לפני כ?130 שנה ביקר בארץ מארק טוויין. לאחר שסייר בה לאורכה ולרוחבה, העלה על הכתב את רשמיו תחת הכותרת "מסע תענוגות בארץ הקודש". למרות שמו המפתה, תוכנו מלמד שחלק מהתענוגות היו מפוקפקים למדי. וכך תיאר את ירושלים: "מצורעים, נכים, סומים ומטורפים מסתערים עליך מכל עבר, ומסתבר שאינם יודעים אלא מילה אחת בשפה אחת - 'בקשיש' נצחי. למראה המוני הנכים, בעלי המומים והחולים המתקהלים במקומות הקדושים וחוסמים את השערים, עשוי אדם לחשוב שימי קדם חזרו, וכי מלאך אלוהים עתיד לרדת בכל רגע ולהרתיח את המים בבריכת בית חסדא... ירושלים עיר קודרת, שוממה וחסרת חיים. לא אחפוץ לחיות בה..."
הרבה לפני פרשת הולילנד, היה מי שביקש לנהל את ענייני העיר באמצעות שוחד ובקשיש. צרפו לכך את קינתו של הנביא ישעיהו על עיר ששריה "סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים", ותקבלו תמונה קודרת, מלאת תוגה וייאוש. הטיפוסים המשונים שתיאר טוויין מלווים גם כיום את לקויי "סינדרום ירושלים" המסתובבים בעיר. אבל מי שחי בה, אינו יכול שלא להשתאות לנוכח התמורות שעברה במאה האחרונה. מעיירה קטנטנה, מוזנחת, חנוקה בין חומות וחורבות, רווית לבה חברתית רותחת וגועשת, היתה ירושלים לעיר הגדולה בישראל, עתירת מפעלי היי?טק ותיירות, שתנופת הבנייה שלה שמה בצל את מפעלי הבנייה הענקיים של הורדוס.
לצד מגדלי הולילנד התקועים כעצם מכוערת בקו הרקיע מושלמת בימים אלה ממש בניית היכל הפיס - ה"ארנה", מתחם ספורט ענק, שעתיד להיות הגדול מסוגו בישראל. לצד שיפור דרכי הגישה לעיר וקו הרכבת העתידי פורחים בה כבר היום מתחמי אמנות ותרבות ופעילות ספורט ענפה. כל אלה - לצד שכיות החמדה הישנות של העיר, מהווים מקור גם לגאווה וגם לפרנסה. אכן, עיר הקודש הופכת לעיתים קרובות מדי לעיר הגודש: גודש של סכסוכים, מחלוקות ומריבות מיותרות.
הפסיפס הירושלמי: בין בריכת המריבה לאם המרעיבה
עברה של ירושלים הולך לפניה. לא אחת, מי שמכתיבים בה את סדר היום הם דוד המלך, ישו ומוחמד, ולא בני אדם החיים בה כיום. לעיתים קרובות, אולי קרובות מדי, העיר מתנדנדת בין הפגנות נטורי קרתא להפגנות בחניון קרתא; בין בריכת המריבה לאם המרעיבה.
אך גם מי שכופר בהיותה מאוחדת, לא יוכל לכפור בהיותה מיוחדת. המתחים והשסעים המלווים את ירושלים מימות עולם יוצרים בה פסיפס חיים מיוחד, "מעורב ירושלמי" שמאציל על העיר אווירה שלא ניתן למצוא דוגמתה בשום מקום אחר.
אכן, לחיים בצוותא יש מחיר. ריבוי הגוונים והקולות הוא ברכה, אך טמון בו גם אתגר לא קטן. לפרנסיה וליושביה כאחד. רק סבלנות וסובלנות, דיכוי השנאה וטיפוח הכבוד ההדדי, מרכיבים חיוניים להמשך קיומה של ירושלים, יבטיחו את המשך פיתוחה, שגשוגה וייחודה.