להביא נמל מהבית

ב-5 באוגוסט 1943 הפליג ווינסטון צ'רצ'יל מנמל גורוק שבבריטניה לעבר האליפקס שבקנדה, על סיפונה של ה"קווין מרי", אוניית הפאר שהוסבה לנושאת גייסות. צ'רצ'יל היה בדרכו לפגישה עם בעל בריתו, הנשיא האמריקני רוזוולט, במסגרת ועידת קוויבק השנייה. בעלות הברית עמדו בעת ההיא על סף אישורו של המבצע הגדול והשאפתני ביותר שלהן עד כה - הפלישה לאירופה. רק כחודש הפריד בין הוועידה לבין הנחיתה בחוף סאלרנו שבאיטליה (שבוצעה ב?9 בספטמבר), אבל נדרשו הכנות של עוד כשנה כדי לבצע את הפלישה המשמעותית ביותר - הנחיתה בחופי נורמנדי בצרפת.

ארבעה ימים ארכה ההפלגה, וצ'רצ'יל כנראה נהנה ממנה מאוד. "מדהים עד כמה מהר יכול לעבור המסע אם יש לך איך למלא כל רגע של ערנות", כתב בסדרת הספרים המופתית שהקדיש למלחמת העולם השנייה. בשיירה הקטנה שחצתה בחשאי את האוקיינוס האטלנטי היו קצינים נוספים שניצלו את הזמן לפעילות נמרצת. ראש וראשון להם היה אדמירל לורד לואי מאונטבטן, נצר למשפחת המלוכה הבריטית ואחד הקצינים המהוללים בצבא הבריטי, שנרצח ב?1979 על ידי המחתרת האירית. מאונטבטן היה אז מפקד המבצעים המשולבים (Chief of Combined Operations), שהגה והוציא אל הפועל פשיטות נועזות רבות בעורף האויב, ובהן הפשיטה הכושלת על דייפ. הוא ניסה לשכנע את הספקנים שבקרב אנשי מטהו בתקפותו של רעיון שהגה צ'רצ'יל: הקמת נמלי אספקה צפים עבור הכוחות הפולשים לצרפת.

הרעיון המקורי התבשל במוחו של צ'רצ'יל עוד בימי מלחמת העולם הראשונה, עת היה הלורד הראשון של הימייה. אז הציע לכבוש שני איים קטנים סמוך לחוף הולנד ולהקים נמל מלאכותי, מוגן מפני פגעי מזג האוויר, באמצעות דוברות שטוחות ומבני בטון טרומיים. הרעיון החדשני נזנח אז בשל שטף האירועים. עתה, כשפלישה מאסיבית לצרפת עמדה על הפרק - הוא שב ועלה.

ההיגיון המבצעי שמאחורי הרעיון היה בסיסי ועקרוני: כוחות הברית התכוננו להנחית בחופי נורמנדי מאות אלפי חיילים ורבבות טנקים וכלי רכב אחרים. כדי להביא את הכוחות לחופי הפלישה, לאחר הגל הראשון שישיג דריסת רגל בחוף ויבסס שם ראש גשר, יש צורך במספר עצום של כלי שיט. לכלי שיט אלה יש לספק מעגן מוגן מפגעי מזג האוויר ומאש האויב. בהמשך יש לדאוג לאספקה סדירה ורצופה של כמויות עצומות של ציוד ומזון לכוחות המתקדמים לעבר פאריס, שכן הצבא צועד לא רק על קיבתו אלא צורך גם תחמושת, דלק וציוד מגוון ורב. קווי אספקה סדירים ומאובטחים הם קריטיים להצלחתו של כל מבצע מתמשך, וצבאות שנכשלו בכך - הפסידו את המערכה.

הייתה קיימת, כמובן, האלטרנטיבה של שימוש בנמלים הקיימים בסביבת חופי הפלישה, כמו שרבורג ולה?האבר, אולם נמלים אלה היו מבוצרים ומוגנים היטב. על פי כל ההערכות, כיבושם יארך זמן רב יותר מבניית הנמלים הצפים, ויעלה במספר קורבנות גדול הרבה יותר. הפשיטה על דייפ באוגוסט 1942, שנכשלה ותבעה קורבנות רבים, הוכיחה בדיוק את התזה הזאת: אם אינך יכול לכבוש נמל - עליך לבנותו. האינטואיציה של צ'רצ'יל התבררה כנכונה. מלבד זאת, הנמלים הצפים - שקיבלו את שמות הקוד "מאלברי A" ו"מאלברי B" - תוכננו לקום ממש בתוך חופי הפלישה, עם נגישות מידית לכוחות הלוחמים, תוך כדי ביטול הצורך בקווי אספקה פגיעים: מהאונייה היישר לחזית.

כבר כשנה לפני ועידת קוויבק, ב?30 במאי 1942, שלח צ'רצ'יל למאונטבטן מברק בעניין המזחים הצפים, ובתחתיתו הוסיף בכתב ידו הערה צ'רצ'יליאנית טיפוסית בזה הלשון: "הם חייבים לצוף מעלה?מטה עם הגאות. על בעיית העוגנים יש להתגבר. על הספינות להיות מצוידות במשטחי צד ובגשר נע ארוך דיו כדי שיגיע לנקודות העגינה שעל המזחים. תן לי את הפתרון הטוב ביותר שתוכל להמציא. אל תתפלמס עם הנושא: הקשיים כבר ידברו בעד עצמם".

את ניסיון השכנוע שלו ביצע מאונטבטן בדרך מקורית. באחד מלילות ההפלגה לוועידת קוויבק הוא זימן את הקצינים לחדר האמבטיה שבתאו. בתוך האמבטיה צפו כ?40 סירות עשויות נייר עיתון. אחד הקצינים, לט. קומנדר גרנט שמו, נצטווה על ידי מאונטבטן "לעשות גלים" באמבטיה באמצעות מברשת. בתוך זמן קצר טבעו כל סירות הנייר. עכשיו עבר מאונטבטן לחלק השני של ההדגמה. הוא הציב סירות נייר טריות במים, אך סביבן הניח חגורת הצלה. הפעם הגלים לא הועילו: הספינות נותרו צפות על פני המים, מוגנות על ידי חגורת ההצלה. עקרון הנמל הצף הובן על ידי כל הנוכחים, ונפתחה הדרך בפני אחד מהמבצעים ההנדסיים הגדולים ביותר בתולדות המלחמות.

הנחיתה בחופי נורמנדי הפכה לאחד המיתוסים המלחמתיים הידועים ביותר בהיסטוריה. אובייקטיבית, מבצע הפלישה, שכונה "אוברלורד", כלל בתוכו את המבצע הימי הגדול ביותר מאז ומעולם (מבצע "נפטון"): השתתפו בו יותר מ?5,000 כלי שיט מכל הסוגים, וכ?160 אלף חיילים חצו את התעלה ביום הראשון לפלישה, שנקבע בספרי ההיסטוריה כ?D-Day.

למרות ההכנות הממושכות וסדרי הגודל האדירים של הכוחות שהשתתפו במבצע, הגרמנים הופתעו לחלוטין כשהתעוררו ב-ביוני 1944 וראו מולם את הארמדה הגדולה בעולם יורקת לעברם אש וגופרית ומנחיתה גלים-גלים של לוחמים וטנקים על החופים שבשליטתם. אף שהופתעו, נלחמו הגרמנים בעקשנות רבה והסבו לכוחות הברית אבדות כבדות: קרוב ל?5,000 חיילים אמריקנים, בריטים וקנדים, ולצדם בני לאומים רבים מיחידות מתנדבים, נהרגו בפלישה ההרואית לנורמנדי, שהפילדמרשל הגרמני המהולל רומל העניק לה את הכינוי "היום הארוך ביותר".

חופי הפלישה - "סוורד", "ג'ונו" ו"גולד", שלהם היו אחראים הבריטים, וחופי "יוטה" ו"אומהה" בפיקוד אמריקני - כיכבו בעשרות סרטים. הידועים שבהם, בין היתר, הם "היום הארוך ביותר" (1962) ו"להציל את טוראי ראיין" (1998), שבו המחיש היטב סטיבן ספילברג את זוועות המלחמה בכלל, ואת הטבח שהיה מנת חלקם של הכוחות שנחתו בחוף "אומהה" בפרט.

ואולם המבצע ההנדסי של הקמת הנמלים הצפים מאלברי A ו?B היה לא פחות מרשים, גם אם זכה, שלא בצדק אבל מטעמים מובנים, להרבה פחות תהילה. עתה, במלאות 70 שנה ל?D-Day (החל היום), ובאמצעות יכולת הנדסית-טכנולוגית מודרנית עוצרת נשימה - הוקם הנמל הצף מאלברי B לתחייה, והושב כבודם של המהנדסים הצנועים, שבגאוניותם איפשרו לכוחות הפולשים לבצע את משימתם בראש שקט.
הנמלים הצפים היו אכן ביטוי מזהיר לגאוניות הנדסית וליכולת ביצוע מרשימה. הם היו גדולים - בסדר גודל של נמל דובר כל אחד - וכללו עשרות אלפי חלקים שיוצרו באנגליה והושטו למיקום הנבחר. הנמלים האדירים הללו הוקמו בתוך שבוע אחד בלבד, החל ביום שלמחרת ה?D-Day, וכללו שוברי גלים (שכונו "גוסברי") שהורכבו מאוניות ישנות וממבני בטון טרומיים שנראו כמו כוורות, אשר נגררו והוטבעו סביב הנמל; 19 ק"מ של כבישי מתכת צפים שחיברו בין היבשה למזחים, שיכלו לשאת את משקלו של טנק שרמן, כ?40 טונות; מזחים גמישים, מחוברים לכבלי פלדה, שיכולים לעלות ולרדת בהתאם לגאות, וכך לאפשר את פירוק מטענן של האוניות בכל מצב; וראשי מזח מבטון, שעוגנו באמצעות עוגנים מיוחדים ושימשו מייצבים של המערכת.

למיצג התלת ממדי של נמל הפלישה המשוחזר אחראית חברת "דאסו סיסטמס" הצרפתית. סרט דוקומנטרי של שעתיים, שיתאר את התהליך המרגש והדקדקני של השחזור, יוצג מהיום בעולם. הסרט יאפשר הצצה לאיסוף המדעי והמוקפד של מיליוני פריטים, המרכיבים את תמונת הפאזל הגדולה. יפה יעשו ערוצי המדע הישראליים אם ירכשו את הסרט להקרנה גם בפני הציבור בארץ.

דאסו סיסטמס הייתה מחלקת תוכנה לא גדולה בחברת דאסו, יצרנית המטוסים המהוללת שאחראית, בין השאר, לייצור המיראז' 3 - גיבור מלחמת ששת הימים של חיל האוויר הישראלי. בהמשך הפכה המחלקה לאחד מבתי התוכנה המובילים בעולם בתיכון מטוסים, מכוניות ואפילו חנויות ורשתות מרכולים, והיא מעסיקה כ?12 אלף מדענים ומהנדסים. יתרונה נשען על תוכנה תלת - ממדית גמישה ויעילה בשם CATIA, שמאפשרת למהנדסים ולמתכננים לראות מודלים וסימולציות בשלושה ממדים, ולהגיע לכל פינה במוצר שתכננו - עד לרמת הבורג - בלי לבנות דגמים פיזיים. אין צורך להסביר מה ערכה של תוכנה כזו, שנחשבת היום לטובה מסוגה בעולם, לכל יצרן, וכמה אנרגיה, כסף וטעויות היא חוסכת.

ברוח החברתית של הימים האלה החברה אינה מסתגרת בד' אמותיה התעשייתיות. היא מעמידה את התוכנה שלה לרשות חוקרים בתחומים שונים, לצורך שחזור מבנים ארכיאולוגיים ואירועים היסטוריים שונים, ולשם בניית מודלים תלת?מימדיים להבנה טובה יותר של העולם שסביבנו. כך, למשל, פיתחה עם אוניברסיטת הרווארד והמוזיאון לאמנות של בוסטון מודל של הפירמידות של גיזה, מודל של פאריס לאורך השנים, ודגם של ספינת הדגל של לואי ה?14, La Lune. אגב, כל המודלים הללו נגישים ברמה מסוימת באתר החברה ואפשר לחוות מסע תלת?מימדי של ממש על מסך המחשב שלכם. כל היוזמות המדעיות, הטכנולוגיות והתרבותיות הללו ממומנות על ידי דאסו סיסטמס ושותפיה, והיא מעמידה אותן לתועלת הציבור - ללא תמורה.

במסגרת הזו, ביחידה שהקימה החברה בשם המכון לשאיפה לחדשנות (Passion For Innovation Institute), נבנה גם השחזור של הנמל הצף מאלברי B. במציאות הוא נבנה מול העיירה ארומנש, על החופים שאליהם פלשו הבריטים והקנדים. מאלברי A נבנה על ידי האמריקנים מול חוף אומהה. אלא שב?19 ביוני פרצה בתעלה סופת אימים, שלא נראתה כמותה 40 שנה, ופשוט השמידה אותו. 800 ספינות טבעו, שוברי הגלים נפרצו והכבישים הצפים הפכו לערימת גרוטאות על החוף.

לעומת זאת, הנמל הבריטי-קנדי מאלברי B החזיק מעמד והיה צינור האספקה המרכזי של כוחות הברית המתקדמים לתוך צרפת. "האמריקנים בנו את הנמל שלהם בתוך שלושה ימים, לעומת הבריטים והקנדים, שלקח להם שבוע", סיפר טים בקט, שאביו, אלן בקט, היה בין ההוגים והמתכננים של הנמל. "הם עיגלו פינות והיו מאוד גאים בכך שהקדימו אותנו - עד שבאה הסופה". כעבור חודש, ביולי 1944, היה מאלברי B הנמל העמוס ביותר בעולם מבחינת נפח התעבורה שעברה בו. בחמשת החודשים שבהם היה מבצעי, עברו דרך הנמל 2.5 מיליון חיילים, 500 אלף כלי רכב ו?4 מיליון טונות של אספקה.

"כמות אדירה של מידע אבדה בגלל שיני הזמן", סיפר ניקולא סריקוף, ראש פרויקט שחזור ה- D-Day בדאסו סיסטמס, לקבוצת עיתונאים בינלאומית שהוזמנה לפאריס כדי לחזות בשחזור. "אמנם רק 70 שנה עברו מאז, אך פגעי הטבע מחקו כמעט כל זכר לעצמים הפיזיים. מדאוני WACO, דאוני העץ ששימשו להנחתת הצנחנים מאחורי קווי הגרמנים, לא נשאר אף דאון אחד בעולם. גם מאסדות הנחיתה המפורסמות לא נותר זכר. השחזור שלנו מאפשר לשמר את המורשת התעשייתית וההנדסית לדורות הבאים. בעצם, זו האפשרות היחידה לשמר את הזיכרון ההיסטורי חי ונושם".

במשך שנים הקיפו חוקרים את העולם במרדף בלתי נלאה אחרי כל פרט, כל תכנית, כל מסמך שיכלו לשים עליו את ידם. בתהליך מייגע צירפו פרט לפרט כדי לשחזר במדויק את הנמל והכלים ששימשו את הלוחמים. "נדרשו שני מיליארד סריקות לייזר כדי לשחזר רק את הדאון", הבהיר סריקוף, כדי להכניס את המאמץ לפרופורציה.

תוצאה מהממת: בחדר מציאות מדומה מיוחד, שנבנה במטה החברה בפרברי פאריס, קם החוף בארומנש ומתעורר לחיים. באמצעות משקפיים מיוחדים ואקדח שלט רחוק אתה יכול לטייל לכל אורכו ורוחבו של הנמל - לטוס מעליו או לצלול תחתיו. כל עמוד, כל כבל, כל מצוף בטון, מצויים במקומם המקורי. מאוניות ה"ליברטי" העוגנות לצדי המזחים נפרקים טנקים ומשאיות בקצב; כבישי הים עולים ויורדים עם הגאות בהפרשים של שבעה מטרים(!) וכשהים נסוג מתגלה אחד הסודות הנסתרים של בנייתם: רגליים מיוחדות, התומכות בכביש כשהיבשה מתחתיו מתגלה. בתי העיירה ארומנש שוחזרו באותה קפדנות, ואפשר לטייל בסמטאותיה. על קרקעית הים אפשר להרים מבט למעלה ולהתפעל מהשילוב שבין יציבות וגמישות; הנה שוברי הגלים, על ספינות הבטון הטבועות המרכיבות אותם - דבר לא חסר. 70 שנה אחרי, הגאונות הטכנולוגית המודרנית מצליחה להקים לתחייה את הגאונות ההנדסית של אז.