אותו יום יצאנו לכיוון נאחל, שבמרכז חצי האי סיני. חטיבה שמונה הסירה את כל רשתות ההסוואה, ורשתות הקשר היו, לפתע, מלאות באיתותי מורס בתדרים הגבוהים ובקולות אדם בתדרים הגבוהים מאוד. הטרנזיסטור שלי הצליח לקלוט את הידיעה על כיבוש מזרח ירושלים ועל ההגעה לכותל ואני, חייל בוגר בן 19, עמדתי ובכיתי כמו ילד קטן.
רציתי מאוד ליצור קשר עם הוריי. ידעתי מה פירוש הדבר בעבורם. אבל לא היתה שום דרך לעשות זאת, חוץ משימוש ברכב הצ"נ הענקי, שנועד לדברים חשובים יותר. זכרתי היטב את כל הפעמים שבהם ביקרנו בירושלים ועלינו על גג בית שטראוס, כדי לצפות ממנו לעבר העיר העתיקה, לכיוון הכותל. אף פעם לא ראיתי משם את הכותל עצמו, אבל כן ראיתי את "חיילי הלגיון" שעצם תוארם עורר בי, משום מה, צמרמורת. וזכרתי שחשבתי שאף פעם לא אראה את הכותל, אלא בתמונות, וקינאתי בהוריי שביקרו שם ונגעו באבניו.
"התייפחנו למראה האבנים"
זכרתי את הרצון לשמוע כל בדל מידע על מה שהתרחש מעבר לגדר המכוערת שהפרידה בין מערב העיר לבין מזרחה, על מה שקורה מצידו השני של מעבר מנדלבאום המסתורי. נזכרתי בהרצאתו של אורח מאמריקה, שהופיע באחד מימי השישי של "עיתון העיתונאים" בבית סוקולוב החדש בתל אביב, ואשר סיפר על ביקור בירדן, על מצבות מנותצות בהר הזיתים ועל עליבותו של הכותל, ובכעס שהיה לי על המלך הקטן שמפר את הסכם שביתת הנשק איתנו. ופתאום אפשר להגיע לשם.
בסיום המלחמה הגענו למחנה צבאי ירדני ליד רמאללה. היתה תחושה מעורבת בכניסה למחנה. תמונות של המלך חוסיין, במדי צבא, היו פזורות על הקרקע. בחדרים היו ארוחות שננטשו באמצע, וכנראה החיילים קיבלו את בשורת התקרבות צה"ל ונסו מזרחה. לא היו מים במחנה. המים המעטים שקיבלנו הגיעו בעוקב. החלום האמיתי שלנו היה להתקלח ולהתגלח לראשונה זה חודש. המחלקה שלנו הועלתה על אוטובוס חאקי בדרך למחנה צבאי בירושלים, כדי להתקלח במים קרים ובסבוני כביסה.
הנהג רצה לקחת אותנו בחזרה למחנה הירדני שבו שהינו. אמרנו לו שאנחנו רוצים לעבור דרך הכותל. הוא אמר שיש לו פקודה להחזיר אותנו בלי להשתהות. הצלחנו לשכנע אותו והגענו לכותל. לא הבנתי מאין צצה הרחבה. איך נעלמה שכונת המוגרבים? אבל האבנים היו מרגשות כל כך, שהשאלה נשכחה. רציונליים ואנטי?פטישיסטיים שכמותנו - כולנו התייפחנו למראה האבנים. איחוד ירושלים היה עבורנו לא מחנה הפליטים קלנדיה ולא מחנה הפליטים שועפט. לא השכונות הפלשתיניות של מזרח ירושלים, לא מסגד אל?אקצא ולא 28 הכפרים שסיפחנו בימי האופוריה ההם, אלא הכותל המערבי והרובע היהודי. גם כיום זהו איחוד ירושלים שלי.