המגייר

תא"ל (מיל') ישראל וייס, הרב הצבאי הראשי לשעבר, עבר כבר כמעט הכל בחיים. הוא ראה במו עיניו גופות מרוטשות, בישר למשפחות חיילים שמבניהן לא נותר כמעט כל זכר, התמודד עם משפחות שכולות שהפגינו נגדו, סבל התנכלויות קשות וספג לחצים מצד רבנים ופוליטיקאים. על הכל הוא מדבר בשלווה ובאיפוק נדירים. לאורך כל הראיון הוא אינו כועס, אינו מרים את קולו, רק שם אחד מצליח בכל זאת להוציא ממנו כעס אמיתי.

אלין לוי, יוצאת "האח הגדול", עוררה מהומה לפני כחודשיים, אחרי שטענה בתקשורת כי בקשתה להתגייר נדחתה כיוון שהיא לומדת משחק. וייס, דיין בבית הדין הרבני לגיור, שפעל רבות בתחום הגיור בצה"ל, זעם כששמע את ההשמצות שהוטחו בו ובחבריו.

"אין דבר חשוב יותר מהאמת ובין מה שהיא אמרה לבין האמת יש מרחק רב. לא ישבתי בדין, אבל אני מכיר היטב את המקרה. היא עוד לא התחילה תהליך גיור, היא רק רצתה לבדוק אפשרות להיכנס לתהליך. אלין לוי באה עם המורה הפרטי שלה, שהוא איש יקר וטוב, לראיון ראשוני. בראיון הזה הרבנים רק מכירים אותך, שואלים שאלות בסיסיות, מאין באת, מה כוונתך, מדוע אתה רוצה לעבור את התהליך. הרבנים הבינו שיכול להיות שהיא עוד לא נמצאת במקום שבו היא אמורה להימצא".

כלומר?

"שבוע לפני כן היא חשפה את החבר החדש שלה, היא לבושה כמו שהיא לבושה, מתנהלת כמו שמתנהלת. כמובן, זכותה המלאה לעשות בחייה הפרטיים ככל העולה על רוחה, אבל בראיון הזה מבררים עם המועמד אם הוא מבין לאן הוא צועד, אם הוא מעוניין בזה. אלין לוי נשאלה אם היא מתכוונת לקבל על עצמה את מה שהיהדות דורשת. אף אחד בבית הדין כלל לא הזכיר את המילה 'משחק'. לא דיברו על זה בכלל. שאלו אותה אם יש לה רצון לשנות באופן מהותי את הדרך שלה בעתיד.

"סוכם בבית הדין שהיא תיקח פסק זמן למחשבה, ושאם היא מעוניינת בתהליך, נקבל אותה בזרועות פתוחות. היא יצאה החוצה עם המורה ושאלה למה התכוונו הדיינים, והוא השיב לה שאולי זה בגלל שהיא לומדת משחק. הוא לא אמר את זה על דעת בית הדין, סוגיית לימודי המשחק כלל לא עלתה לדיון. מה בין גיור לבין משחק? אין שחקניות דתיות? אפשר להיות דתייה וגם לשחק. יש עוד אנשים מהמקצוע של אלין לוי, שנמצאים בתהליך הזה".

כמו יאנה יוסף?

"בהחלט, היא נמצאת הרבה זמן בתהליך, והיא עושה אותו בצורה מדודה".

אתה מאמין שהיא ובן זוגה, ציון ברוך, באמת ישנו את אורח חייהם ויהפכו לדתיים? ישמרו כשרות ושבת?
"אם יהיה ברור שהם לא שומרים כשרות בביתם, היא לא תוכל להיות יהודייה, אין בכלל מה לדבר. אני ישבתי איתם פעם אחת, הם עשו רושם יוצא מן הכלל, שניהם עמוקים מבחינה מחשבתית, יש להם תשתית. הם לא עלה נידף. הרושם החיצוני הוא שהם עוסקים בעולם שלהם, אבל
כשאתה מקלף את המעטפת, אתה מוצא אנשים עם שורשים".

למה ההצהרה של אלין לוי חורה לך כל כך?

"כי היא עוררה עלינו עליהום ציבורי שלא בצדק. זה הפך לספורט לאומי להכות בנו, בלי לשמוע את הצד שלנו. בעקבות הסיפור הזה היתה תוכנית טלוויזיה עם הרב חיים אמסלם ואברי גלעד, ובתוכנית חבטו וחבטו בבית הדין, וגם עשו סקר מי חושב שהדיינים מחמירים. 80 אחוז אמרו שהם חושבים שמחמירים ושצריך להקל את תנאי הסף לכניסה לעם היהודי.

"ואני אומר לאלו שמשתתפים בסקר: מה אתם מבינים בגיור? מכוח מה אתם בכלל משתתפים בסקר כזה? הייתם בבית הדין? ראיתם את התהליך? אתם מודעים להלכה? זה בדיוק כמו שאני אעשה סקר בקרב סטודנטים, האם רף הכניסה לפקולטה לרפואה גבוה מדי, אני מבטיח לך ש?80 אחוזים יהיו בעד הורדת הרף. בסוף יהיו יותר תעודות לרפואה, אבל רופאים לא ייצאו מזה. אז מה ייצא מזה שחילקנו תעודות גיור? שעשינו כאילו?".

הרב ישראל וייס (65) גדל והתחנך במוסדות הציונות הדתית. הוא בן להורים ניצולי שואה, נשוי לצילה, אב לשלוש בנות וסב לתשעה נכדים. לפני כשלושים שנה שכל את בתו בת השמונה, תהילה, כאשר זו חזרה מבית הספר, עצרה במעבר חציה וחצתה צמוד לחזית של אוטובוס שעמד ברמזור. כשהרמזור התחלף הנהג לא הבחין בה והיא נפלה אל מתחת לגלגלי האוטובוס ונהרגה. בשנות השבעים התמנה לרב צבאי, ומאז התקדם בסולם הדרגות. בשנת 2000 היה לרב הצבאי הראשי הרביעי של צה"ל, ושש השנים שבהן כיהן בתפקיד נחשבות לתקופה הסוערת ביותר שידעה הרבנות הצבאית מעולם. הוא טיפל בנושא חטופי הר דב, הכיר בנעדרי סולטן יעקב כחללי צה"ל, טיפל בזיהוי גופות של חיילים אחרי פיגועים וניהל את פינוי בית הקברות של גוש קטיף בתקופת ההתנתקות, מעשה שגרר ביקורת חריפה והתנכלויות מצד גורמים בימין.
ואם לא די בכל זה - במהלך כהונתו הועלו כלפיו טענות קשות מצד המגזר החרדי, בטענה שהוא מעכב את קידומם של רבנים חרדים, ובד בבד על כך שהרחיב את פעילות הגיור בצבא.

נושא הגיור הפך בשנים האחרונות לתפוח אדמה לוהט בציבור הישראלי. סערות התעוררו לא אחת כשרבנים חרדים פסלו גיורים של רבנים דתיים?לאומיים וגיורים צבאיים, ובשנה האחרונה נדון בכנסת חוק גיור בכמה גרסאות שונות. על פי הערכות שונות, חיים בישראל יותר מ?300 אלף מחוסרי דת, שאינם יכולים להתחתן עם יהודים.

"אם כבר יש התייחסות תקשורתית לעניין הגיור, זה תמיד נגד", אומר הרב וייס. "הטענות הן שיש רבנים מיושנים, רבנים מחמירים, הרבה מאוד טענות על המסביב, שום דבר לא במהות".
רוב המקרים שמגיעים לבית הדין לגיור הם כשאחד מבני הזוג השואף להינשא הוא עולה לשעבר, לרוב ממדינות חבר העמים. "אנשים גדלים יחד בגן הילדים, בבית הספר, עושים צבא יחד ומתאהבים. אנחנו בבית הדין נתקלים בכל המקרים. יש הרבה אנשי צבא שפגשו את בנות זוגם בשירות. הם מעורים בחברה הישראלית, בהתחלה לא הרגישו צורך אמיתי לעבור גיור, למעשה הם גם לא נצרכים לכך, בחברה הישראלית יש לגיטימציה לחיים שלהם. הם אזרחים נאמנים, הם מקובלים בחברה, למה שיעברו את הגשר הזה? למה שיעמיסו על עצמם את המחויבות של תורה ומצוות, אם המדינה תומכת ומגבה אותם ממילא? אבל באיזשהו שלב בבגרות, כשחושבים על משפחה וילדים, מתחולל משהו בנפש".

הרב וייס עמד בראש הפירמידה של מערך הגיור הצבאי, וכיום הוא חבר בשלושה הרכבים של בתי דין, המטפלים בגיורים הצבאיים, בגיורי קטינים ובשאר הגיורים. הוא מעריך שהכניס בשערי היהדות אלפי אנשים שהוגדרו בעבר כגויים.

על פי ההלכה היהודית, מתגייר חייב לקבל על עצמו דין תורה ומצוות ולהפוך לאדם דתי. המחלוקות מתעוררות כיוון שבשמירת מצוות אפשר להבחין בין השיטות המחמירות לבין אלו המקילות - "כרטיס כניסה לעם היהודי הוא חליפה שנתפרת לפי מידה. אי אפשר להשוות בין אדם לאדם. כל אדם שנכנס אלינו הוא עולם בפני עצמו. צריך להבין מאין באת ולאן אתה הולך. אם מגיע אדם זקן או אישה צעירה מאתיופיה, שלא יודעת מילה בעברית, אבל היו סממנים יהודיים באתיופיה שהיא מילאה, היחס אליה שונה מזה שמקבל עובד זר שנמצא כאן כמה שנים. במקרה שלו, היחס יהיה נוקב יותר".

אחת המחלוקות הגדולות שלו בנושא היא עם ח"כ אלעזר שטרן, שהיה ראש אכ"א כשוייס היה הרב הצבאי הראשי. שניהם פעלו בנושא הגיור ונרשמו ביניהם חיכוכים רבים, שנמשכים עד היום. לשיטתו של שטרן, עצם העובדה שחייל משרת בצה"ל הופכת אותו מיידית ליהודי, או לפחות למועמד ראוי לכך.

וייס מסכים שזה שיקול שמביאים בחשבון, אבל לא השיקול היחיד. "כשמגיעים אלי חייל או חיילת, יושבת אצלי בעורף הידיעה שהם משרתים בצבא. אבל זה לא מה שח"כ אלעזר שטרן רוצה. לפי תפיסתו, מי שקיבל החלטה להניח את כף רגלו על כבש המטוס שטס לישראל כבר מריח מיהדות, ואם לבש מדים - אין יותר יהודי מזה.

"אני טוען שהבחור הזה הוא אזרח נאמן של מדינת ישראל, אבל הוא עוד לא יהודי. זה לא מבחן הכניסה ליהדות. הרי אם המדד הזה היה נכון, גם צ'רקסים ובדואים היו יהודים, גם הם משרתים בצבא.

"כדי לקבוע יהדות אני מבקש שני תנאים. ראשית, אני מביט בארובות עיניו של המתגייר ומבקש לזהות את כוונתו העתידית, אני באמת רוצה להבין אם יש לו כוונה להיות יהודי במלוא ליבו. ושנית - הוא צריך לקבל על עצמו דין תורה ומצוות".

יש יהודים רבים שלא שומרים דין תורה ומצוות, ורק בגלל שנולדו לאם יהודייה הם מוכרים כיהודים. קוראים להם חילונים. אז למה אתם דורשים ממתגיירים לשמור מצוות?

"יש אבחנה בין מי שנולד לאם יהודייה, לבין מי שמבקש להיכנס למועדון הזה. השאלה היא אם זה נכון שכל מי שרוצה להיות יהודי פשוט ייכנס. יש לנו מסורת ושורשים, אנחנו העם הנבחר, ומי שרוצה להצטרף, צריך לעמוד בקריטריונים שלנו.
"אם יש אזרח ארה"ב שלא מתנהג על פי כללי האזרחות, הוא עדיין ייחשב לאזרח ארה"ב. לעומת זאת, כל אדם אחר, צדיק ככל שיהיה, שרוצה להפוך לאזרח ארה"ב, צריך לעמוד בתנאים של האמריקנים. גם אם אתה רוצה להיכנס לקיבוץ, אתה לא יכול לבוא ולומר 'שלום, באתי'. יש ועדת קבלה, ואתה צריך להוכיח לה שאתה מתאים ועומד במה שהם מבקשים".

החרדים טוענים שיש מקרים רבים של מתגיירים שעוברים את התהליך ולאחר מכן לא שומרים תורה ומצוות, ולכן הגיורים פסולים.

"אני לא עוקב אחרי מי שיוצא מבית הדין. אני עושה מאמץ שיהיו דוברי אמת, אני מסביר שאם ייכנסו בדלת אחת וייצאו בשנייה, הם מועלים לא רק באמינות שלי, אלא גם באמינות של עצמם. הם משקרים לעצמם. אני מקווה שסיטואציה כזו לא מתרחשת במספרים שאנשים מדמיינים. אני דן את המתגייר באותו הרגע שהוא אצלי בחדר, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, זאת הנקודה המכרעת. אני מאוד אצטער אם מעלו באמון שנתתי בהם, אבל הם עדיין ייחשבו יהודים".

גם בציבור החרדי הרב וייס מעולם לא ליקק דבש. "מהרגע שהתחלתי עם הגיורים הצבאיים, התנפלו עליי בתקשורת החרדית. טענו שאני עושה בדיחה מהגיור. הלכתי לגדולי ישראל לבקש את ברכתם, הלכתי לרב אלישיב ועמדתי ליד דלת החדר שלו שלושת רבעי שעה. פתאום ראיתי תכונה רבה, הבנתי שמשהו מתבשל. בסוף קלטתי שהוא לא רוצה לקבל אותי. הייתי מאוד מקורב אליו במשך שנים ארוכות, באתי להתייעץ איתו עוד לפני שהתמניתי לרב הצבאי הראשי. ואז מישהו אמר להם משהו על הפעילות שלי, והיחס השתנה.

"בסך הכל, תוקפים אותנו, הדיינים, מכל הכיוונים. שטרן והחילונים טוענים שאנחנו מחמירים מדי, החרדים טוענים שאנחנו מקילים מדי. זה אומדן לזה שאנחנו בסדר. אני אומר בכנות מלאה: כל מי שמוציא שם רע על מוסד הגיור עושה שקר".
למרות שיש בישראל 300 אלף מחוסרי דת, רק כ?5,000 מתוכם נמצאים בתהליך גיור. למה כל כך מעט?

"בגלל הריחוק של החילונים מהמסורת, בגלל הלגיטימציה שיש לכך, שאפשר לחיות יחדיו בלי להצטרף לעם היהודי, ובגלל הפחד משינוי אורחות החיים. אדם צעד במסלול מסוים, ואנחנו דורשים ממנו לשנות כיוון - כיפה וציצית, צניעות באישה, הרבה דברים מרחיקי לכת. כשהייתי בצבא, מתוך 100 חיילים שהיו מתחילים קורס נתיב, יצאו רק 20 מגוירים. ח"כ שטרן רואה בזה גנאי ואני רואה בזה שבח. אני טוען שהנשירה הזו מוכיחה מי באמת רוצה להצטרף לעם היהודי, ולא סתם מסיבות תועלתיות".

ואולי זה לא מספיק?

"יש למישהו הצעה אחרת? יש אלטרנטיבה לאיך להיות יהודי? שאדם רק ילבש מדים ויהיה יהודי? אני רוצה לשאול את האדם החילוני מה הקווים שלו, איך הוא היה רוצה שיגדירו אותו כיהודי. להסתפק, כמו בנצרות, בהצהרה 'אני רוצה להיות יהודי'?"

יש טענה שבגלל ההקפדה הזאת, אתם יוצרים צוואר בקבוק, והליכי הגיור נמשכים שנים.

"זו לא אמת. אין גר אחד שעומד בשער וממתין. גם אין אמת בעובדה שאנחנו מחמירים. אנחנו אנושיים, אנחנו תרבותיים, יש לנו שפה משותפת עם המתגיירים. אנחנו דורשים את ההלכה, זה חשוב לנו. זה לא קשקוש".

הקשיים שלו מול הציבור החרדי נבעו גם מהעובדה שהרב וייס סירב לקדם רבנים חרדים בצה"ל. בספרו "בדם לבי" הוא מספר איך קיבל מידי הרב עובדיה יוסף ז"ל פתק עם רשימת שמות של רבנים בדרישה לקדמם - אך סירב.

"ספגתי הרבה השמצות ושקרים שהדעת לא סובלת. הכל היה סביב זה שלא קידמתי רבנים חרדים בצבא. אני ראיתי את טובת העניין. הסתגרתי בחדר, ראיתי 120 רבנים, והחלטתי את מי נכון להפריש ואת מי נכון לקדם. מי שלא קו?דם ירה בי מכל כיוון אפשרי".

סיפור חמור במיוחד יש בפיו של וייס על הדסה רלב"ג, חמותו של הרב הראשי דוד לאו. "היא היתה שכנתי בירושלים, המשפחות שלנו היו בידידות אמיתית. יום אחרי שהתמניתי היא צילצלה ואמרה שהיא מבקשת שאקדם קרוב משפחה שלה, שהיה סגן אלוף במודיעין, לדרגת אלוף משנה. אמרתי שרק התמניתי, וזאת לא שיטת העבודה שלי. אחרי כמה ימים החלטתי שאני מקדם אנשים אחרים, והיא איימה עלי שאני אצטער על היום הזה, שאני לא אגמור את שנתי בתפקיד, ושהיא תדאג להכפיש את שמי בכל ערוץ אפשרי. היא גם נפגשה עם אשתי ואיימה עליה 'אתם תראו את הסוף מבחינת הקריירה'. היא הציקה לי והכפישה אותי, רק כי לא רציתי לקדם את קרוב המשפחה שלה".

למרות כל הקשיים, הוא משבח את הסמכויות ההלכתיות של העת ההיא. "אני מרחם על הרבנים היום, שאין להם דמות רבנית כזאת שהם יכולים להתייעץ איתה. בתקופתי היו הרב עובדיה, הרב מרדכי אליהו, הרב אלישיב, שהיינו מתייעצים איתם, למרות שבסופו של יום, ההחלטה היתה שלי.

"למשל, כשעלתה השאלה הקשה היכן ייקברו עולים מחבר העמים שאינם מוגדרים יהודים, הרב עובדיה והרב אליהו אמרו לי שאסור לקבור גוי ליד יהודי. הרב עובדיה אפילו אמר שאם יש מצב כזה, צריך להוציא את היהודי מהקבר, אבל אפשר לעשות את זה בדילוג של קבר או עם גדר שמפרידה בין הקברים. אני חשבתי שההלכה הזו בעייתית, כי כשיראו בית קברות צבאי שיש בו גדר שמפרידה בין הקברים, זה יגרום נזק גדול. קיבלתי החלטה, עם שר הביטחון מופז, שאנחנו פותחים חלקות לכאלה שאינם יהודים בכל בתי הקברות הצה"ליים, אבל במרכז בית הקברות. אמנם יהיו ד' אמות בין החלקות, אך מקומם יהיה במרכז".

גם כאן יש לו מחלוקת קשה עם ח"כ אלעזר שטרן, שמבקש לחוקק חוק שיהודים ולא יהודים ייקברו יחד בבתי קברות צבאיים. "כל מה שהוא לא הצליח לעשות כשהייתי הרב הצבאי, הוא מנסה לעשות היום בכנסת. הוא רוצה שהחיילים ייקברו על פי סדר רץ. רציונלית זה נשמע הגיוני - הם נלחמו יחד ואכלו יחד. אבל מצד שני, חשוב לכבד את ההלכה ואת המסורת היהודית.

"גם בצבא היו סיטואציות הזויות, שבהן אני ושטרן עמדנו על אותה במה בפני צוערים, אני דיברתי על קבורת גוי והסברתי את עמדתי, ושטרן עלה אחריי ואמר את ההפך. הצוערים הצעירים לא הבינו איך יכול להיות ששני מפקדים בכירים אומרים שני דברים שונים".

אחד הדברים המזוהים עם וייס, גם כדיין וגם כרב צבאי, הוא העובדה שהוא מנסה להראות לתלמידיו כי גם הדיינים הם בני אדם. הביטוי שעליו הוא חוזר במהלך כל השיחה הוא "כאחד האדם". פקודיו מספרים כי גם בצה"ל, למרות מעמדו הצבאי והרבני, נשאר כשרגליו על הקרקע. רק מעטים ירימו גבה כשישמעו אותו מדבר בחריפות נגד הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי, בגלל תקרית אחת דווקא סביב הנושא הזה.

"כשהייתי רב צבאי והוא היה אלוף פיקוד צפון, התקשרתי אליו בגלל מקרה של חילול שבת בחטיבה בצפון. ביקשתי שידרוש הסברים מהמח"ט, והוא אמר לי: תדבר איתו. ביקשתי ממנו את הטלפון של המח"ט, והוא אמר לי: 'הרב, אתה חושב שאני הפקידה שלך?' הזדעזעתי. אמרתי לו: 'אני לא חושב שאתה הפקידה שלי, אבל לאחרון החיילים אני לא עונה ככה. נכון שאתה אלוף ואני תת?אלוף, אבל זה לא נותן לך את הזכות לבוז. ככה לא מתנהגים'.

"באותו רגע איחלתי לו שייפול. ידעתי שהוא ייפול. אני אוהב בני אדם שמסתכלים על בני אדם בגובה העיניים. אין שום הצדקה מוסרית לאדם להסתכל על בני אדם מלמעלה למטה. כולנו קורצנו מאותם חומרים, באנו מאותו מקום ונשוב לאותו מקום. מכוח מה אתה מתייחס למישהו בצורה כזאת? מכוח המקום שבו אתה נמצא עכשיו? הסופר גבריאל גרסיה מארקס, שזכה בפרס נובל לספרות, אמר שלאדם מותר להסתכל על אדם אחר מלמעלה רק במקרה אחד: כשהוא עוזר לו לקום".

אחד האירועים הראשונים שבהם נאלץ הרב וייס לטפל היה אירוע החטיפה בהר דב, ב?7 באוקטובר 2000. "זה קרה יומיים אחרי שנכנסתי לתפקיד. כעבור שנה, פסקתי שהחטופים אינם בין החיים. זה עשה הרבה רעש.

"היה מכלול של מרכיבים לקבלת ההחלטה. ההלכה היהודית יודעת לקבל החלטה שמישהו אינו בין החיים, גם אם הוא לא נמצא בפנינו, וגם לעובדות ולממצאים המודיעיניים יש משקל. למשל, ידענו שהחיילים נסעו בג'יפ קטן, לא ממוגן, ושהם עלו על מטען רב עוצמה שבו הוטמנו 400 כדוריות עופרת יצוקות שחדרו לג'יפ. במקביל, הפגיזו אותם בפגזים. המומחים טענו שרוב האנשים שהיו בסיטואציה כזו לא יצאו ממנה בחיים.

"אמנם היה די בזה, אבל לא פסקתי רק על פי זה. היו נתונים נוספים - למשל העובדה שלקחו את החיילים, העבירו אותם לרכב אחד, נטשו אותו, ועברו לרכב אחר. מצאנו את שני הרכבים, מדדנו את כמויות הדם, ובדקנו אם אפשר לחיות כשמאבדים כל כך הרבה דם".

למה היה חשוב לפסוק בעניין?

"הצבא וראש אמ"ן אמרו באופן רשמי: 'יש סיכוי גבוה שהחיילים אינם בין החיים'. זו לא אמירה מוחלטת. זו אמירה שיש בה שביב של תקווה, שנתנה למשפחות להאמין ולהיתלות בכל מיני תיאוריות. דיברו על כך שהם הובאו לבית חולים, שהם בבית סוהר. במצב הזה, הדמיון עובד. וכשאני באתי באמירה שאין בה סדק שאפשר לצאת ממנו, זה חשוב בפני עצמו, כי זה מבוסס הלכתית, וזו האמת. אם חייל נהרג בעזה, והמשפחה אומרת שהוא לא נהרג, אז מה נגיד? שהוא לא נהרג?

"הלכתית ועובדתית, הם נהרגו. עד הרגע האחרון, אפילו כשהמטוס שיצא לגרמניה להשיב את גופות החטופים היה באוויר, קיבלנו מידע מחיזבאללה שנקבל שלושה חיילים חיים. השקר עבד כל הזמן.

"בסופו של דבר, הקביעה שלי גם סייעה למשא ומתן. האלוף אילן בירן, שניהל את המגעים, אמר לי שבזכות הפסיקה הזאת, העיסקה יצאה לפועל. חיזבאללה הבינו שאנחנו יודעים שהחיילים לא בחיים, אחרת היה צריך לשלם הרבה יותר".

בימים שלפני הפסיקה הפעילו המשפחות לחץ כבד שהרב לא ייתן את הפסיקה, לחץ שהגיע עד לראש הממשלה דאז, אריאל שרון.

"ביום חמישי בערב, ראש הממשלה מצלצל אלי. הוא אומר לי, 'המשפחות אצלי, הם מבקשים שלא תפסוק'. אמרתי לו: 'אדוני ראש הממשלה, אני יכול להיעתר לבקשתך, אבל אחר כך חפש רב ראשי אחר'. הסברתי שזו הסמכות שמוקנית לי, וזו האמת המוחלטת, ובסופו של דבר היא לטובתם, כי אין שמחה כהתרת הספקות. הוא קיבל את זה.

"למחרת בבוקר טסנו לכל משפחה ומשפחה להודיע להם. קבלת הפנים היתה מדהימה בצד החיובי שלה. המשפחה של עומר סואעד לא קיבלה את הפסיקה, אבל הכל התנהל על מי מנוחות".

הרב וייס הוא גם שטיפל בהרוגי אסון הנגמ"שים. בשתי תקריות נפרדות, ב?11 וב?12 במאי 2004, נפגעו שני נגמ"שים של צה"ל ברצועת עזה, ו?13 חיילים נהרגו. בתקרית הראשונה, בשכונת זייתון, התעללו מחבלי הג'יהאד האיסלאמי בשרידי ששת הגופות. לאחר התקרית השנייה, בציר פילדלפי, הובאו למקום חיילי קורס מ"כים ואנשי הרבנות הצבאית ויחידת הקבורה המטכ"לית, כדי לאסוף את חלקי הגופות ולהביאן לקבורה.
"הייתי בפולין ומייד חזרתי ארצה. הרמטכ"ל ביקש שאטוס באופן אישי לכל משפחה ואדבר איתה. התפקיד שלי הוא לא להיות מודיע על נפגעים, אבל בכל זאת, יש לי מחויבות לנושא. העמידה מול המשפחות היתה קשה. משפחה אחת שאלה אותי אם זה כמו מחבל שנכנס לאוטובוס ומתפוצץ. אמרתי שכן, אבל מחבל באוטובוס זה עם 15 ק"ג, וכאן זה נגמ"ש עם 100 ק"ג.

"החשש היה שלא יימצא מה לקבור. הגעתי לכל המשפחות, הסתכלתי להן בעיניים, ואמרתי: 'אני הרב הראשי לצה"ל, מעולם לא אמרתי דבר שאינו אמת. אני מבקש שתאמינו לי שהבן שלכם בארון. אם תשאלו אני אענה על הכל, כי אני יודע מה יש בארון, אבל אני מבקש שלא תשאלו'. אף אחד לא שאל.

"באותה שבת הפעלתי חיילים בחיפושים אחר איברי החיילים, ועלתה השאלה אם מותר לעשות את זה בשבת. היה גם עניין של סכנת חיים, פיקוח נפש. החיילים התקשרו אלי מתוך הנגמ"שים, כשברקע אני שומע נקישות של כדורים, ואמרו לי: 'הרב, אתה שולח אותנו למות'. התקשרתי לאלוף פיקוד דרום והוא אמר לי שהתחושה היא תחושת מוות, אבל האמת אחרת. אני איש מקצוע, זה מפחיד, אבל הם היו מוגנים".

אבל התקופה הקשה ביותר עבור וייס היתה ללא ספק תקופת ההתנתקות, בקיץ 2005. הרב הותקף מילולית ופיזית והושמץ בחריפות, במיוחד בציבור שלו, הדתי?לאומי. גורמים בימין קראו לו לסרב פקודה ולהתפטר ואיימו עליו, בין השאר, בהחרמת רשת חנויות הבגדים של אשתו, ובהוצאת גופתה של בתו מקברה.‏

"הביקורת לא הגיעה לי", הוא אומר. "אני לא אשם בהתנתקות, לא גרמתי לה. פעלתי כפי שגדולי ישראל פסקו לי. אם היו פוסקים שאני לא צריך לציית, לא הייתי נשאר בצבא".

בשנים הראשונות שלאחר ההתנתקות הוא עוד היה במוקד הסערה, ולא פעם נרשמו התפרצויות נגדו באירועים שונים. "הייתי מטרה לכל חץ אפשרי, היו לי ימים קשים מאוד, על לא עוול בכפי. היום זה הולך ופוחת. אני מרגיש שאנשים מבינים שפעלתי כפי שהייתי צריך לפעול".
סערה גדולה במיוחד התעוררה בעקבות תמונה, שבה נראה הרב וייס על רקע הקברים שהיה אחראי לפינויים בגוש קטיף. "בטוב ליבם של אנשים שונים, זה הוצא מהקשרו. יום ולילה עסקנו במלאכה קשה מאוד של לקיטת איברים. אנשים חושבים שזה פשוט, לעמוד וללקט.
"הקפדנו שכולם יכוסו בטלית ודגל הלאום, באוהל גדול שהוקם במיוחד, כשכולם היו מסודרים בשורות, וליד כל אחד היה נר נשמה ורב צבאי שעמד ואמר תהילים. התמונה היתה מצמררת, הרגשתי שאני בקודש הקודשים, שאני יוצא למשימה שהקדוש ברוך הוא הטיל עלי, ואני עושה אותה בחרדת קודש.
"ביקשתי לצלם ולהראות לעם ישראל מה עשינו, ובאיזו יראת כבוד טיפלנו בהם. ואז חגי הוברמן, כתב עיתון 'הצופה', לקח את התמונה ואמר שהרב הצבאי עומד ליד גופות ומחייך מאוזן לאוזן. זה הכי נמוך שאפשר".
הטלטלה פירקה גם את משפחתו. "הייתי בגוש קטיף, והלכתי לבני הדודים שלי שהתגוררו שם. בחוץ מאות טילטלו את הנגמ"ש שבו נסעתי. אנשי הביטחון אמרו לי שאני לא יכול לצאת, אבל אמרתי שאני לא מפחד מבני עמי. יצאתי, זרקו עלי זבל, וקראו לעברי 'תוציא את העצמות של הבת שלך מהקבר'. הביטויים היו קשים.
"כשהגעתי למשפחה, האם אמרה לי שאם אוציא את הבן שלה החייל מהקבר, היא מתאבדת. היא אמרה לי, 'תחליט - או שאתה לא מוציא אף אחד, או שאתה מוציא את שנינו'.
"עניתי לה: 'מאוד מצער אותי לשמוע, אבל אני איש הלכה, וההלכה מורה לי להוציא את בנך מהקבר. המחבלים הרי ייכנסו לשם, יתעללו ויבזזו את המקום, ואני סניגורו של הבן שלך ומצו?וה להוציא אותו'.
"הם לא השלימו עם זה, ואמרו לי: 'אמא שלך מצטערת שהיא הולידה אותך'.
"שאלתי את אמי אם היא באמת מצטערת. כשהיא שמעה על כך, היא ניתקה את הקשר איתם".

נשמע שיצאת מהצבא עם כוויות.

"אפשר שלא? כשאתה יוצא ממשפחה שכולה, אתה יוצא חולה. אי אפשר להיכנס למשפחה שכולה ולעשות 'וי'. זה מרגיש כאילו זה הבן שלך. אתה לא יכול לחזור אחר כך הביתה ולפתוח טלוויזיה, כאילו הכל בסדר. ביום?יום אני נכה לכל דבר".

אחר כך יספר שלפני שנה התגלתה אצלו מחלת הסרטן. "היה אשפוז בבית חולים, ניתוח גדול של כמה שעות, טראומה. חשבתי שאני עומד למות, הזמנתי את הילדות וכבר נפרדתי מהן. "אני עדיין מתמודד עם זה מבחינה בריאותית. אני חושב שהמחלה תקפה אותי כי היכולת הנוגדנית שלי נפגעה. כל השנים אמרתי שלא מעניינת אותי הבריאות שלי, מעניין אותי האופן שבו אפשר לסייע לאנשים".
במשך שנים ארוכות הוא העביר הרצאות בנושא הזהירות בדרכים. ההרצאה מספרת את סיפור השכול האישי שחווה. "כיום אני מרצה פחות, ממש לעיתים נדירות, כבר אין לי כוחות נפש. בכל הרצאה אני מספר את הסיפור שלי, כיצד תהילה עברה במעבר חציה ואוטובוס פגע בה. היא היתה ילדה מיוחדת".

הזמן מקהה את הכאב?

"תהילה אמנם לא מצויה לנגד עיניי כל היום, אבל באותה נקודת זמן, התבנית האנושית שלי השתנתה. היכולת שלי להגיע לעוצמות של שמחה נעצרה, משהו מת בתוכי. אני מרגיש שהיכולת שלי לכאוב את כאבם של אחרים היא אמיתית, אני בא משם.
"ההרגשה היא, כאז כן עתה, שאי אפשר לחצות בבטחה מעבר חציה, וזה מוציא אותי מדעתי. אין ערך לחיי אדם. אנשים מסמסים בנהיגה, מתגלחים, אוכלים סנדוויץ' ושותים קפה. אם הם היו יודעים כמה זה לא אנושי שזוג הורים צריך לקבור ילדה, כמה זה לא הוגן, כמה זה לא נתפס, כמה זה הכי כואב בעולם, הם לא היו עושים זאת".