(הנשיא אובמה מודיע על שחרורו של ברגדאל, לצד הוריו)
הפרסומים על אודות השחרור של סמל בו ברגדאל, "גלעד שליט האמריקני" שנחטף באפגניסטן ביוני 2009, גרמו אתמול (ראשון) לתגובות של גאווה ושמחה מצד פעילים מרכזיים ב"צבא החברים של גלעד", ש"פשט את מדיו" עם שחרורו של גלעד שליט משבי חמאס לפני כשנתיים וחצי. "במהלך השנה וחצי שהיינו באוהל המחאה בירושלים, הגיעו אלינו המון אמריקאים, ביניהם גם חיילי מארינס, והם תמיד אמרו לי שהם מקנאים בנו על כמה חשוב לנו ערך האדם ומה אנחנו והעם שלנו מסוגלים לעשות בשביל מישהו שאנחנו בכלל לא מכירים", אמר בהתרגשות אוהד כנר, שהיה הקמב"ץ (קצין המבצעים) של אוהל המחאה שהוקם בירושלים.
על החייל האמריקני בו ברגדאל ששוחרר מהשבי:
זעם בארה"ב: "אובמה שחרר מחבלים עם דם על הידיים"
חייל אמריקני שוחרר אחרי 5 שנים בשבי באפגניסטן
דיווח ב-2011: השבוי האמריקני ברח ונתפס
שחרורו של ברגדאל הוא מקרה חסר תקדים מסוגו, ובמסגרתו הסכימה וושינגטון לשחרר טרוריסטים "עם דם על הידיים" בעבר חייל. בעבר שוחררו חיילים שבויים רק בתום המלחמה ובמסגרת הסכמי הפסקת אש. הפעם, ארצות הברית שחררה חמישה בכירים בטליבאן, אחד מהם היה מקורב ביותר למנהיג ארגון הטרור שחוסל, אוסמה בן-לאדן.
"אם הם למדו מאתנו על הצורך לעשות הכול כדי לשחרר אפילו חייל אחד זה חלקנו", אמר בסיפוק שמשון ליבמן, שהיה יו"ר מטה המאבק למען שחרור שליט. "אחד הדברים המעניינים שנתקלתי בהם במהלך שנות המאבק היה שהכתבים האמריקאים שראיינו אותי באותה תקופה היו אומרים לי תמיד, 'מה אתם עושים רעש מחייל אחד?'. הם הוסיפו שאם משחררים את החייל האחד הזה ולא משנה מה המחיר אז זאת סיבה למחאה לאמריקאים".
ליבמן ציין כי היחס של ארצות הברית לשבוייה שונה בתכלית מזה של ישראל. "צריך לזכור שיש שלושה הבדלים מהותיים בינינו. ראשית, השירות בצבא שלנו הוא חובה, הוא 'צבא חצי העם', בשעה שצבא ארצות הברית הוא מקצועי והחיילים שמשרתים בו הם שכירים; שנית, אנחנו פה נלחמים על האדמה שלנו, וזה שונה לחלוטין מהשליחות של חייל בצבא ארצות הברית שנלחם מחוץ לאדמת המולדת שלו; ושלישית, אנחנו מדינה אחת קטנה. בארצות הברית יש 51 מדינות, ולכן לא יכולה להתעורר שם כנראה מחאה ציבורית כמו זאת שהייתה פה".
גם אור פרימור, שהיה פעיל מרכזי במטה המאבק, סבור כי "סוד הקסם" של שחרור חיילים ישראלים משבי האויב נעוץ בשטח הקטן ובהיקף האוכלוסייה המצומצם לאין שיעור מזה של המעצמה היחידה בעולם. "מדינת ישראל היא לא ארצות הברית, כולנו כאן מכירים את כולם ומכאן גם נובעת הערבות ההדדית הגבוהה", הסביר פרימור.
לפעילים בדימוס ממטה המאבק תמונות רבות מחמש שנים וחצי ארוכות שהקריבו למען החייל החטוף. אחת התמונות החזקות ביותר שנחרתו בזיכרונו של כנר הייתה בשבוע שבין אישור העסקה על ידי ממשלת ישראל לבין שובו של שליט. "כשקיפלתי את האוהל, את יודעת כמה דגלים ארזתי? את דגל ארצות הברית, את דגל הולנד, את דגל צרפת, את דגל אנגליה, את דגל גרמניה, את דגל ברזיל ואפילו את דגל קמרון. מלא נציגים של מדינות שהגיעו להביע את תמיכתם במשפחת שליט שנשבעה לא לעזוב את האוהל עד שבנה ישוחרר, השאירו שם את הדגל שלהם", סיפר.
"מה הקשר בין הדגלים של המדינות הללו לבין אוהל שליט?", שאל כנר, והשיב: "לכאורה, אין קשר בין הדברים. אבל ההזדהות שהאנשים כאנשים הרגישו הסירה את הגבולות בין המדינות. הדגלים שהם השאירו אצלנו הביעו ככל הנראה את הצורך לעורר חשיבה לאומית דומה גם במדינתם, הצורך להגיד, 'אנחנו רוצים להיות חלק מצעקה אחת גדולה שאומרת בקול גדול: אנחנו רוצים להילחם על ערך האדם ואנחנו לא מוכנים לוותר על חיי אדם בכזאת קלות'".
לפניות לכתבת עדי חשמונאי: adihashmonai@walla.co.il