ינסו להחיל על הסטטוס-קוו שינויים שישפרו את העמדות שלהם וינסו לקדם את יעדיהם.
סטטוס-קוו נזיל
להלן שני תרחישים עתידיים שאליהם יכול להתפתח הסטטוס-קוו:
התפתחות לרעתה של ישראל: ישראל צריכה להביא בחשבון שהמשך הסטטוס-קוו הפורמלי עלול להביא לגלישה למציאות של מדינה אחת, עם הסכנות שהתפתחות זו מציבה לזהותה היהודית והדמוקרטית ולחזון הציוני. התפתחויות נוספות אפשריות כתוצאה מכישלון המשא-ומתן הן היחלשות הרשות הפלסטינית עד סכנת קריסה שתותיר את האחריות בידיה של ישראל בלבד. מהלכים פלסטינים במסגרת "אינתיפאדה מדינית", שהיא חלק מוצהר של התגובה הפלסטינית המתוכננת לכישלון המשא-ומתן. האסטרטגיה הפלסטינית תתמקד במערכה דיפלומטית מקיפה ונמרצת נגד מדינת ישראל באו"ם ובמוסדות בינלאומיים, במטרה להשיג הכרה במדינה פלסטינית בגבולות 1967 ולהעמיק את הדה-לגיטימציה של ישראל. יחד עם זאת, יש להדגיש כי וריאציה זו על "סטטוס-קוו", עד כמה שהיא מזיקה לישראל, אינה חלופה בלתי-נסבלת וישראל יכולה להתמודד עמה. עם זאת, קיימת חלופה טובה יותר לסטטוס-קוו עבור ישראל.
"החלופה הישראלית": על ישראל להכין תכנית חלופית משלה לכישלון המשא-ומתן. על "החלופה הישראלית" לקדם ככל האפשר את היעדים הישראליים: מדינה יהודית, דמוקרטית, בטוחה וצודקת. חלופה כזו תוכל לשנות לא רק את המציאות, אלא גם את הדינמיקה במשא-ומתן: לחזק את העמדה הישראלית ולהגביר את הסיכויים להסכם. זאת מכיוון שכיום הפלסטינים מבינים שהבחירה הישראלית היא בין המשך הסטטוס-קוו הרע לישראל לבין הסכם קבע שעליו הם מתעקשים, שרע עוד יותר לישראל. הוספת חלופה נוחה יותר לישראל ובעייתית לפלסטינים תשנה או תיתן מענה לאסטרטגיה הפלסטינית ותלחץ עליהם להסכים לפשרות שאינן מקובלות עליהם כיום, כדי להימנע מחלופה זו. רק אם שני הצדדים במשא-ומתן ייאלצו להגמיש את עמדתם, ניתן יהיה להגביר את הסיכויים להסכמה הדדית על הפשרות הנדרשות להסכם כולל.
לשם כך, על ישראל לגבש תכנית חלופית של צעדים עצמאיים לעיצוב גבולותיה של המדינה. תכנית זו היא אסטרטגיה להתקדמות לעבר מציאות של שתי מדינות, גם במצב שבו אין הסכם מלא בין שני הצדדים וללא מתן זכות וטו על התהליך לצד הפלסטיני.
בצד הישראלי יהיה קשה לאמץ גישה של צעדים עצמאיים, לנוכח השקפתו של הציבור הישראלי ביחס לתוצאות של מהלכים חד-צדדיים שבוצעו בעבר ברצועת עזה ובדרום-לבנון. יהיו מי שיראו במהלך כזה נסיגה, אולם מדובר בהתקדמות למציאות טובה יותר למדינת ישראל. צעדים אלה אמורים לשפר את מצבה של ישראל גם בשינוי המציאות וגם בחדרי המשא-ומתן אם יימשך. חשוב להדגיש כי למרות המוניטין הציבורי הירוד של פתרונות "בעלי מאפיינים חד-צדדיים", ההחלטה האסטרטגית שבבסיסם הייתה נכונה: רוב הציבור הישראלי לא היה רוצה להמשיך להחזיק ברצועת הביטחון בלבנון, או לחזור לשליטה ברצועת עזה, על כל המשתמע מכך. הבעיה הייתה באופן התכנון וביישום האסטרטגיה החד-צדדית. נכון ללמוד היטב את הסיבות להצלחות ולכישלונות ביישום המהלכים החד-צדדיים ב-2000 (היציאה מלבנון) וב-2005 (הנסיגה מרצועת עזה) כדי להבטיח יישום טוב יותר, אם תתקבל החלטה ישראלית לעיצוב גבולות עצמאי מול ישות פלסטינית ביהודה ושומרון.
הזדמנות לקחת את העתיד בידיים
עיקרי הלקחים ממהלכים חד-צדדיים בעבר הם: יש לבצע את המהלך רק לאחר הצגת הצעה להסכם שלום, שתיתפס כנדיבה על ידי בעלות-בריתה של ישראל במערב; לפעול בתיאום עם הקהילה הבינלאומית תוך קבלת לגיטימציה למהלך העצמאי הישראלי; להשאיר כוחות צה"ל בבקעת הירדן למניעת הברחת נשק ומחבלים לתוך הגדה; להשאיר שטח שישמש קלף מיקוח למשא -מתן עתידי על הסכם קבע עם הפלסטינים; לטפל בדרך ראויה והולמת באזרחים שיפונו מהשטח שממנו תיסוג ישראל. חלופה זו אינה אידאלית, אך היא עדיפה על שלוש החלופות האחרות, לרבות שימור הסטטוס-קוו.
התקופה הקרובה יכולה להיות זמן מתאים לישראל לקדם יעדיה האסטרטגיים, ולא רק עקב כישלון המשא-ומתן והקמתה של ממשלת אחדות פלסטינית שעסוקה בעניינים הפנים-פלסטינים. בשעה שאין טרור פלסטיני ביהודה ושומרון נכון ליזום מהלך עצמאי, שלא ייתפס כבריחה או כניעה לטרור כפי שנתפסו מהלכי ישראל בלבנון ב-2000 ובעזה ב-2005, אלא כמהלך שנעשה מתוך עוצמה. גם התנאים האזוריים, ובייחוד היחלשותם של אויביה של ישראל - סוריה, חיזבאללה וחמאס - יחד עם התמיכה והנכונות האמריקאית והאירופאית לקדם את ההסכם, מהווים הזדמנות היסטורית בידי ההנהגה הישראלית לקחת את עתידה בידיה, לקדם את יעדיה הלאומיים ולהשאיר את האפשרות להגיע להסכם שלום פתוחה.
הכותב הוא אלוף (במיל'), ראש אמ"ן לשעבר וכיום ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד