גידופים, מבוכות והפתעות – כך בחרו נשיא

תוססות, אמוציונליות ועמוסות באינטריגות: הבחירות לנשיאות המדינה ב-1952 גורמות לאלו הנוכחיות להיראות כמו הבחירות לתפקיד מזכ"ל הקיבוץ הדתי. מי שחושב שלא היה כדוגמת האקשן בין רובי ריבלין לדליה איציק או בין פואד בן אליעזר לשאר העולם, כדאי שילמד מהבחירות של פעם איך מגדפים, איך נוקמים ואילו פדיחות עושים. כי אם יש משהו שלא כדאי שישוחזר, אלו הבחירות לנשיא השני.

כמו היום גם אז היו בקרב המועמדים שלושה חברי כנסת. יצחק בן צבי ממפא"י (מפלגת העבודה היום), מרדכי נורוק ממזרחי (הבית היהודי) ופרץ ברנשטיין מהציונים הכלליים (שהתגלגלה ברבות הימים לתוך הליכוד). כמו כן התמודד בבחירות, שנערכו לאחר מותו של הנשיא הראשון חיים ויצמן, יצחק גרינבוים, שבו תמכו מפ"ם ומק"י השמאליות.

החברים בכנסת התכוננו ליום ארוך. ש' רוזנפלד, "סופרו הפרלמנטרי של מעריב", כתב בעיתונו שלא פחות מאלף פתקי הצבעה הודפסו באותו יום, ערוכים לתשעה סיבובי הצבעה שהיו צפויים להיות. הסיבוב הראשון עבר ללא הכרעות. "האפתעה (כך במקור) הגדולה הראשונה: אין הפתעות", דיווח רוזנפלד. "כל הניחושים מתאימים בדיוק מאתמטי". הסיבוב השני מתחיל. ח"כ אברהם כלפון (מפא"י) ניגש להצביע, אך לפתע חוזר במהירות למקומו. מתברר שבעת ההצבעה עסק הח"כ הטרי בכתיבת מכתב למנכ"ל הדואר. בטעות הוא לקח עמו את המכתב אל אחורי הפרגוד וכמעט שלשל אותו. "פדיחת מעטפה" דומה חווה ח"כ יעקב קליבנוב (הציונים הכלליים), רק שהוא לא תפס את עצמו בזמן ושלשל לקלפי מכתב פרטי במקום פתק הצבעה. אגב, שני הח"כים היו חיפאיים, לתשומת לבם של ח"כ עמרם מצנע (חיפאי בהווה) והשר נפתלי בנט (יליד חיפה).

ניגשים להצבעה השלישית. לפי חוק הבחירה לנשיאות – ששונה מאז – מהסיבוב השלישי לא נזקקו המועמדים לרוב של 61, אלא לרוב רגיל מבין המצביעים. באוויר עמדה תחושה של שינוי. בן גוריון הסתודד עם שרי המזרחי אברהם שפירא ויוסף בורג. מישהו הציע לאנשי "חרות" לא להיכנס לאולם.

את ההפתעה הגדולה סיפקו אנשי מפ"ם, שהגיעו להצבעה מוכים וחבולים. שבועיים לפני כן חטפו חברי המפלגה אש וגפרית במליאת הכנסת. הרקע היה משפטם של שניים מחברי המפלגה במשפטי ראווה שנערכו באותם ימים בפראג. השניים הואשמו בריגול לטובת המערב. במפ"ם לא ידעו בדיוק איך לאכול את העניין. מצד אחד הייתה התחושה – שלימים הסתברה כנכונה – שמדובר בהאשמות שווא. מצד שני העריצה מפ"ם של אותם ימים את הגוש הסובייטי ולא היה זה עניין של מה בכך לצאת כנגדו. שאר המפלגות – בראשות מפא"י – תקפו בשצף קצף את משפטי פראג, וכללו בביקורת הארסית עליהם את מפ"ם. במילים אחרות: הקשר בין ראש הממשלה דוד בן גוריון לבכיר מפ"ם משה סנה לא דמה במאום ליחסים שיש היום בין בוז'י הרצוג (העבודה) לזהבה גלאון (מרצ).

פנחס לבון, מראשי מפא"י באותה תקופה, תיאר בכנסת שבועות אחדים לפני הבחירות את מה שהוא ראה כהשתלטות המשטר הקומוניסטי בישראל, ואמר הדברים הללו: "מופיע למשפט מאיר יערי (מראשי מפ"ם – ל"מ) ומכריז על עצמו כחלאת אדם, כעל בוגד בטרם שנולד, משרת האינטליג'נס האמריקני וכל דבר אחר שאפשר להעלותו על הדעת. מה נגיד כולנו אז? מה נחשוב בלבנו? איזה משפט יהיה זה? משפטה ההיסטורי, המוסרי, הרוחני של מפ"ם, של דרכה ושל התורה שעליה היא מבוססת".

בחזרה לסיבוב השלישי. רשות הדיבור לסופר מעריב, רוזנפלד: "והנה סנה נכנס לאולם. או, אילו ידעו באולם מה מסתתר מאחורי חיוכו הרחב? אבל איש לא העלה על הדעת כי האיש אשר לפני שבועיים ישב המום במקומו שעה שהשר לבון הקריא בהטעמה מיוחדת אותו מסמך מפורסם, הספיק כבר להכין מהלומה נגדית, 'פצצת אטום' משלו...".

ההצבעה הסתיימה. לאיש עדיין לא ברור מה קרה, אבל לפתע מתחיל רחש בחש. מישהו לוחש משהו באזנו של בן צבי, והוא לוקח את התיק שלו ונעלם. אחד ממזכירי הסיעות ניגש לעיתונאים, ובפיו בשורה: מפ"ם הצביעה בעד בן צבי. איש לא מאמין לכך לאור השנאה העזה בין המחנות, אבל המזכיר בשלו. העיתונאים, מספר רוזנפלד, לא יודעים את נפשם. חלק מהם עוזבים את מושבם, ובניגוד לתקנות הכנסת נכנסים לתוך המליאה על מנת לברר את הפרטים.

זלמן שזר, איש מפא"י שבעוד 11 שנים יחליף את בן צבי, ניגש לעורך בטאון מפלגתו, "דבר". "זכאי, הכותרת מחר היא 'זרע נאמנים לא יאבד כציה',", הוא פונה לעורך העיתון ומצטט משירו של ביאליק. זכאי תיקן אותו: "זרע ישרים לא יאבד בציה". כוונתו של שזר הייתה לומר שבסופו של יום מפ"ם היא 'זרע נאמנים', כלומר מפלגת פועלים, ובשעת האמת היא תמכה במועמד מפא"י ולא נתנה לאגף השמאל ללכת לאיבוד במדבר. לא משנה, הכותרת ביום למחרת ב"דבר" הייתה "יצחק בן צבי – נבחר הנשיא השני של מדינת ישראל". ביאליק הושאר מחוץ לתמונה.

למרות המעמד החגיגי, בכך לא תמה הדרמה. יעקב חזן, איש מפ"ם, קיבל את רשות הדיבור. את מועמד הימין הוא כינה "המועמד המשותף של הבורגנות הקלריקליזם והפשיזם". שוב פורצת סערה. צעקות, קריאות ביניים, מהלומות פוליטיות וויכוחים אידאולוגיים.

כעבור כמה ימים הושבע בן צבי לנשיא. הוא נבחר לתפקיד פעמיים נוספות, בלי שמישהו התמודד מולו. רוזנפלד לא מסביר מהי המשמעות של אותה נקמה של סנה וחבריו, אותה "פצצת אטום" שהם הכינו. הוא ככל הנראה התכוון לעובדה שדווקא מפ"ם, זו השנואה כל כך על אנשי מפא"י, היא זו שהמליכה את הנשיא מטעם בן גוריון ולבון. כשחושבים על זה בהקשר של ההתמודדות הנוכחית, זה מעורר גיחוך. מה פואד לא היה עושה כדי שאורית סטרוק ומוטי יוגב מהבית היהודי יפליאו בו את נקמתם ויבחרו בו לנשיא?