שום דבר לא הפתיע בבחירות שהתקיימו בימים האחרונים לפרלמנט האירופי, חוץ מההפתעה עצמה. מי שהסתובב בחודשים האחרונים בפרוזדורי הפרלמנט האירופי ונציבות האיחוד האירופי ראה הרבה אנשים שנפרדו מתפקידיהם, משום שברור היה להם כי על כיסאותיהם יישבו אנשי הימין הקיצוני, אשר רבים מהם מתנגדים לעצם קיומו של האיחוד האירופי. אירופה נבהלה מעצמה. בעיקר צרפת. והיא שואלת את עצמה מה קרה, היכן טעתה, ובעיקר - מה עושים עכשיו? אבל אין באמת צורך בתהליך ארוך של חיבוטי נפש. מה שצריך זה לשלב, במהלך חירום, בין הסוציאל?דמוקרטים והנוצרים הדמוקרטים, או המרכז?שמאל והמרכז?ימין, כדי לעמוד מול השליש הקיצוני, האנטי?אירופי, האנטישמי, האנטי?איסלאמי, ובעיקר - האנטי?דמוקרטי.
אירופה יודעת היטב מה מתרחש כאשר המצב הכלכלי אינו בטוח, בעוד האבטלה גואה והקולות האנטי?דמוקרטיים גוברים: הקלות הבלתי נסבלת של ההיסחפות אחרי מוצאי השעירים לעזאזל (מהגרים, צוענים וכל האחרים) אל מול האפאתיות של המעמד הבינוני המשכיל. אסור לתת לתהליך הזה להתרחש שוב. גרמניה היא דוגמה טובה. גם אוסטריה. שני הגורמים האחראיים במערכות הפוליטיות מצאו ביניהם מכנה משותף ללא מאמץ גדול, והם פועלים יחדיו למען צמיחה כלכלית ונגד גזענות וקיצוניות. זה מה שאירופה צריכה לעשות עכשיו: לשלב כוחות מיד ולהכריז מלחמה על כל המפלגות הגזעניות, המבטיחות לנו שהן לא ניאו נאציות, ולא בדיוק פשיסטיות, אלא פשוט לאומיות (וחלקן אפילו אוהבות אותנו ומבקשות את קרבתנו כיהודים או כישראלים). זה אינו פשוט.
לא לקואליציות עם המפלגות הקיצוניות, כן לחרמות
קיימים הבדלים היסטוריים בין שתי התפיסות האידיאולוגיות שהנהיגו, לסירוגין, את הדמוקרטיות האירופיות מאז תום מלחמת העולם השנייה. האחת שמרנית, רואה בשוק החופשי את הפתרון לכל מדווי העולם, מבקשת לצמצם את כוחם של האיגודים המקצועיים וסבורה כי המעסיקים יודעים טוב יותר מן המועסקים מה טוב להם, מבקשת לצמצם את מעורבות המדינה ואת אחריותה התקציבית לחינוך ולרווחה, ורואה בהבדלים המעמדיים נתון הנובע מטבע האדם. האחרת מאמינה במעורבות משמעותית של המדינה כדי להבטיח בסיס כלכלי לכל האזרחים, עומדת מאחורי האיגודים המקצועיים, חילונית הרבה יותר ונאבקת למען זכויות אדם.
עם זאת, אירופה של אמצע העשור השני של המאה ה?21 היא אירופה אחרת. במדינות רבות קיימת מדיניות של רווחה כלכלית שכמעט אינה משתנה. המאבק האידיאולוגי החריף שהתקיים עד להיעלמותה של מרגרט תאצ'ר, ראשת הממשלה המיתולוגית של בריטניה, בין ימין ושמאל באירופה, קהה מאוד. זה בולט מאוד בכל מדינות סקנדינביה ובגרמניה, אבל גם בבריטניה ובצרפת יש לכך סימנים בלתי מבוטלים. ההבדל שבין השמאל והימין באיטליה נבע מאופיו הבעייתי של ברלוסקוני ולא מפערים אידיאולוגיים שאינם ניתנים לגישור.
מדובר היום הרבה יותר בהבדלי ניואנסים ובסגנון שונה מבמהות. שמאל וימין יאפיינו, כנראה, גם בעתיד את הזירות הפוליטיות המדינתיות, אבל בפרלמנט האירופי יש הכרח בשידוד מערכות מיידי. זה עדיין מעשי. יש עדיין רוב של שני שלישים לשתי התנועות. במקום ליצור קואליציות עם המפלגות הקיצוניות, זהו רגע שבו אפשר להחרים אותן, להרחיק אותן, ולומר להן: הפשיזם לא יעבור באירופה.