ירושלים, לא מה שחשבתם

מה עוד לא נכתב על ירושלים? הכול כבר נאמר עליה, כולם כבר חרזו אותה, הכפישו אותה, הרגיזו אותה, השתמשו בה לצרכים פוליטיים, התחנכו בה, ניצלו אותה, עיבדו בה את החומרים האומנותיים המבריקים ביותר, נרתמו להציל אותה ועדיין חיים אותה, כבר 3,000 שנה.

ירושלים היא מבחינתי מה שאני, ואני חייב לה את מי שאני. גדלתי ברמת שרת, שכונת מעמד ביניים חילונית, אבל נגעתי בכולם, וכולם נגעו בי, כי זו ירושלים: במצוקות ובחלשים בקטמונים, באליטיסטים בתיכון שליד האוניברסיטה, בחבר'ה מהצופים, בקומץ של היציע המזרחי, בעממיות בשוק, בחרדי שגר בבית וגן והפך לחבר, בבליינים מ"האומן", ובאלטרנטיביים מ"הסירא".

כזו היא ירושלים, זורקת אותך לקצוות, מאפשרת לך ליהנות מכל העולמות, בהיעדר שפע מטמטמם, היא מאפשרת לך להסתכל ולחוות, להתעמק ולהתרגש, לחשוב ולגשש. לא לחרוץ עמדה לא מבוססת, לא להתנכר, לא להתעלם. כשאני יוצא בירושלים, אני מרגיש את האינטימיות גם ביחד עם עוד 300 איש, ומצד שני בכל 14 שניות אתה פוגש בירושלים מישהו חדש, שונה ממך, שמשפיע על תפיסת עולמך; כשאני פוגש כמה חברים, אני יודע שזה אמיתי, אני יודע שהיא לא מנסה לשטות בי, לטוב ולרע, שמה שיש זה מה שיש.

ביום ירושלים אוהבים העיתונאים לספר לנו על המספרים הקשים: על הגידול החרדי, ועל כך ש-35% מהאוכלוסייה היהודית בעיר הם חרדים. על העוני, על ההשתתפות הקטנה בכוח העבודה. אבל אני יודע מהם המספרים האמתיים של השנים האחרונות, אני יודע מה קורה בעיר היפה מכולן עם ההתעוררות של כוחות צעירים, יזמיים ופלורליסטיים ועם ראש עיר שמתכנן לטווח ארוך ומגייס השקעות גדולות:

רק בשנה האחרונה, הוקמו חמישה פאבים חדשים במחנה יהודה; כאשר השוק בשיאו, לוקח לך 20 דקות לעבור סמטה של 30 מטרים. ישנם שלושה מתחמי תרבות חדשים בעיר: מתחם "התחנה" שפתוח גם בשבתות, מתחם תרבות נוסף, "שרובר", שנמצא בבנייה ויהיה פתוח בסופי שבוע גם הוא, וניטש עדיין מאבק בלתי מתפשר לפתיחת מתחם בתי הקולנוע הסינמה-סיטי, שכבר נבנה ונפתח לקהל - בשבת. רחוב יפו, שהיה לאחד הרחובות המוזנחים בירושלים הפך למדרחוב היפה והארוך בישראל, אשר התחדש לו עם רכבת קלה שמובילה כ-100 אלף איש ביום, והוא עוד ילך ויתפתח ויאפשר לירושלים להיות מובילה מבחינה תחבורתית.

אך הסוד של ירושלים והמפתח שלה לעתיד טמון באנשיה: בעיר ישנן 17 התארגנויות אזרחיות חדשות בכל רגע נתון; 1,008 עמותות ו"מגזר שלישי" הכי מפותח בארץ, שיודע לעשות את החברה שלנו טובה יותר; אלפי אנשים אכפתיים, שמתעוררים ובודקים איך הם לוקחים אחריות ולא מעלימים עין;

בירושלים קמות בשנים האחרונות עוד ועוד קהילות צעירים אידיאליסטים, בשכונות, שתורמות למרקם החברתי, והעיר הופכת לזירה שבה הצעירים מניעים תהליכים ושינויים בעירייה ומחוצה לה ביוזמות חברתיות. ירושלים היא העיר שבה מתקיים הפלורליזם האמיתי, שנבחן כל יום מחדש; העיר עם הכי הרבה בתי מדרש יצירתיים ועם הכי הרבה חיבורים בין חילוניים לדתיים; בירושלים אתה באמת לומד להכיר את האחר.

ירושלים היא גם העיר הכי גדולה, ובכל זאת כולם מכירים את כולם. אבל אולי די להצדיק? אולי די להסביר למה? וכמה היא מיוחדת? אולי צריך להפסיק ולחפור? אז מה אם חושבים שאנחנו הירושלמים הם המוהיקנים האחרונים, שנלחמים בטחנות רוח? שאנחנו כבדים, או סתם לא מוצלחים, או לא מספיק מגניבים כדי לעבור לעיר הגדולה?

ירושלים היא נקודת המפגש בין תרבות המזרח לתרבות המערב, העיר שבה עדיין ערכים של פעם, אלו שמדברים עליהם בערגה, אבל לא יודעים איך להחזיר אותם.
אז זה בדיוק העניין. רק כאן, ניבחן, נתמודד, ואולי נצליח. לחיות על פי חזון אידאליסטי, של חברת מופת; רק מכאן יכולה לצאת הבשורה, רק כאן מודרניות ודת חייבות לדבר ולהסתדר; רק כאן נחבר חרדים לתעסוקה; רק כאן, אולי, נוכל לדבר באמת על דו-קיום; רק פה נלמד לחבר ימנים ושמאלנים תחת מכנה משותף (תאמינו או לא זה אפשרי); רק פה אנחנו באמת יכולים להיות מה שאנחנו שואפים להיות.
יום ירושלים שמח.

הכותב הוא סגן ראש עיריית ירושלים ויו"ר תנועת "התעוררות"

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד