מניו יורק לחוות שלם: מסע שורשים למרגלות חירייה

לשרה בש חיכתה הזמנה לפתיחת תערוכה של התכשיטים אותם עיצבה בגלריה יוקרתית. אך היא החליטה לוותר על כך, כדי להדריך סיורים במקום שבו גדלה. "בשביל הילדים, המקום הזה היה גן עדן"

עדי חשמונאי
בעבר חיו כאן עשר משפחות. שרה בש בחוות שלם לפני כעשר שנים (צילום: נני סתיו)

לשרה בש חיכתה הזמנה לפתיחת תערוכה של התכשיטים אותם עיצבה, בגלריה יוקרתית בשדרה החמישית בניו יורק, אולם היא החליטה לוותר על כך, לטובת מסע שורשים למרגלות הר הזבל חירייה. בש התבקשה להדריך סיורים שהתקיימו אתמול (שישי) ונמשכים גם היום, במסגרת פרויקט "בתים מבפנים". במהלך הסיורים היא משתפת קבוצות מטיילים בסיפורה הייחודי של חוות שלם שבה גדלה והעבירה לדבריה את ימיה היפים ביותר.

עוד בוואלה! חדשות:
"היה ברור שבאו להרוג אותנו, הרגשנו בעזה"
ערב ביקור האפיפיור: "ישו בן זונה" על כנסייה בבאר שבע
לא רק פליטים: 255 תיירים מאריתריאה ביקרו בארץ

טוב לדעת (מקודם)

מדרסים בהתאמה אישית בחצי שעה - ואתם יוצאים לחיים חדשים

לכתבה המלאה
העבירה שם את ימיה היפים ביותר. בש בילדותה בחוות שלם (צילום: נני סתיו)

בנוסף לריחות החריפים שהתלוו לחיים בצל ההר, כמעט מדי יום ניתן היה לחזות בתימרות אש ועשן שנגרמו משריפת האשפה של כל גוש דן. "בשביל הילדים, המקום הזה היה גן עדן", היא מספרת, "היינו מסתובבים יחפים בשטחים החקלאיים העצומים של החווה, משחקים בבית הקירור הענק בין הארגזים וכשהייתי זקוקה לזמן לעצמי הייתי נכנסת ומסתתרת בשדה החיטה וקוראת ספרים.

"החווה ננטשה כבר בשנות השישים אבל אני המשכתי לבקר שם כל השנים", מוסיפה בש, "עד היום האמנות שלי מושפעת מכל מה שעברתי שם. הרבה תכשיטים עשיתי מחומרים שאספתי בחווה. במשך שנים אספתי לימונים מיובשים שמצאתי מתחת לעצים במקום". התכשיטים של בש נמכרים לאנשי המעמד הגבוה בניו יורק ובלונדון, אך ספק אם הם מכירים את הסיפור שמאחורי ההשראה ליצירה.

בין מומחים בינלאומיים לצריפי עץ

חוות שלם הוקמה בשנת 1949 בתגובה לחרם הערבי, שבמסגרתו נאסר על מדינות ערב לקיים יחסים כלכליים עם חברות הסוחרות עם ישראל. החווה הייתה הראשונה מבין חמש חוות שהוקמו על ידי חברת "הזרע" באותה התקופה, ועד 1954 הוקמו ארבע חוות חקלאיות נוספות. כל חווה עסקה בגידולים שהתאימו לאזור הגיאוגרפי שבו הוקמה, לתנאים האקלימיים ששררו בו ולסוג האדמה.

שטחה של החווה היה 500 דונם על אדמות הכפר הערבי ח'רייה שנכבש במסגרת מבצע "חמץ" באפריל 1948. בשנותיה הראשונות של המדינה היא סיפקה גם ירקות ופירות לתל אביב ולגוש דן, נערכו בה ניסויים להכלאת זנים של תפוחי אדמה וירקות והיא הפכה מוקד לסיורים מקצועיים רבים. בחווה חיו עשר משפחות בלבד, כאשר כל ראש משפחה נחשב למומחה מצטיין בתחום ספציפי בענף החקלאות.

ההשתתפות בפרויקט החלוצי והיוקרתי דרשה לא רק מומחיות מהשורה הראשונה, אלא גם נכונות לעזוב את הקיבוץ ביחד עם משפחותיהם ולעבור לחווה מבודדת. במקום נבנו בתחילה חמישה צריפים דו משפחתיים ששימשו למגורי המשפחות, רובן של ניצולי שואה ובצריף השישי מוקמו שירותים, מקלחות וחדר אוכל משותפים. צריפי העץ היו צנועים. בכל אחד מהם היו שני חדרים קטנים, מטבחון ומרפסת הפונה לרחבה המרכזית.

"החווה ננטשה כבר בשנות השישים אבל אני המשכתי לבקר שם כל השנים". בש בחוות שלם כיום (צילום: נני סתיו)

"כשהגענו לשם הייתי בת שלוש. התנאים היו מאוד קשים. היו שם הרבה מאוד בעלי חיים, חלקם מסוכנים, והם כללו גם מזיקים ויתושים שנמשכו לא רק לגידולים החקלאיים, אלא גם לתעלות שניקזו את מיצי הרקב של הירקות והפירות", שחזרה בש, "חיינו בצריפים קטנים, היינו עשר משפחות על כל ילדיהם ונאלצנו להסתפק בשירותים ובמקלחת אחת משותפת. אבל אחרי שלוש שנים עברנו למגורי הקבע".

"ריח של בית"

תחושת השותפות בחווה הייתה אפילו גדולה יותר מזו שבקיבוץ מאחר שהקהילה הייתה קטנה, מבודדת ומאוד הומוגנית. מדי שבוע ערכו המשפחות קבלת שבת אצל מנהל החווה, מנחם ויזל, שניגן על אקורדיון ואתגר את הילדים בחידונים. "היה ואדי עם המון כלניות, ופעם בשבוע היו לוקחים אותנו בצורה מאורגנת לקטיף כלניות. זה היה עוד לפני הקמפיין שאסר לקטוף את פרחי הבר", מספרת בש.

"היו לוקחים אותנו לים והיו חיי קהילה מלאים ומהנים. מצד שני אני זוכרת גם הרבה בדידות, הרבה שקט והרבה חושך. המקום היה מנותק. כפר סלאמה עם שורות בתים קטנות שהתגוררו בו עולים מתימן היה היישוב הקרוב ביותר. שם נעשו הקניות ולשם נסענו כל בוקר בטנדר שלקח והחזיר אותנו מבית הספר ומהגן", היא מוסיפה.

"בחווה היו תמיד תעלות חפורות שלתוכן הזרימו את שאריות הירקות המרוסקים לאחר הוצאת הזרעים. העיסה הזו שזרמה בתעלות הפתוחות, משכה המוני יתושים, ברחשים, חולדות, עכברים, ציפורים, וחיות אחרות", משחזרת, "הריחות מן התעלות התחברו בתחילת שנות החמישים לריחות שעלו מהר הזבל חירייה שהתנוססה לה בצד החווה, כמו הר געש שיורק אש, עשן, יתושים וסירחון. כך שגן העדן שלי היה גם ריחני באופן מיוחד במינו, אבל עד היום אני אוהבת את הריח הזה. בשבילי זה ריח של בית".

"לא יכולתי להשתחרר מהמקום הזה". בש כיום בחוות שלם (צילום: נני סתיו)

כשהגיעה לגיל 16 ובתום 13 שנים שחיה עם משפחתה בחווה, החליטו הוריה כמו יתר המשפחות לנטוש את החווה. "למבוגרים היה כבר מאוד קשה. החווה התמלאה בעשן כבד מהמזבלה שעוד לא הייתה קיימת כשהחווה הוקמה, המפגעים התברואתיים התגברו וגם הבידוד לא עשה להם חיים קלים. אפילו בשביל לקנות לחם היינו צריכים לנסוע ברכב לכפר סלאמה הסמוך", משחזרת בש. "אבל מה שבסופו של דבר שבר אותם זה שכולם באו מהגולה, חלקם היו ניצולי שואה והיה להם צורך להגשים את חלום היהודי הנודד – לעבור לבית קבע משלהם. האובססיה להגיע לביטחון שייתן להם קורת גג משלהם. אני כל כך אהבתי את המקום שהפרידה ממנו הכאיבה לי פיזית. הייתי חולה במשך חודש שלם מרוב שהיה לי קשה לעזוב".

התגשמות של חלום

כך הקימה משפחתה של שרה חיים חדשים בדירה משלה בגבעתיים השכנה. כששרה התבגרה היא עברה ללמוד בניו יורק. בש עסקה בשירה כמה שנים אולם היא נאלצה לעשות הסבה מקצועית בשל מגבלות בריאותיות. היא הגיעה לבית ספר לצורפות בניו יורק, שם התמחתה בטכניקות העתיקות בצורפות והחלה לשלב בה את ההשראה שספגה מהחווה שבה גדלה. במשך עשורים חילקה בש את חייה בין ארצות הברית לישראל ובביקוריה בארץ הקפידה לבקר בחווה הנטושה כמעט מידי יום.

"לא יכולתי להשתחרר מהמקום הזה עד שלפני עשרים שנה התחלתי להיכנס לחרדות שכרישי נדל"ן יעוטו על הטרף. מדובר בשטחים עצומים שנמצאים בסמוך לתל אביב" מספרת בש. "לקחתי את החברה שלי, נני סתיו, שהיא צלמת מקצועית והתחלנו לצלם את המקום הזה באופן אינטנסיבי, כדי שהמקום הזה יישמר, לפחות אצלי, לנצח. בעשר השנים האחרונות התחלתי לראות כתבות בעיתונות שבישרו על מאבקים סביב השאלה אם לאפשר להרוס את הבתים הנטושים בחווה ולהקים במקומם שכונת מגורים חדשה".

לאחר מאבקים משפטיים, בשנת 2012 חברת הזרע נאלצה לוותר על השטח יקר הערך ולהעבירו לאחריות חברת פארק אריאל שרון. כך נכנסה חוות שלם לפרויקט הענק שהחל כבר בשנת 2007 במסגרתו הפך אתר הזבל שהיה הגדול במזרח התיכון לפארק אקולוגי אטרקטיבי לפנאי ונופש המאכלס בתוכו גם מקלט לצמחים הנמצאים בסכנת הכחדה. בכך התגשם גם חלומה של שרה בש לשימור המקום.

"בעתיד המבנים יהיו חלק ממתחם הכניסה הראשי של הפארק". פארק אריאל שרון

"כל המבנים במצב תחזוקתי ירוד מאוד לאחר שניזוקו מפגעי מזג האוויר ומפגעי הזמן" מסביר אדריכל השימור נאור מימר. "חלקים מהגגות קרסו, היו סדקים בקירות ואנחנו עושים להם עכשיו שימור עמוק. לקחנו את התוכניות המקוריות של האדריכל אריה שרון ואנחנו מטפלים במבנים מהיסודות ועד לפרטים הקטנים ביותר.

"בעתיד המבנים הללו יהיו חלק ממתחם הכניסה הראשי של פארק אריאל שרון והשימוש שלהם אמור להיות תומך את כל מה שיתרחש בכניסה, בין אם זה מרכז מבקרים, אולם לקבלת קהל, קפיטריה או מסעדה". וכך חזרה שרה בש בסוף השבוע כדי להפיח רוח חיים אל תוך גלגולה השלישי של החווה הקטנטנה והמיוחדת בה גדלה, שקיבלה הפעם גם הכרה לאומית כאתר מורשת לשימור.

לפניות לכתבת עדי חשמונאי: adihashmonai@walla.co.il

שיפוץ חוות שלם בפארק אריאל שרון (צילום: דרור עינב)
(צילום: דרור עינב)
בש בחוות שלם כיום (צילום: נני סתיו)
(צילום: נני סתיו)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully