מהרגע שבו חתמו חמאס ופתח על הסכם הפיוס הפלסטיני, חזרו והדגישו נציגי שתי התנועות, ובכלל זה, יושב ראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן, כי בממשלה החדשה לא יהיו חברי חמאס או פתח. שוב ושוב נאמר כי זו תהיה ממשלה של טכנוקרטים, ללא דריסת רגלם של שליטי עזה. אבו מאזן עצמו אמר כבר למחרת הסכם הפיוס כי "ממשלת ההסכמה הלאומית", תכיר בישראל, תכיר בהסכמים החתומים עמה ותדחה את כל צורות הטרור והאלימות. הוא אמר זאת באירועים ציבוריים ובמפגשים פרטיים, לעיתונאים (ואני ביניהם) או לאנשי עסקים, פוליטיקאים ועוד.
במובן הזה, זו אינה ממשלת אחדות, זו ממשלת אבו מאזן. אולם בצד הישראלי העדיפו לאטום אוזניים ולזעוק "הוא התפייס עם חמאס, הוא התפייס עם חמאס".
במשך שבע שנים ידעו אנשי הימין להסביר שלאבו מאזן אין יכולת לפעול בעזה. שחמאס הוא בעל הבית היחיד ברצועה. והנה, כאשר סוף סוף נעשה צעד ראשון בכיוון (והמרחק עד ליכולת פעולה ממשית של אבו מאזן ברצועה עדיין גדול) וחמאס מוותר על הישיבה בממשלה (אך לא על השליטה ברצועה), ממהרים מקבלי ההחלטות בישראל לתקוף את אבו מאזן על חבירתו לארגון טרור. עם מי בדיוק רצו נתניהו, יעלון, בנט ושות' שהוא יתפייס, עם צעירי הליכוד? איך בדיוק חשבו שרינו המכובדים שבכוונת אבו מאזן להחזיר אליו את השליטה בעזה אם לא דרך בחירות? ומדוע ישראל יכולה לעשות הסכמים עם חמאס אך אבו מאזן לא?
נתניהו, תחשוב עשר שנים קדימה בבקשה
השליפה הישראלית מהמותן של פסילה על הסף של כל שיתוף פעולה עם הממשלה הפלסטינית החדשה, עוד לפני שנבחנה עבודתה או קווי המדיניות שלה, בנוסף לפרסום מכרזים (שכבר קיימים) להקמת עוד 1,500 יחידות בנייה, מעלים חשד שמישהו לא רוצה להיות פרטנר. והמישהו הזה הוא בנימין נתניהו. במשך שנים אמרה ממשלת ישראל כי על ממשלת אחדות פלסטינית להכיר בתנאי הרביעייה הבינלאומית. והנה זה קרה. ממשלת ההסכמה קיבלה את תנאי הקוורטט. במשך שנים דרשו קברניטנו שבממשלה הפלסטינית לא יהיו נציגי חמאס. והנה אין. אז אולי הגיע הזמן להודות באמת - בצד הישראלי פשוט לא רוצים לדבר עם הפלסטינים, לא רוצים לנהל עמם משא ומתן.
נתניהו עסוק בהנצחת מציאות פתרון "מדינה אחת" מבלי לחשוב על המציאות שתצמח כאן בעוד חמש או עשר שנים. ובמקום לחשוב לרגע אם הממשלה הפלסטינית החדשה טובה לנו או לא, מגיעות האמירות הצפויות, השקופות ועמם הצעדים המתגרים שמייצרים כמובן מתיחות בין הממשל האמריקני לבין ישראל.
מי המרוויחים הגדולים מהתגובה הישראלית הנמהרת והפזיזה? שני גורמים מרכזיים: אבו מאזן, שצובר פופולריות מחודשת ברחוב הפלסטיני, אך לא רק. במסדרונות הבית הלבן, לדוגמה, הבינו שאפשר לעשות יופי של שימוש בסוגיה הפלסטינית ובאבו מאזן כדי לנגח את נתניהו, במסגרת המערכה המתנהלת בין הנשיא אובמה לראש ממשלת ישראל. והגורם השני הוא חמאס. אותו ארגון טרור שבישראל חתמו עמו על הסכם הפסקת אש ומשתפים איתו פעולה בלתי ישירה בשמירה על השקט ברצועה, מנצל את הוואקום בזירה המדינית ואת המשך הבנייה בהתנחלויות, כדי לבוא ולומר "אמרנו לכם". ואולי בעצם בישראל יש מי שמייחל לכך שחמאס יתחזק, כדי לבוא ולומר לישראלים, "אמרנו לכם".
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד