ביום ראשון בצהריים שכב גיא פניני במיטה שבחדרו במלון "מאריוט" במילאנו ותפס תנומה אחרונה לפני גמר היורוליג. לקח לו זמן להירדם. "בדרך כלל אני נרדם מהר לפני משחקים, אבל המחשבות לא עזבו אותי. דמיינתי את הרגע הזה שבו אני מניף את גביע אירופה, וכעסתי על עצמי. ניסיתי לסלק את המחשבות, להגיד 'יאללה, די, מספיק', אבל לא הצלחתי להשתלט על עצמי".
קצת אחרי עשר בערב, שעון איטליה, החלום הפך למציאות. מכבי ת"א הדהימה את כולם - את האוהדים, את הפרשנים, את הקבוצות היריבות, אפילו את עצמה - והפכה לאלופת אירופה בפעם השישית בתולדותיה. פניני הפך לקפטן הראשון של מכבי אי פעם שגדל בקבוצה, עבר בכל קבוצות הילדים והנוער, והגיע עד הנפת הגביע.
אחרי פרץ השמחה הראשון, כשכל השחקנים עוד קפצו על הפרקט, שאגו ורקדו, ואפילו הגביע עוד לא הגיע לידיהם, פניני רץ לעבר הוריו ביציע. הוא לא הצליח להגיע אליהם. "זה היה הרגע הכי מיוחד. בתוך ים האנשים הצלחתי למצוא אותם ולשלוח להם נשיקה באוויר. התפרקתי ובכיתי. הכל צף, נזכרתי בזמנים הקשים שעברתי, והרגשתי שאני בפיסגת העולם.
"מה שכל כך מיוחד בגביע הזה הוא שכל הזמן טיפטפו ואמרו שאנחנו לא מסוגלים. בהתחלה אמרו שלא נעלה להצלבה, ואחר כך אמרו שלא נגיע לפיינל פור. ואז אמרו שלא נעבור את צסק"א, ובסוף קבעו שאין לנו סיכוי מול ריאל. קשה לשחק כשאתה בהרגשה שאף אחד לא נותן לך סיכוי, שכולם חושבים
שאתה לא מספיק טוב".
אז זו היתה שמחה לאידם של המבקרים?
"לא, זאת היתה שמחה שהוכחת משהו, אפילו לעצמך. תראו, כשמכבי זוכה באליפות המדינה יש שמחה, אבל בסופו של דבר, זאת עוד משימה שצריך לבצע. יש בזה משהו מאופק, טכני. דיברתי עם כמה מהחבר'ה מהשושלת של העשור הקודם: כולם ציפו אז שמכבי תיקח את היורוליג, ומעבר לחגיגות היתה תחושה כזאת, של מילוי משימה. הפעם השמחה היתה מתפרצת, כי אף אחד, ממש אף אחד, לא
האמין שאנחנו מסוגלים".
ואתה? אתה האמנת?
"לפני שלושה חודשים אמרתי לאחד החברים שלי שריאל וצסק"א ישחקו בגמר. זה היה ברור לי. לא חשבתי על מכבי בהקשר הזה".
אבל העזת לחלום לפני הגמר על הנפת הגביע.
"אי אפשר להימלט מהמחשבות האלה כשאתה במרחק משחק אחד מהתואר. משהו השתחרר בי בסוף השבוע הזה. אתם אולי תופתעו לשמוע, אבל ההתרגשות הכי גדולה היתה אחרי הניצחון על צסק"א בחצי הגמר. לא היתה לי הרגשה טובה לפני זה. לא הצלחתי לעצום עין. הייתי באמוציות גדולות, וגם המשחק היה קשה מאוד, ולא הלך כמו שרצינו.
"אני מזכיר לכם שאפילו לא היה מתח עד עשר השניות האחרונות. אז כן, הורדנו את ההפרש, והיינו די קרובים, אבל אני מכיר את המשחקים האלה... דקה לסיום אתה בפיגור ארבע נקודות, והכדור אצל היריבה. ועשרים שניות לסוף, שלוש הפרש, והכדור לא אצלך. לא באמת היינו במצב לקחת את המשחק. 95 אחוזים מהמקרים האלה מסתיימים בהפסד. ואז, פתאום, משום מקום, עשינו להם מט בחמש שניות. אנשים רעדו, לא היו מסוגלים לדבר".
ולפני הגמר לא היתה התרגשות דומה?
"לי כבר היתה תחושה הרבה יותר טובה. אולי זה בגלל שכבר היינו שם, באולם, עם האוהדים, כבר ידענו מה מצפה לנו. וגם הביטחון העצמי עלה, כי המאמנים נתנו לנו תחושה שהם יודעים בדיוק מה ריאל תעשה. אז אני לא יכול להגיד שלא התרגשנו, אבל זה היה בשליטה. הנה, עובדה שאפילו הצלחתי להירדם לשעה לפני המשחק".
"לפעמים קשה יותר בבית"
כשפניני (31) מספר על הימים שעברו עליו השבוע, הוא מתרגש כמו ילד. הוא גדל על מכבי ת"א של דורון ג'מצ'י, נדב הנפלד ומוטי דניאל, ובחר בגופייה מספר 10 בגלל עודד קטש. השחקן שהעריץ בצעירותו היה בכלל הכדורגלן אבי נמני ("פעם ביקשתי ממנו חתימה, נראה לי שיש לי את זה עדיין בבית של ההורים"). בשנים ההן, מכבי היתה אלופה נצחית בישראל, אבל לא הגיעה אפילו לפיינל פור האירופי.
לטקס הנפת הגביע פניני לקח איתו את דיוויד בלו, השריד היחיד שנותר בסגל מהשושלת המפוארת של 2004. "אחרי שניצחנו בחצי הגמר, והמחשבות התחילו להציף אותי, החלטתי שאם זה קורה, אני מזמין אותו להניף איתי. אני רוצה שבעוד עשר שנים, כשמהקבוצה הזאת יישארו רק זיכרונות, התמונה של דיוויד תהיה תלויה בהיכל. מגיע לו להיות חלק מההיסטוריה".
כל ילד שמתחיל לשחק כדורסל חולם על הרגע הזה, שבו הוא יניף את גביע אירופה.
"ברגע הזה אתה מרחף. זאת התפרצות של המון אמוציות, אין הרבה מחשבה. רק כשראיתי אחר כך את התמונות, הבנתי כמה לא הייתי מחובר למציאות. בכלל הנפנו את הגביע בצורה מוזרה כזאת, עקומה. צריך לעבוד על זה בפוטושופ. אולי נבקש מקצה שיפורים".
בלילה שאחרי הזכייה הוא כבר לא ישן. "החגיגות הכי גדולות היו בחדר ההלבשה. זה היה כיף אמיתי, בלי עכבות, עם החברים. הצטלמנו, שרנו, קפצנו, רקדנו. עברנו מאחד לשני, התחבקנו. הלכתי לסופו ולחשתי לו באוזן שדווקא לו זה הכי מגיע, אחרי כל מה שהוא עבר לאורך השנים, ובגלל הלב הענק שלו".
מהאולם חזרו השחקנים למלון, ושם הם מצאו רגע לנוח על המרפסת ולעשן סיגר של מנצחים. רק ביום שני בצהריים, כשעלה לטיסה חזרה ארצה, פניני הצליח לישון קצת.
"כשנחתנו בישראל, והדלת של המטוס נפתחה, קיבלתי בום לפנים. פתאום הבנתי מה באמת עשינו. אתה רואה את ההתרגשות מסביב, את הטירוף, ומתחיל לעכל את גודל ההישג ואת השמחה של כולם. זה היה מרגש. מייד הנפתי את הגביע, שכולם יראו".
בניגוד לכוכבי העבר הישראלים של מכבי - מיקי ברקוביץ', ג'מצ'י, הנפלד וקטש - פניני רחוק מלהיות קונצנזוס. שום דבר בקריירה שלו לא היה שגרתי. בנבחרות הצעירות לא ספרו אותו; את הסל הראשון שלו בליגה קלע מחצי מגרש, במדי מכבי רעננה; אחר כך הפך לשנוא נפשם של האוהדים ביד אליהו, כששיחק בהפועל ירושלים; ועכשיו הוא נחשב במלחה למוקצה מחמת מיאוס, אחרי שחתם על חוזה עם מכבי עוד כשהיה שייך לאדומים מהבירה.
אבל שום דבר שהוא עבר לאורך השנים לא היה דומה למה שקרה בעונה שעברה, בדרבי מול הפועל ת"א. תמיד היה לו שם של פרובוקטור, והוא מודה ש"את התדמית הזאת הרווחתי ביושר", אבל באותו משחק הוא נתפס במצלמות הטלוויזיה לוחש על אוזנו של שחקן הפועל, יהונתן שולדבראנד "יא גרמני נאצי", "שאבא שלך ימות מסרטן בראש".
מכבי הדיחה אותו מתפקיד הקפטן, הוא הושעה לחודש ונקנס ב?100 אלף שקלים.
את אות הקין מהערב ההוא פניני ממשיך לסחוב. "זה כתם שאצטרך לסחוב איתי עד סוף הקריירה", הוא מודה. עדיין קשה לו לדבר על מה שהיה אז, ואין לו הסבר מדוע אמר מילים כל כך קשות. אבל הוא מסכים להתייחס בפעם הראשונה בפומבי לפרשה.
הבעת חרטה מול המצלמות, אפילו פרצת בבכי, אבל עד היום לא התנצלת באופן אישי בפני שולדבראנד. למה?
"כי התביישתי. לא היה לי את האומץ לעמוד מולו פנים אל פנים ולבקש סליחה. יכול להיות שזאת היתה טעות, אבל באמת שלא הייתי מסוגל".
מה עבר עליך בחודשים שאחרי?
"הייתי במקום הכי נמוך בעולם. שילמתי מחיר כבד, בכל מובן שהוא. עברתי תקופה מאוד קשה. גם מבחינה אישית, גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה ציבורית. בכל מקום דיברו עלי".
גם בעונה הזאת היתה לך תקרית מכוערת, כשנתפסת אוחז באשכיו של אלכס מאריץ' מקובאן.
"אין לי הסבר רציונלי לדברים האלה. זה לא משהו שאתה חושב עליו, או שאתה מחליט מראש לעשות. יש בי איזשהו יצר הישרדותי, אני אחד שיעשה הכל בשביל לנצח. לא יודע אם לקרוא לזה אינסטינקט, ואני מודה, עשיתי דברים שלא הייתי צריך לעשות. אבל אני חושב שהתבגרתי. אני מנסה לנתב את הטירוף הזה למקומות אחרים".
הפכת לדמות שנואה בקרב כל מי שאינו אוהד מכבי. ביציעים מגדפים אותך, הטוקבקיסטים יורדים לחייך.
"תמיד הייתי שחקן שמושך אש מהקהל של היריבה. אני שומע כל מילה שצועקים נגדי, גם מהאיש שיושב בשורה העליונה ביציע. זה לא נחמד שמקללים אותך, אבל האמת היא שזה די מצחיק אותי. אני אוהב לשחק מול קהל חם. אני לא מפחד מזה.
"על המגרש לא פחדתי אף פעם מאף אחד, והתעמתתי עם שחקנים גדולים ממני בהרבה. לפעמים קל לי יותר לשחק מול 20 אלף פנאטים בבלגרד מאשר מול הקהל הביתי של מכבי, בגלל כל הלחץ שיש בהיכל. כשאני משחק במלחה, או בהדר יוסף, אני לא צריך אפילו חימום. אגב, מחוץ למגרש אני די פחדן".
"הרגשתי שהסכר נפרץ"
הפרשה השפיעה על פניני גם על המגרש. במשך חודשים ארוכים, בעונה הקודמת ובתחילת העונה הנוכחית, הוא לא הצליח לחזור לעצמו.
"זאת היתה שנה מאוד לא פשוטה בקריירה שלי. אני לא יודע אם לייחס את זה לתקרית בדרבי, כי היו לי כמה משחקים טובים אחרי שחזרתי, אבל במשך תקופה ארוכה לא הייתי עצמי. היה לי קשה להתאושש מזה".
בחודשיים הראשונים של העונה הנוכחית, בלאט לא ספר אותו. הוא יובש בקצה הספסל, ותמיד היה האופציה האחרונה להיכנס למגרש, אם בכלל. בשישה המשחקים הראשונים ביורוליג הוא צבר בסך הכל עשר דקות על הפרקט, ולא קלע אפילו נקודה. אפילו בליגה הישראלית עמד המאזן שלו על ארבע נקודות בממוצע.
"במשך כל התקופה הזאת הייתי בא לאימונים, עובד קשה, אבל בסוף כבר הייתי קרוב להתייאש. התחלתי לאבד תקווה. הקושי האמיתי היה להגיע למשחקים, לראות את החבר'ה על המגרש, בעיקר כשלא הולך להם, ולהישאר בצד. זה היה קשה במיוחד בגלל שזה דיוויד. עבדנו כבר שלוש שנים יחד, הגענו להישגים, והמחשבה שדווקא הוא לא האמין בי גרמה לי
להתחיל לפקפק בעצמי".
מה זה אומר, "הייתי קרוב להתייאש"?
"אם המצב היה נמשך עוד חודש, יכול להיות שהייתי מבקש לעזוב. הרגשתי שאני כבר לא חלק מהקבוצה, שאני כבר לא יכול לתרום. הייתי כבוי. הייתי 'בקבר'".
השפל הגיע בהפסד הביתי ללבוראל קוצ'ה ויטוריה, כשלראשונה בהיסטוריה של מכבי, אף אחד מהשחקנים הישראלים שלה אפילו לא שותף: יוגב אוחיון היה פצוע באותו ערב, ופניני נשאר על הספסל.
"היתה אז הרבה ביקורת על הקבוצה, ואני מבין למה, אבל אנחנו לא חשבנו על זה. בתוך הקבוצה אין לנו חלוקה בין ישראלים לזרים. חוץ מזה, גם המתאזרחים הם ישראלים לכל דבר, וצריך לתת להם את הכבוד הראוי, בעיקר כשמדברים על שחקנים כמו דיוויד בלו ואלכס טיוס, ששיחקו בנבחרת ישראל. הייתי שמח מאוד אם היו איתי עוד שלושה או ארבעה ישראלים במכבי, אבל כנראה שאין".
מעמדו של בלאט היה מעורער באותם ימים, והוא כמעט פוטר. אבל דווקא אז, ארבעה ימים אחרי ההפסד לוויטוריה בת"א, הגיע המהפך. מכבי אירחה את הפועל אילת, ושוב נקלעה בפתיחה לפיגור אסטרונומי של 15 נקודות, עד שדווקא היו"ר שמעון מזרחי התערב בניהול המשחק, פנה לבלאט וביקש ממנו להכניס את פניני.
"דיוויד כל הזמן אמר לי ולכל החבר'ה שיושבים על הספסל שאף אחד לא מחוק אצלו, ושאנחנו צריכים להיות מוכנים בכל רגע נתון".
ואז, ברגע אחד, פניני חזר לעצמו. הוא הביא במו ידיו את הניצחון וסיים עם שיא עונתי של 22 נקודות. בדיעבד, מתברר, הוא הציל את בלאט מפיטורים. במשחק הבא כבר קיבל מקום קבוע בחמישייה.
מכבי רצה לרצף של ניצחונות, ולמרות כמה החלקות לא פשוטות בדרך, למשל תבוסה ביתית היסטורית להפועל ירושלים ב?28 נקודות, והפסד במוסקבה ב?35 נקודות - המשחק ההוא מול אילת ייזכר בספר דברי הימים כנקודת המפנה של העונה הזאת.
"אני לא מנתר כמו טיוס, ולעולם לא אהיה אתלט כמו טייריס רייס, אבל אני אחד שמבין את המשחק, ומנסה להשתמש במוח שלי כיתרון. ברגע שהשלשה הראשונה נגד אילת נכנסה, הרגשתי שהסכר נפרץ. זה היה ערב כזה, שבו אתה יכול לקלוע מכל מצב".
העונה של מכבי מסמלת בעצם את מה שאתה עובר כל הקריירה. תמיד היית אחד שלא סופרים אותו, ובסוף הגעת עד הטופ.
"אני תמיד מגיע מהדלת האחורית. עוד לא שמעתי פעם אחת שאומרים בתחילת העונה 'השנה פניני יהיה שחקן חמישייה, אנחנו בונים עליו', אבל בסוף, בחודש מארס, אני תמיד שם. אין לי אף פעם מנוחה. גם עכשיו, כשאני מגיע ל?משחק, אני לא יכול לדעת אם אשחק בכלל. אבל אני תמיד לוקח את החמש דקות שנותנים לי והופך אותן לעשר, ואת העשר הופך לעשרים".
אחרי הפציעה של שון ג'יימס בינואר התמנית מחדש לקפטן.
"בימים הקשים קיבלתי תמיכה מההנהלה ומהשחקנים, ולפי איך שדיברו איתי, הבנתי שאשאר במכבי עוד הרבה שנים. וכן, האמנתי שיום אחד גם אחזור להיות הקפטן. כששון נפצע, זה היה מהלך טבעי".
מכבי ספגה המון ביקורת על המינוי המחודש שלך. אמרו שאתה לא ראוי להניף את גביע המדינה.
"כן, נפגעתי. אבל אני יודע שאנשים תמיד יחפשו את הרע. לפעמים בא לי לענות לכולם. אחרי הזכייה בגביע אמרתי, 'אתם תמשיכו לרשום, ואני אמשיך לקחת גביעים'. אחר כך הצטערתי, הבנתי שלא ייצא מזה שום דבר טוב".
מוסכניק אצל אבא
אנחנו נפגשים בחדר ההלבשה של מכבי בנוקיה. זאת הפעם הראשונה שפניני נכנס בשערי האולם הביתי מאז הזכייה בגביע, וההתרחשות מסביב עצומה. האימון סגור לתקשורת ולאוהדים, אבל לא מעט אנשים הצליחו לפלס את דרכם פנימה כדי לתפוס סלפי עם הגביע החדש.
איך הפכתם מקבוצה מקרטעת, שלא מצליחה לקלוע 70 נקודות במשחקי ליגה ולא מפסיקה להפסיד, לקבוצה שמנצחת את האריות של אירופה וקולעת 98 נקודות בגמר היורוליג?
"היו לנו המון שחקנים חדשים, וגם הצוות המקצועי עוד לא הכיר אותם מספיק. פתחנו את העונה בצורה נוראית. אני מזכיר לכם שבאמצע נובמבר, ג'ייק כהן עוד פתח בחמישייה. חודש אחר כך הוא כבר לא היה בקבוצה. בהפסד להפועל בדרבי, יובל נעימי היה הרכז המוביל, וגם הוא עזב אחרי זמן
קצר. טיוס ורייס בכלל לא שיחקו באותו ערב.
"לקראת סיום השלב הראשון ביורוליג התחלנו לקבל צורה, להפוך לקבוצה. נבנתה הירככיה, וכל אחד ידע מה התפקיד שלו ולמה מצפים ממנו. אני, למשל, כל החיים שיחקתי סמול פורוורד, באזור קשת השלוש, והשנה שמו אותי בעמדה אחרת, פאוור פורוורד, שמשחק קרוב לסל, מול שחקנים יותר פיזיים וגבוהים. אתם מבינים? לקחנו אליפות אירופה כשאני משחק פאוור פורוורד. זה לא הגיוני. זה כמו שברצלונה תיקח את ליגת האלופות בכדורגל כשלאו מסי משחק כבלם".
אבל גם כשצברתם רצף של 17 ניצחונות רצופים בכל המסגרות לא פירגנו לכם.
"זה היה קטע מדהים. אולי פשוט לא כיף לדבר על דברים טובים. חזרנו מקובנה עם ניצחון ענק מול 14 אלף איש, אז אמרו שהיורוליג חלשה. אנשים לא מבינים מה זה לשחק במקומות האלה. הפסדנו על סל בבלגרד, מול 20 אלף איש, וקטלו אותנו. מי שלא שיחק באווירה הזאת, לא מבין בכלל מה זה.
"מגיע למועדון הזה יותר כבוד. מכבי היא קבוצה מובילה באירופה כבר 40 שנה, והייתי מצפה שנקבל כאן את הכבוד
לפחות כמו שאנחנו מקבלים כשאנחנו משחקים בחו"ל".
איך הרגשת כשבלאט כמעט פוטר?
"עברנו תקופה נוראית והרגשתי רע מאוד עם המצב שלנו, וזה לגיטימי שההנהלה תשב ותחשוב מה לעשות כדי לצאת מהמשבר. בסופו של דבר אני חושב שדיוויד נהנה כאן, והוא יודע שמעריכים אותו. זה לא שהיינו צריכים את הזכייה בגביע אירופה כדי להעריך אותו".
הוא זה שסיפר שהרגיש כמו "ברווז צולע".
"כשאנחנו נמצאים כאן, באימונים, יום יום, לא מרגישים את זה".
אבל זה לא סוד שהוא שוקל ברצינות מעבר לצסק"א מוסקבה, למועדון גדול אחר באירופה או אפילו ל?NBA.
"אני לא כאן כדי לייעץ לו, אני רק יכול להגיד שאני מאוד רוצה שהוא יישאר".
אתה בטוח? אתה לא מעדיף שהוא ילך ל?NBA וייקח אותך איתו?
"זה רעיון לא רע, אבל תעזבו. אני את הרכבת של ה?NBA כבר פיספסתי. אני רוצה להישאר במכבי עד סוף הקריירה".
בימים האחרונים עלה מחדש הדיון הציבורי בשאלת "הקבוצה של המדינה".
בעיניך, מכבי היא מועדון פרטי או קבוצה שמייצגת את מדינת ישראל?
"כשאני עם מכבי בחו"ל, אני מייצג גם את המועדון וגם את המדינה. כשכל הספרדים, הרוסים והאיטלקים ראו בפיינל פור במילאנו 10,000 איש עומדים ושרים 'התקווה', הם ראו את עם ישראל. אני לא מצפה מאוהדי הפועל שירצו שננצח. זה לגיטימי".
כשהפועל ת"א בכדורגל שיחקה באירופה, אתה היית בעדה?
"כשהפועל או בית"ר או כל קבוצה אחרת משחקת בחו"ל, היא מייצגת גם את עצמה וגם את ישראל. זה לא אומר שאני צריך לאהוד אותה. אין סתירה בין הדברים".
בעוד פחות מחודש תסתיים עונת הכדורסל, אבל הפגרה של פניני תהיה קצרה, כמו בכל קיץ. ביולי הוא כבר יתייצב לאימוני נבחרת ישראל לקראת מוקדמות אליפות אירופה. אלא שהפעם, מקומו בסגל הלאומי לא היה מובן מאליו.
המאמן החדש של הנבחרת הוא ארז אדלשטיין, מאמנה של הפועל ת"א. לפני כשנה יצא אדלשטיין למתקפה נגד פניני בראיון ל"שישבת". "מפריע לי שגיא פניני בנבחרת", אמר. "איפה העונש? איפה המסר לשחקנים הצעירים? ככה אנחנו רוצים לחנך את הנוער שלנו? זה הורג אותי. אנחנו כל הזמן אומרים שהנבחרת זה כמו סיירת, כמו מילואים. פניני לא ראוי להיות בנבחרת באליפות אירופה הקרובה. תחשבו איזה פיגורות לבשו את המדים האלה - איתמר מרזל ובועז ינאי וברקוביץ'. גם אותם הייתם יכולים לתפוס ככה בקלקלתם?"
אלא שהשבוע, בשעה שמכבי חגגה בכיכר רבין עם רבבות אוהדיה, הכריז אדלשטיין על הסגל - וכלל בו את פניני.
הופתעת?
"לא. היה ברור לי שהוא יזמן אותי, כי הוא מקצוען, ומעל כולנו יש נבחרת".
הוא דיבר איתך לפני זה?
"לא, ולא היינו צריכים לדבר. יש הבנה עיוורת. עבדנו יחד כבר בעבר, כשהוא היה העוזר של צביקה שרף בנבחרת, והיה בינינו חיבור טוב".
אתה מודע לדברים שהוא אמר עליך.
"בטח, אבל בתקופה ההיא כולם דיברו עלי ככה".
פניני מעיד על עצמו שאם לא היה כדורסלן, "בטח הייתי מוסכניק אצל אבא שלי". הוא רוצה להמשיך לשחק "עד שהברכיים ייגמרו", ומפנטז על קריירה שנייה כמאמן. הוא מתגורר בדירה שכורה בצפון ת"א עם חברתו זה שנתיים, ריקי (23), אבל כשאנחנו שואלים על חתונה, הוא צוחק: "אל תלחיצו, טוב?"
אז לאן ממשיכים מכאן? לא פשוט לנחות מהאולימפוס ולשחק מול הפועל אילת.
"לא פשוט, אבל אלה החיים. אנחנו ממשיכים לחיות את החיים הרגילים שלנו. לקפה יש את אותו טעם בבוקר, וכולנו נשארנו אנשים פשוטים ורגילים. נכנסנו להיסטוריה, ועשינו דבר אדיר, אבל זה לא ישנה את החיים שלנו".