פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מסך הדמעות

      גופתו של אילן חלימי נמצאה ליד מסילת רכבת בפריז, לאחר שנחטף על ידי מוסלמים. שמונה שנים אחרי, פורסם סרט המבוסס על מה שעבר על המשפחה. "הוא מרוצה שלא שוכחים אותו"

      אילן חלימי צעיר יהודי שהוכה למוות. מאי 2014 (AP)
      אילן חלימי (צילום: אי-פי)

      "היא נכנסה לחנות לטלפונים ניידים בשדרות וולטר והעמידה פנים שהיא מתעניינת במכשירים החדשים. לאחר מכן השיגה את מספרו של המוכר, אילן חלימי שמו, והלכה. למחרת התקשרה ואמרה שהיא רוצה להיפגש שוב. חלימי לא חשד ולא נזהר. הוא היה בן 21 וכל חייו היו לפניו. איך יכול היה לנחש שכאשר ייפגש עם הבחורה היפה הזו בבית קפה, ייפגש בעצם עם המוות?".

      את השתלשלות האירועים הדרמטית הזאת מתאר סרט חדש בשם "24 ימים: האמת על פרשת אילן חלימי", שיצא לאקרנים בצרפת בתחילת החודש בבימויו של אלכסנדר ארקדי, ומגולל את סיפור הירצחו המחריד של הצעיר היהודי?צרפתי בשנת 2006. חלימי פותה על ידי אותה נערה להגיע להוט?דה?סן, פרבר עני בפאריס, ושם התנפלו עליו כמה צעירים, חברי כנופיה של מהגרים מוסלמים, שגררו אותו לחדר הדוודים באחד מבנייני הדירות באזור. הוא הוחזק במרתף ועונה בעוד החוטפים ניסו לסחוט תשלום כופר ממשפחתו ומהקהילה היהודית בפאריס.

      החוטפים, שביקשו לסחוט מהמשפחה 450 אלף יורו, התקשרו פעמים רבות לרות ולבעלה דאז ודרשו כופר בקללות ובאיומים, שכללו שליחת תמונות של בנם בשבי. לאחר 24 ימים של מו"מ כושל עם המשטרה המקומית נמצא חלימי מוטל על הארץ, עירום כביום היוולדו, סמוך למסילת ברזל בפרברי פאריס. ידיו היו כפותות, ועל גופו היו סימני כוויות ודקירות סכין. חלימי לא הצליח לשרוד את הגיהינום שעבר, ובדרך לבית החולים מת מפצעיו.

      שמונה שנים עברו מאז המקרה שעלה לכותרות העיתונים בצרפת. לרגל צאת הסרט, רות ויעל, אמו ואחותו, מספרות בשיחת טלפון לילית ארוכה מפאריס על אילן שלהן.

      באנגלית קולחת ובעברית שבורה, בשיחת טלפון איתה מפאריס, אומרת רות: "כשאת מאבדת את הילד שלך ומודעת לכל הדברים הנוראים שהוא עבר, רגשות האשמה עולים ומציפים. אולי יש משהו שלא עשינו, אולי לא התרענו מספיק. כשאני רואה את המשפחות השכולות ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה, את האימהות שאיבדו את ילדיהן בקרב, אני חושבת לעצמי שזאת בעצם ההיסטוריה של העם היהודי כולו".

      כבר בתחילת הראיון היא מקפידה לומר כי היא לא מתראיינת לתקשורת הצרפתית מחשש שלא יבינו אותה כהלכה. היא מדברת ברצף, ואינה משיבה על שאלות שאינן נוחות מבחינתה. לאור התקרבותה לדת, מרבה רות לשבץ בשיחה מילים כגון "ברוך השם" ו"תודה לאל". בפעמים הבודדות שהיא מרשה לעצמה קצת להשתחרר, היא גם צוחקת. צחוק גדול ויפה.

      "הסרט קרוב לחיים שלנו"

      לא תמיד בחרה רות בשתיקה. כשלוש שנים לאחר האירוע המחריד, ב?2009, היא הוציאה ספר בשם "24 ימים" שפורסם בצרפת, סמוך למשפטם של החוטפים. בסרט, כמו בספר, הצופים נחשפים להשתלשלות הפרשה מנקודת מבטה של רות: מהיום שבו התבשרה על חטיפתו של בנה, דרך המו"מ של המשטרה ועד הדילמה בנוגע לתשלום הכופר. "הייתי משלמת לו הייתי יכולה, אבל המשטרה אסרה עלינו לדבר", טוענת רות, "אולי היה סיכוי להחזיר את הבן שלי הביתה".

      לבכורה של הסרט סירבה להגיע, ועד עכשיו לא ראתה אותו, אף שהיא הדמות המרכזית בו. "אני חיה את הכאב הזה יום יום, אז גם לצפות בו?" היא תוהה בעצב.


      מאז שאילן נרצח, מספרת רות, "ימי הזיכרון נעשו לי חשובים במיוחד. בארה"ב, בצרפת או בישראל אימהות יהודיות נוטות לדאוג יתר על המידה בכל מה שנוגע לילדיהן. עמים אחרים נוטים לצחוק עלינו בגלל זה, אבל צריך להיות זהירים ולא לבטוח בכל אחד - ואת המסר הזה אני רוצה להנחיל לכל צעיר וצעירה בצרפת ובשאר העולם".

      שתי בנותיה, לעומת זאת, דווקא צפו בסרט, המתאר בין השאר את סבלה של המשפחה ומדלג על העינויים שעבר אילן. "הסרט היה קרוב מאוד למה שעברנו. אלה היו החיים שלנו", מסבירה יעל, האחות הבכורה. "הוא מאוד פדגוגי ומעביר מסר חזק גם לגבי האנטישמיות".

      מה אילן היה אומר על הסרט?

      יעל: "הוא היה אוהב את הסרט. אני מאמינה שהוא רואה הכל במקום שבו הוא נמצא, ושהוא מרוצה מזה שלא שוכחים אותו ואת המקרה שלו; שהוא לא מת לשווא. מבחינתנו, מעבר להצלה של עוד צעיר או צעירה, המסר של הסרט הוא גם לגויים - מילים יכולות לפעמים להרוג. העובדה שחברי הכנופייה האמינו שהיהודים עשירים, המשפט התמים לכאורה, הוביל אותם לדרוש כסף ולהתעלל בבן אדם. אני מאמינה שבישראל זה לא היה מסתיים כך, כי בישראל עושים הכל כדי להציל כל נפש. פה המשטרה כשלה בזה שהיא לא הצליחה לתרגם נכון את מידת המסוכנות של הכנופיה הזו".

      "לדעתי, אילן היה אוהב את הסרט מאוד", מחזקת רות, "כי בסרט, כמו בספר, הוא ילד מדהים שאהב להעניק ובטח באנשים. היתה בו אהבת אדם במלוא מובן המילה. עכשיו בארה"ב רוצים לעשות עיבוד אמריקני לסרט. אני שמחה שבכל העולם יראו את המקרה, שמזכיר את האנטישמיות בשואה, אבל קרה בפאריס של שנת 2006".

      "אילן רצה לעשות עלייה"

      רות מדמה את המורשת של בנה לצוואה בלתי כתובה שהותיר אחרי מותו. "אני מאמינה גדולה בשלום ואני מקווה שלמרות כל הבעיות - השלום אכן יושג. בכלל, ליהודים תמיד יש תקווה לשלום. אנחנו מאמינים באלוקים, האלוקים שמגן על כל היהודים בעולם. אז איך אפשר שלא להיות אופטימיים?".

      יש לה יחסים מיוחדים עם אימהות שכולות אחרות. "אין לי קשר ישיר איתן, אבל ראיתי בטלוויזיה אימהות מדהימות, גיבורות של ממש כמו מרים פרץ. ברוך השם יש לי עוד שתי בנות - יעל (34) ואן?לור רחל (33) - ושלושה נכדים, כך שכשאני שומעת על אימהות בישראל שאיבדו שני ילדים או יותר, אני ממש מעריכה את הגבורה שלהן. כיהודים אנו נרדפים בכל מקום בעולם, ולא משנה אם אנחנו נמצאים בטולוז או בירושלים - הקושי שלנו הוא אותו קושי. לכן אילן שלי הוא סוג של 'חייל', בדיוק כמו חייל ישראלי שמת בפעולת איבה או במלחמה, ולו רק בגלל שהוא יהודי".

      איך מתמודדים עם הזהות היהודית מחוץ לישראל אחרי אירוע כזה?

      "בשביל היהודים בכל העולם יש מקום אחד מיוחד, והוא מדינת ישראל. זו הסיבה שרציתי שאילן ייקבר בארץ. בהתחלה קברנו אותו בפאריס, ואחרי שנה העברנו אותו לחלקת קבר בגבעת שאול שבירושלים. אני מקווה לעלות כמה שיותר מהר לישראל. התוכניות שלי הן להעביר את שארית חיי בארץ. בכל פעם שאני מגיעה אליה, אני מרגישה שאני חיה מחדש. גם אם המחיר יהיה לנסוע הלוך ושוב לפאריס ובחזרה כדי לראות את הבנות והנכדים, אעשה זאת".

      יעל: "אני אוהבת את הסולידריות ביום הזיכרון וביום העצמאות. את ה'ביחד'. זה יכול להביא לנו את השלום".

      רות מוסיפה כי בנה רצה לעשות עלייה זמן קצר לפני שמת. האחות יעל הגיעה לישראל בשנת 2000 ואף הונפקה לה תעודת זהות כחולה. אחרי כמה חודשים חזרה לצרפת, ואז קרתה הטרגדיה.

      "ידעתי שהוא לא יחזור"

      אני שואלת אותה מה היתה משנה אילו היתה ניתנת לה האופציה לחזור לאחור. "אני לא מאמינה בשאלות של 'מה' ו'אילו'", היא עונה, "מה שצריך לקרות - קורה. אילן היה אמור להיות היום בן 32. אני רק מקווה שעם הצבא החזק שיש לנו והרצון לשלום, המלחמות ייפסקו כדי שהילדים והנכדים שלנו לא יירצחו". אחרי הרצח של בנה היא מספרת ש"הייתי מבוהלת לגמרי, כמו משוגעת, וכמוני היו יהודים רבים בצרפת. הסוכנות היהודית הוצפה בפניות של אנשים שרצו לעזוב את המדינה, ומהר. היתה תחושה של חוסר אונים ופחד, ופשוט לא ידענו מה לעשות, חוץ מלרצות לברוח".

      כולכן נכחתן בדיונים שהתקיימו בבית המשפט בפאריס. האם היה בכן כעס או רצון לנקמה, למשל בבחורה שהחלה בכל?

      רות: "ברור שהיו רגעים כאלה, אבל אני יותר כועסת על אילן שבטח בה. הוא היה ילד שבטח בהרבה אנשים והיה עוזר לכולם בלי היסוס ובלי לבדוק מי האדם שמולו. כאימא, אני מרגישה אשמה על כך שאולי יש משהו שלא עשיתי, שלא הזהרתי מספיק. הלכנו כולנו יום יום למשפט כדי להסתכל להם בעיניים. הם היו מפלצות בלי טיפת חרטה. אבל אני אופטימית - מה שקרה, קרה. כשאת מאבדת את הילד שלך, את לומדת הרבה דברים על עצמך".

      איך מתמודדים עם הכאב?

      "הזמן עוזר, אבל עכשיו כשאנחנו מדברות על זה, או כשאני הולכת לישון - אני חושבת עליו וזה כואב. כשאני נפגשת עם חברים שלו, זה תמיד מחזיר אותי לסיוט הזה; כשאני רואה בטלוויזיה סרט עם אלימות - זה תמיד זורק אותי לאילן. אני מתה שוב ושוב בכל פעם מחדש, וזאת לא קלישאה".

      למרות שהיא מנסה לא לעסוק בזכרונות כואבים, היא מתקשה שלא לשחזר את אירועי העבר. "ברגע שהגעתי למשטרת פאריס, ידעתי שהבן שלי לא יחזור אלי בחיים. ראיתי צילומים של עשרות פנים של ילדים שנחטפו. היה לי מין הבזק כזה ואמרתי לעצמי 'הבן שלי יהודי ובגלל זה הוא לא יחזור לעולם'. אילו היתה לי האפשרות לחזור לאחור, הייתי משלמת לחוטפים בלי להקשיב למשטרה, ואולי לא היינו מקיימות את השיחה הזו לעולם".