"אני לקוי ראייה, ובחרתי להתמודד על החיים שלי"

גם אחרי 25 שנים של לקות ראייה חמורה מאוד, ש' לא מוכן לצאת מהארון. מרכיב משקפיים ועדשות מגע לסירוגין, לא נעזר במקל או כלב נחייה, מחייך אל העולם ומשתדל להבחין שהעולם מחייך אליו בחזרה. "כבר קרה לי שחשבו שאני סנוב", הוא מודה בחיוך. "הסטודנטים היו אומרים לי שלום ואני אף פעם לא הייתי מחזיר. בסוף שנה ג' עצרתי בדרך לשיעור לדבר עם מישהי, וסטודנטית אחרת מהכיתה התקרבה אלינו. הבחנתי בה אז אמרתי לה שלום. היא קצת נרתעה, אמרה לי 'מה קרה שאתה מתייחס אליי? אתה תמיד סנוב'. אז הוצאתי לה תעודת עיוור והיא הייתה בהלם. היא התנצלה. גם אני התנצלתי, הרי היא לא יכלה לדעת, אני לא מדבר אף פעם על מה שקרה לי ועל הלקות שלי. אבל החברה היא חלק בלתי נפרד מהלימודים, אז למדתי עם השנים כן לספר, רק למי שמצליח להבחין בזה".

עוד בוואלה! חדשות:
המשטרה: החקירה נגד פואד לא תסתיים עד הבחירות
מתה היולדת שלקתה ברעלת היריון ואושפזה במצב קשה
מחבקי עצים – אבל למה? הסוד של דובי הקואלה

לרגל שבוע "בליינד דיי" שנפתח אתמול (שישי), ש' חלק את סיפורו. במהלך השבוע, יערכו פעילויות הסברה במקומות ציבוריים ובבתי ספר להזדהות עם לקויי הראייה והעיוורים בארץ. ש' לא נולד כבד ראייה, בטח שלא עיוור. הוא גדל בצפון, ילד רגיל בשכונה לא מפותחת, במצב סוציואקונומי "לא איי-איי-איי" כפי שהוא מגדיר זאת. תמיד היה חברותי מאוד, מוקף באנשים, "לידר".

בגיל 16 לקה בדלקת עיניים שנראתה תמימה תחילה, אבל אחר כך התבררה כנדירה ויצרה דימומים תוך-רשתיים. אלה חדרו אך תוך חלל העין, יצרו חורים ברשתית, הקשו על הפוקוס והחשיכו שטחים שלמים בשדה הראייה שלו. הוא אפילו הספיק להוציא רישיון נהיגה ולנהוג קצת לפני שהשמים חשכו עליו.

"זה קרה לי בגיל ההתבגרות, בבת אחת, הראייה הידרדרה, בהתחלה בעין אחת ואחר כך בשנייה", הוא משחזר. "את התיכון אפילו לא סיימתי. מאוד קשה לי לדבר על זה. לקח זמן עד שייצבנו את המצב ורק אז הבנתי שאני אדם עם מוגבלות, שהחיים שלי השתנו ואני צריך להתאים את עצמי לשינוי, שאני לא יכול לעבוד בכל עבודה או ללמוד באופן רגיל. לקח לי שלוש שנים לומר שאני לקוי ראייה. זה תהליך מאוד קשה, נפשית ופיזית, והייתה לי עובדת סוציאלית מאוד טובה שעזרה לי, לקחה אותי לאבחון שנועד לבחון את היכולות שלך בהתאם למגבלה. שם התוודעתי לכל העזרים כמו תוכנות הקראה, תוכנות הגדלה, וליכולות שלי בכלל. גם לקח לי שנים לטפל בזה רפואית כי המודעות שיש היום היא לא המודעות שהייתה לפני 25 שנה. עברתי הרבה ידיים ובדיקות, ניתוחים ורופאים".

בזמן שחבריו למדו לבגרויות וקיבלו זימונים לצו ראשון, הוא נאלץ להתמודד עם טיפולים אינטנסיביים, ורק הלך והתנתק האנשים שסביבו. צבא הוא לא עשה, וגם לא רצה לשמוע אז על שירות לאומי. תחושות התסכול וחוסר היכולת להתמודד עם מה שקרה לו הובילו אותו למעשי "שובבות", כפי שהוא מגדיר זאת היום.

"זה חוסר אונים שאי אפשר לתאר – מצד אחד אני כמו כולם ומצד שני לא", סיפר. "הייתי טרבל מייקר, כי זה מה שידעתי. היו לי הרבה קשיי הסתגלות. ככל שהתבגרתי, היה יותר טוב". בגיל 25, בהמלצת העובדת הסוציאלית שהיתה צמודה אליו, נחשף לפועלה של עמותת על"ה, המסייעת לעיוורים ולקויי ראיה בישראל ברכישת השכלה גבוהה.

הוא נרשם למכינה הקדם אקדמית, בתקופה שבה היו רק כמה סטודנטים בודדים באוניברסיטה העברית הסובלים מליקויי ראייה. חייו השתנו שוב, מן הקצה אל הקצה. "עם הזמן והליווי הנכון, עם ההצלחה בלימודים, שיניתי את ההתנהגות שלי, את החשיבה שלי, ויותר מהכל הבנתי שרכשתי מיומנויות למידה כלקוי ראייה", שיחזר. "על"ה אפשרו לי באמת להוציא החוצה את כל מה שיש לי, את כל האיכויות שלי. לקח לי שנתיים מהרגע שרציתי ללמוד במכינה עד שלמדתי, בין השאר כי עברתי ניתוחים".

ש' מספר על עולם שלם שנחשף אליו. "הייתי ילד של אמא, עשו הכל בשבילי ומאד היה לי קשה לעבור לבד לירושלים. אבל בעל"ה לימדו אותי להאמין בעצמי. אמרו תגיע רחוק - אז הלכתי", אמר. הוא התחיל להתמודד עם החיים, ולוותר על תחושת הקורבנות. לדבריו, "זה היה מאד קשה, היה לי חור של שש שנים שלא קראתי תרגום בטלוויזיה, או עיתון".

"השלמתי פערים בלימודים כי יכולתי לקרוא דרך האוזניים, בשמיעה", סיפר. "הצלחתי במכינה ופתחתי מסורת של חניכה לילדים לקויי ראייה בעל"ה. בפעם האחרונה שדיברתי עם הילד שחנכתי הוא אמר לי שהוא התקבל לעבוד בבית הנשיא למרות הלקות שלו. אני מאד גאה שהייתי חלק מזה".

את המכינה של על"ה סיים ש' עם ציונים גבוהים, ולמרות שתכנן ללמוד עובדה סוציאלית, אחד המורים דחף אותו לגשת למבחני קבלה ללימודי תואר ראשון במשפטים באוניברסיטת חיפה. הוא לא ויתר, ועם סיום הלימודים התקבל לסטאז' במשרד עורכי דין יוקרתי. "היה לי מאד קשה בשנה הראשונה ללימודים", שיחזר. "פתאום אין החממה של המכינה, לא הצלחתי להבין מה רוצים מהחיים שלי, וניסיתי למצוא פתרון לקרוא את כמויות החומר האינסופיות האלו כלקוי ראייה".

עבור ש', מציאת עבודה הייתה משימה לא פשוטה, והוא נחל הרבה התחמקויות, אכזבות וראיונות עבודה שלמים בהם נדרש "להתנצל", במקום לדבר על ציוניו הגבוהים ויכולותיו האישיות. "הסיפור לא כזה ורוד", הוא מודה, "הצלחתי אחרי הרבה חודשים של חיפושים להיכנס למשרד כי הפעלתי קשרים אישיים. הבוס שלי הסתכל עליי כמו מוטציה כשקראתי חומרים דרך מכשיר ההגדלה. הוא קיבל אותי בידיעה שאני עם מגבלה כזאת, והם לבסוף זיהו איכויות שלי בעיקר בתחום הפלילי. אני חייב להם, ללא ספק".

אחרי תשעה חודשים החליט לעזוב ולהפוך לעצמאי. בשמונה השנים האחרונות הוא עורך דין לענייני משפחה ומתעסק גם בתיקים פליליים, ומנהל משרד לבדו. במקביל, התחתן ש' לפני שנתיים. "היו הרבה שניתקו איתי את הקשר בגלל הלקות, אבל הייתי צריך למצוא פשוט את האישה הנכונה" סיפר. "היא לא מרגישה לדעתי בהבדלים, חוץ מזה שהיא זאת שנוהגת בבית ועושה את רוב מטלות הבית שאני לא יכול לעשות. אני מחפה בתכונות אחרות שלי, כך שאין תלונות", הוסיף בחיוך.

ללקוחות שלו הוא לא מספר מיד שהוא לקוי ראייה. הוא מוכן לנדב מידע רק אם הם מעלים בפניו את הנושא. לדבריו, גם אם לקוחות מגיעים למשרדו כדי לחתום על תצהיר ורואים שהוא קורא דרך מכשיר הגדלה, הלקות מתגמדת לעומת הביטחון שבו הוא שולט בתיק והביטחון העצמי שלו בכלל, אז הלקוחות אפילו לא שואלים. "אין ספק שההכנות שלי לקראת הדיונים שונות לגמרי - אני שולט בתיק בכל רמה. אני לא יכול לשלוף פתאום מסמך מהתיק, אז אני זוכר את הכל בעל פה ומכין את עצמי בקפדנות יתרה. אני פשוט בא יותר מוכן מהאחרים, אני מסתכל עליהם ואומר תודה לאל שיש לי את המגבלה שלי, כי בסופו של דבר היא עשתה לי טוב. במקרים בהם נכנס לי תיק גדול עם הרבה מאד ניירת אני שם את האגו בצד ומצרף עו"ד נוסף שיעבוד איתי עליו. זה אמנם פוגע בשכר הטרחה שלי אבל אני לא אתן ללקות שלי לבוא על חשבון לקוחות. לעולם לא".

כיום, ש' נפגש עם תלמידים ומספר להם איך הצליח למרות הקושי, ומרכז פרויקט עם עמותת על"ה, שמטרתו שילוב לקויי ראייה ועיוורים בשירות לאומי. "אני חי עם המגבלה יום יום", סיפר בגאווה, "למדתי לדעת על עצמי שזה לא משנה, כי צריך להעז, והמוטיבציה שלי היא להגשים את החלומות שלי".

על פי נתוני משרד החינוך, כ-1,300 תלמידים לקויי ראייה משולבים כיום במערכת החינוך הרגילה מגנים עירוניים ועד תיכונים, מתוך 2,800 תלמידים לקויי ראייה בארץ בסך הכל. בכל שנה, כ-130 תלמידים לקויי ראייה מסיימים י"ב, הודות למכשור טכנולוגי מתפתח שהתקינו עבור התלמידים בכיתות.

"כל ילד לקוי ראייה מקבל כלים להתמודד עם הלקות שלו באמצעות מורות תומכות, שתפקידן להנגיש לו את הלימודים למרות הלקות שלו", הסבירה שולמית כהן, המפקחת הארצית על עיוורים ולקויי ראייה במשרד החינוך. "לכל הילדים העיוורים יש מכונת ברייל ולחלק גדול מהילדים יש ערכות טכנולוגיות שבאמצעותן הם לומדים, כמו טלוויזיות במעגל סגור שמגדילות להם את חומרי הלמידה. חשוב לנו לשלב אותם בכיתות רגילות, ובמקביל המערכת דואגת להם להיפגש עם קבוצת השווים להם, עם ילדים עיוורים נוספים".