”אני קמה בבוקר, כי אני רוצה לקום בבוקר”

נגמרה השבעה. אני מרחפת בבית. בית שאיבד את זהותו. שלא יודע של מי הוא עכשיו. החדר שלהן. סדינים עם ציורים של בראץ. המצעים שהן הקיצו מתוכם לתוך היום ההוא.
האמבטיה. חדר הכביסה. ערימת בגדים מוטלת ללא רוח חיים בסל כביסה. אני אוספת את הבדים אל פניי, שואפת שרידים של חיים.

תחתונים, הטייטס של?טם הכי אהבה, גופיית בטן ירוקה של דקל, חולצות מוכתמות מחוג קרמיקה, משחת שיניים בטעם תות על הפיג'מה. אולטרסול על בגד הים. אמא, אמא, כמה את מורחת? די. אמא. די. האישה שעומדת בחדר הכביסה נבקעת, מתפוררת ונשטפת. אני לא אמא. אני לא אמא יותר. דלת חדר השינה שלי. לשקוע. להיעלם. בלי שאף אחד יעיר. בלי שאף אחד יבקש. בלי שלאף אחד יהיה אכפת.

על הכרית מתמיה אותי ריבוע עם מסגרת לבד ורודה. גזרי נייר מפוזרים על הציפית. אצבעותיי מגששות, תועות, מתערבלות בתוך נוזל של דבק פלסטיק טרי. בתוך הריבוע תמונה רטובה, מקומטת. היא גזרה והדביקה את הפנים של עצמה, 'אמא' משי נצמדת אליי, זרועותיה הקטנות מתהדקות סביבי, 'אמא שלי'.
רוצה לומר: משי, אני לא יכולה. רוצה לצרוח: הרבה יותר גרוע מזה, משי, אני בכלל לא רוצה. אני כבר ממש לא רוצה. אבל היא ממשיכה לעמוד שם מולי ואני יודעת שהיא לא תוותר. יודעת שאסור לה לוותר. שהיא כבר איבדה מספיק והיא לא יכולה לאבד גם אמא. ולא ידעתי איך עושים את זה.

לא ידעתי איך קמים. איך מצליחים ללכת בתפר הזה בין החיים למוות, בשביל הדק והשברירי כשמתחת פעורה תהום של כאב וגעגועים, של חרדה ואשמה, של חוסר אונים ואפיסת כוחות.

(מתוך הבלוג של אורנית רוזנפלד)

עוד טרם פגישתנו, אני יודעת פחות או יותר איך היא נראית, אורנית. תמונה ראש קטנה בבלוג שהיא כותבת מסגירה את פניה, ובעיקר שיער ארוך ארוך, בוער באדמוניותו, שמשתלט על רוב המסגרת. ובכל זאת. לאורך כל הנסיעה בכביש 6 בואכה כביש 57 אני לא מפסיקה להרהר איך נראית האם שאיבדה את שתי בנותיה בתאונה המחרידה ההיא, בצומת כפר יונה, ביום הנורא ההוא לפני עשר שנים, יום סיום שנת הלימודים. איך נראית אמא שאיבדה בבת אחת שתיים משלוש הבנות שהיו לה.

אני בורחת מהעיקר, כדי למסך את הרגע שבו העיניים שלנו תיפגשנה ואני לא באמת אדע מה לעשות איתן. ומה עושים עם הידיים? לוחצים בחום או מחבקים? מה לעזאזל עושים כשמולי עומדת אם שחוותה אובדן על?אנושי, שהוא מעבר ליכולת ההכרה וההכלה. האסון הכי נורא, שרק המחשבה עליו משתקת את הנפש, משתקת את הגוף.

"הוא נמצא בחלל הבטן, הכאב", היא תענה לי אחרי שאתוודע אליה, צבעונית ומחויכת, בלתי אמצעית וחמה, לא מסגירה את 46 שנותיה, ואין אף לא סימן אחד של כאב שצרוב לה על עור הפנים. "פה, פה יש לי חור גדול. כל הכאב כאילו מתנקז לפה".
מגיל צעיר רצתה להיות אמא. "כשאהיה גדולה אני רוצה להיות אמא", אמרה להוריה כשהיתה ילדה טובה רעננה, השלימה את המשפט שגדולים מבקשים מהקטנים להשלים. בחוג לביולוגיה של החטיבה האקדמית של סמינר אורנים פגשה את אריק רוזנפלד, וב?1992, עוד לפני שסיימו את הלימודים, נישאו.

בהתחלה חיו יחד במגורי הסטודנטים. אחר כך היא לימדה ביולוגיה בבית ספר, ואריק המשיך לתואר שני באוניברסיטת חיפה. בתוך שש שנים הביאו לעולם שלוש בנות, בדיוק כמו שחלמה. היא רצתה רק בנות.

ל?טם נולדה ראשונה, ביוני 1994. אחריה דקל, בנובמבר 1997. ואחרונה משי, באפריל 2000. היתה לה בבית חבורת "גירל פאוור" משלה.

היא עזבה את ההוראה והתמסרה לגידול הילדות. אהבה לחכות להן עם ארוחת צהריים חמה, להיות איתן. "היינו יחד כל הזמן. כשהייתי בהריון עם דקל, ל?טם כל כך התרגשה והיתה מתחננת, 'נו, תספרי לי על האחות שתהיה לי'. וכשדקל גדלה התהווה ביניהן קשר מדהים, מרגש. הן היו צמודות אחת לשנייה, למרות שהיו שונות זו מזו. ל?טם היתה מופנמת, שקטה וביישנית, ודקל היתה שמחה וחברותית, פתוחה לעולם, ניגשת לאנשים ומחבקת.

"הבית שלנו היה בית של יצירה ואמנות. כל הזמן היינו יוצרות, ממציאות שירים וסיפורים, מצלמות, מציירות, גוזרות, מדביקות, פורשות בריסטולים על הרצפה ומציירות בצבעי ידיים. עפות עם הדמיון ועם היצירה. אחר הצהריים הן היו הולכות לחוגי קרמיקה וציור. ל?טם היתה ילדה בת 10 שקוראת ספרים על פיקאסו ומתחקה אחר העבודות שלו, ודקל היתה רק בכיתה א' והקלידה על המחשב שירים וסיפורים של ממש.
בשבתות ובחגים היינו מטיילים המון בארץ וגם בחו"ל, רק אנחנו, המשפחה שלנו, לא היינו צריכים אף אחד איתנו. וכשמשי נולדה, שתיהן כל כך דאגו לה ועטפו אותה בחום ואהבה. הייתי המאושרת באדם. הרגשתי שאני מלאה באהבה שלהן, ולא צריכה כלום מעבר.

"הן גם ישנו שלושתן בחדר אחד. ל?טם תלתה שלט על הדלת 'איזה כיף ששלושתנו ישנות כאן!'"

אני פוגשת אותה ביום שישי אביבי בבית המשפחה בבארותיים. בית רחב ידיים, צבעוני ומלא חיים, גלגלצ בווליום גבוה בסלון. את הספות הם לא החליפו שנים, ואורנית מנקה לבד, חוסכת את הכסף של העוזרת לטיולים בחו"ל. "הכל עניין של סדרי עדיפויות. אני חייבת להתאוורר מדי פעם ולנסוע לחו"ל, לשנות אווירה".

את הפסח הזה לא עשו בישראל. כבד לה החג הזה עם כל המשפחתיות המתחשבנת שלו והעיסוק המוגזם במשהו שמסתכם בסוף בארוחת ערב. "אז החלטנו להשתחרר מעולו של זה וטיילנו לנו ביוון במהלך החג וחול המועד, שבועיים וחצי של יחד".

"נכון שהבית הזה מרגיש לך חי?" היא שואלת פתאום והולכת להכין לשתינו קפה. חשוב לה שזו תהיה התחושה בבית שלה, שהיא מעולם לא חשבה לעזוב, למרות האובדן הכל כך גדול שחווה.

היה לה ברור מה היא צריכה לעשות עם כל הדברים שהבנות השאירו מאחוריהן בבית, אבל רק בקיץ שעבר, תשע שנים אחרי, העזה להוציא את המיטות של הבנות מהבית ולהיפטר מכל הבובות והחפצים שלהן. רוקנה את החדר מכל כך הרבה דברים שהשאירו, ובכתה. בכתה ורוקנה. הבינה שדי, הגיע הזמן, ואי אפשר שמיתר יישן בחדר עם בובות בראץ של אחיותיו המתות ועם אותיות השם דקל מעל ראשו, ודי כבר עם המוזיאון הזה, והבית הוא כבר מזמן לא בית של אמא?אבא ושלוש בנות. כבר מזמן לא. יש את מיתר, שהוא הכי בן שאפשר, ויש את משי, שהיא מתבגרת והצרכים שלה אחרים, ולכל אחד מהילדים מגיע חלל משלו שמתאים לו.

מקס, דנדי ולייקה, שלושת כלבי הענק, מתענגים בחצר על קרני השמש, שמבקיעות דרך ענפי הגפן. אי אפשר לא להגניב מבטים ארוכים באוסף הפילים והקומקומים המרשים, שמשתלט על כל מדף ושידה בבית. היא אוהבת קומקומים, אורנית, הוויזואליות שלהם מרתקת אותה. וגם פילים.
"מבחינתי יש המון דמיון בין הפילים לקומקומים. תסתכלי טוב - החדק, הזרבובית, נכון?"

קומקום ירוק בהיר הוא הכי חשוב באוסף הענק. ל?טם יצרה אותו בחוג קרמיקה. אחר כך יתברר שאבי המשפחה, ד"ר אריק רוזנפלד, אקולוג במקצועו, לוקח חלק פעיל בחבורה ישראלית מיוחדת ששמה לה למטרה לעצור את ציד הפילים באפריקה. הוא זה שמזהה את המיקומים שלהם דרך צילומי לוויין. משפחה מיוחדת שכזו, חובבת חיות, ובפרט כלבים ופילים.

משי, שקרויה ככה כי אמא אהבה את "רכה כמו משי" של אריק סיני, בדיוק חזרה מבית סבתה בתל אביב. נסעה לסבתא בחמישי, כי היא לא לומדת בימי שישי. יחד הן הלכו לראות את תערוכת דה וינצ'י, אחר כך יצאו לשופינג. היא קנתה בדיוק את התיק שראתה לפני כמה ימים בחלונות הראווה של הקניון כשטיילה שם עם אמה, אבל אמא חשבה שהתיק יקר מדי. אז היא השיגה אותו דרך סבתא.

ל?טם ודקל נהרגו יום לפני החופש הגדול. בסוף אותו חופש, כדי לא להיות כאן כשכולם חוזרים ללמוד, נסענו לחו"ל. והביחד החו"לי שלנו כאן ביוון מחזיר אותי לנסיעה ההיא. לרגעים האלה. לאישה שהיתה ממוסטלת מכדורים נגד דיכאון וחרדה. והחו"ל הזה היה מנותק מכל מה שקרה בארץ בסוף אוגוסט, מהכיתות של ל?טם ודקל, שחזרו לביה"ס בלעדיהן, מההורים שלהם שקנו ילקוטים, ספרי לימוד, טושים, וככה בדיוק אני הייתי מנותקת מהנשימות שלי. מעצמי. ובאותה נסיעה נכנסתי להריון. זוכרת שידעתי שהולך להתפתח שם ילד, בתוך הגוף החלול מרגשות. ידעתי שבתוכי, הדוממת, המשותקת, הריקה, יתפתחו חיים. יצירה תירקם לה בתוך האובדן, השממה, החלל.

(מתוך הבלוג)

מיתר נכנס אחרי יום קצר בבית הספר. עוד מעט בן תשע, תלמיד כיתה ג'. שלוש פעמים בשבוע הוא מתאמן בג'ודו, הוא גם עוזר מאמן. ילד חיוני, חייכן, בטוח בעצמו.

חודשיים אחרי של?טם ודקל נהרגו, הרתה אותו אורנית מתוך כוח חיים, שהיא לא מבינה איך בכלל התקיים בה. היא ואריק בכלל לא תיכננו עוד ילד, הם היו מרוצים עד הגג. משפחה של חמש נפשות, שלוש בנות, מי צריך יותר.

במאי 2005 נולד מיתר, בלידה שהיתה עצובה ושמחה גם יחד. אורנית רצתה לקרוא לו מיתר, כי הוא חיבר מבחינתה בין החיים לבין המוות, אבל ללדת עוד ילדים לא יכלה יותר.
היא פתוחה, משתפת, מסתכלת לכאב בעיניים ומתעמתת איתו. מהרגע הראשון, שבו נפגשנו בבית קפה במושב סמוך, התמסרה לראיון, בשלה לדבר בכנות על מה שעבר עליה. שנים ארוכות, "ארוכות מדי", התכנסה בכאב האישי וטיפלה בעצמה. וכתבה. כל הזמן כתבה. עכשיו היא חושפת את המילים שלה לעיני כל, פתחה בלוג ומעלה בו פוסטים עצובים, מצחיקים, מעוררי מחשבה.

רק לפני חודשיים פתחה פייסבוק. חברה של דקל, שמקפידה לשמור איתם על קשר, ישבה לידה והסבירה לה מה ואיך. ואורנית הסתכלה עליה, על בת ה?16, ולא יכלה לא לדמיין איך דקל היתה צריכה להיות זו שמאירה את עיניה בענייני פייסבוק. אלה הם בדיוק הרגעים המזוקקים שבהם היא מרגישה שהיא נקרעת מכאב, עומדת על פי התהום וצוללת לתוכה.

אבל היום היא כבר יודעת איך למשות את עצמה בחזרה. מכירה את הכוחות שטמונים בה.

הוא לא נח עד שלא מצא נוטרייה בנחל אלכסנדר. שעות היה מסתובב שם, גם אחרי של?טם נהרגה. בסוף הוא מצא. חזר הביתה בעיניים בורקות ולא ידעתי אם זה משמחה או מע?צ?ב ובישר לי שראה נוטרייה. אבל ל?טם כבר לא תראה נוטרייה למרות שאריק הבטיח לה שיש. היא עשתה עבודה לבית הספר על נוטריות והוא הבטיח לה שהם עוד ימצאו, ושלא תתאכזב.

כזה הוא האיש שלי, טרזן שמכיר את הטבע כאילו מבראשית, בדיוק בגלל זה התאהבתי בו. הוא יודע שמות של חיות וצמחים, חוקר את הטופוגרפיה, את הערוצים והגבעות והסלעים, מזהה עקבות ויודע מי בדיוק עבר פה בלילה. מתעניין בעולם. יודע המון. קורא המון. בדיוק כמו ל?טם. גם היא כמותו קראה כל הזמן. הוא קורא על כל כך הרבה נושאים, רק על נפש האדם הוא לא קורא. גם לא מדבר עליה. שותק.
אני מנסה להבין מה האיש שלי רוצה להגיד דרך המעשים שלו, כי מבחינתו אם כואב צריך לעשות משהו, לא לדבר עליו. ולמדתי לכבד אותו ואת דרכו. לא ללחוץ, ולשתוק יחד איתו.

(מתוך הבלוג)

לאריק, בן גילה (46), קשה לשתף פעולה עם הצלם שמבקש ממנו להיישיר מבט. הוא ממעט לדבר, נדמה שלא עיבד את הכאב כפי שאורנית עשתה בשעות על שעות של טיפול, אלא הניח אותו בתוך כספת ונעל. רק לעיתים, בלי להזהיר מראש, הכאב פורץ את דופנות הכספת, וכשזה קורה, זה כואב עד מאוד.

בדיוק ב?30 ביוני לפני שנתיים איבד גם את אביו, ולך תנסה להסביר את קללת התאריך הזה. "לא בטוח שהוא יסכים להתראיין או להצטלם", מסייגת אורנית בפגישתנו הראשונה. אבל כשאנחנו יושבים בחדר העבודה שלהם, אותו חדר שבו ישנו שלוש הבנות, ואני מבקשת ממנו לשחזר את היום הנורא ההוא, רק אם זה בסדר, רק אם הוא יכול, עיניו הכחולות מצטמצמות, ואך בקושי הוא משתלט על סנטרו הרועד.

"אני ואורנית היינו בבית, כי אני עובד מהבית. הלכתי בסביבות רבע לאחת להביא את משי מהגן, והבנות היו צריכות לחזור בהסעה מהיום האחרון של הלימודים. זה היה 30 ביוני 2004, יום רביעי. ל?טם סיימה כיתה ד' בבית הספר האזורי שבתל יצחק, שהיה אז הקרוב ביותר לאזורנו. דקל סיימה כיתה א'.
"כל יום הן נסעו ככה, הלוך וחזור. עם הפקקים של הבוקר זה לקח שלושת רבעי שעה בכביש 57, שנחשב לכביש אדום. אוטובוס עם 55 מקומות ישיבה, אבל 70 תלמידים נדחקו בו, שלושה בספסל, בלי חגורות בטיחות.

"בסביבות 13:00 שכן דפק לנו על הדלת ואמר שהיתה תאונה קשה של אוטובוס בכפר יונה. ביקש ממני לבוא איתו לשם. יצאנו מייד, לא העליתי על דעתי שזה האוטובוס של ל?טם ודקל. היה ברור לי שבכל רגע הן אמורות לרדת מההסעה, כמו בכל יום".

רק כשהגיע לצומת כפר יונה דרך השדות של בארותיים, החנה את הרכב ולקח איתו תיק עזרה ראשונה על הכתף, הבין שזה האוטובוס של בנותיו. צילצל לנייד של אורנית והתחיל לחפש אותן בתוך כאוס של ניידות משטרה ואמבולנסים ועשרות אנשים מבוהלים.

"הפצועים כבר פונו לבתי החולים, אבל לשמחתי מצאתי שם את ש?ני ונועה, שתי חברות של ל?טם ודקל. שני סיפרה לי שישבה ליד ל?טם ודקל. הסתכלתי עליה ונשמתי לרווחה: היו לה רק שריטות קלות על הפנים. הסקתי שהילדות פונו לבית החולים, מקסימום עם שריטות יותר עמוקות משל שני. חילקתי משימות לכל בני המשפחה ולכל זוג של סבים וסבתות, דודים ודודות, כל אחד נסע לבית חולים אחר לחפש את הבנות - לניאדו, מאיר, שיבא, בילינסון. אני נסעתי להלל יפה, עם אבא נוסף שידע שהבן שלו מאושפז שם. ורק אני לא מוצא את ל?טם ודקל, והן לא מופיעות באף רשימת פצועים, והן לא מאושפזות באף בית חולים".

כשחזר לצומת כפר יונה וראה שהבנות לא נמצאות גם בין הילדים שלא נפגעו כלל ופונו למתנ"ס, הבין שהוא צריך לנסוע לאבו כביר. קצינת משטרה בכירה ליוותה אותו. אורנית הגיעה אחריו.

כשנכנס, ראה את אביו של אביב כץ, ההרוג השלישי, יושב על הרצפה ובוכה.

אני רואה את ל?טם ודקל בכל מקום. בבית, במושב, בטיולים, במקומות שהיינו ובמקומות שחלמנו להיות. כל מקום פה מזכיר לי אותן. אני יוצאת מהבית, והכביש ממול מזכיר לי את דקל שהיתה חוצה אותו בדילוגים, בדרך לגיא. ביום ראשון האחרון, בצהריים, היא רצה לגיא לתת לו דף עבודה שחילקו בכיתה, ונפלה על הברך. שלושה ימים אחר כך, ביום רביעי בצהריים, כשחיפשו באבו כביר סימני זיהוי וכשהגעתי לשם, שאלו אם מישהו זוכר פצע בברך.

(מתוך הבלוג)

באבו כביר אורנית התחננה לראות בפעם האחרונה את ל?טם ודקל. להיות איתן. להיפרד. אבל פרופ' יהודה היס התעקש שלא כדאי, ואסר עליה לראות אותן. עד היום היא מצרה על כך שלא נפרדה מהן כמו שצריך.

כבר בשבעה אמר אריק לאחד מחברי המועצה הרבים שבאו לנחם, שטרחו להתנער מכל אחריות שהיא: "הבת שנשארה לי לא תיסע יותר בהסעה לבית הספר".

משי היתה בת ארבע, והוא ידע שיש לו שנתיים לעשות מעשה. הוא שם בצד את המלגה שעימה היה אמור לנסוע ללימודי פוסט דוקטורט בדרום אפריקה, לשם היה אמור לעבור עם המשפחה כדי להתמקד בחקר פילים - והציב לעצמו מטרות ממוקדות, שיסיחו את דעתו מהכאב.

"עבדתי בשני ראשי חץ. מצד אחד היה חשוב לי להבין מה קרה שם בתאונה, ומי צריך לשלם על זה, ומאידך, היה חשוב לי לדאוג לבטיחות של משי. ידעתי שאנחנו צריכים להקים בית ספר באזור. מהר מאוד הבנתי מי אשם בכל הסיפור, אבל הבנתי גם שאם אני אהיה עסוק בנקמה, לא יישאר בי הכוח להקים למשי בית ספר. אז תיעלתי את כל הכוחות לשם, והרפיתי מהנקמה. ידעתי שהיא לא תוביל אותי לשום מקום".
אורנית שולפת מהארון שני אלבומים כחולים. קרובת משפחה שמרה עבורה את כל הכתבות שהופיעו באותם ימים בעיתונות. שנים ארוכות הם לא נפתחו.

הדפדוף מצמרר. תמונות האוטובוס הנוטה על צידו. התמונות מההלוויה של ל?טם ודקל. אמא ואבא רכונים על ארונות בנותיהן. משפחה שהתרסקה באחת.

וכן, היה שם נהג אחד, שאורנית ואריק אפילו לא מסוגלים לשחזר במדויק את שמו, נהג שעבר באדום, פשוט חצה במהירות גדולה את הצומת, התנגש בג'יפ צבאי, נתקע באי תנועה והתהפך פעמיים. ל?טם ומשי ישבו בספסל השני. יחד. תמיד הן היו יחד. והן עפו מהחלון לעבר התעלה. לא היה להן סיכוי.

ש?ני, שישבה לידן ויצאה ללא פגע, סיפרה של?טם סירבה לשבת באמצע, זה תמיד הציק לה להיות צפופה בין שתיים, והן התווכחו. ל?טם ויתרה לה בסוף.

בדיוק שנה לאחר התאונה שונו תקנות התעבורה להסעות תלמידים. בוטל האישור להושיב שלושה תלמידים בספסל, או להסיע מספר תלמידים העולה על מספר המושבים הקיימים באוטובוס, והוחלה חובה לחגור חגורות בטיחות באוטובוס.
אבל עשר שנים לפני כן מישהו אישר את השערורייה הזאת, ששמה קץ לחייהן של ל?טם ודקל. ואריק ידע שזה לא בסדר, והוא מתייסר על כך עד היום, מרגיש שלא שמר על שתי בנותיו כמו שהיה צריך לעשות. תמיד הינחה אותן לשבת בנסיעה ולא לעמוד, להחזיק במעקה המושב שלפני. האמין שאוטובוסים הם חזקים דיים כדי לשרוד תאונות, אם יתרחשו. היה בטוח שהם לא מתהפכים, כי אוטובוסים הם מאסיביים וכבדים.

"אז זהו שכן, גם אוטובוסים מתהפכים, ותחושות האשם שלי לא מרפות. אני לא שואל את עצמי למה זה קרה לי, אלא אם התאמצתי מספיק כדי להגן על הבנות שלי".

את כיתה א' התחילה משי בבית ספר פרטי, שהקים אריק עם כמה מתושבי האזור. כיתה א' אחת, עם 18 תלמידים ומורה שההורים מימנו בעצמם. רק כעבור שנה, ואחרי מאבקים קשים מול משרד החינוך והמועצה האזורית עמק חפר, כשלאריק ברור שמשי לא תיסע בשום פנים ואופן בהסעות מחוץ למושב, הוקם בבארותיים בית הספר היסודי "קדם", שהיום לומדים בו 300 תלמידים מעולש, מבארותיים, מבורגתה ומחניאל.

כשחברה אמרה לי שהיא רוצה אח קטן, אמרתי לה שאני רוצה אחות גדולה. אני רוצה אחות שאפשר לסמוך עליה.
אני לא רוצה להעציב את אמא ואבא אז אני לא מראה שאני עצובה ואני לא בוכה.

כששואלים אותי כמה אחים יש לי אני לא אומרת שיש לי שתי אחיות מתות, כי אני לא רוצה שירחמו עלי ויגידו שאני מסכנה.
לפעמים אני חושבת איך זה להיות מתה. אני מנסה לחשוב איך הן הרגישו בבית הספר ואיך הן עלו להסעה בסוף הלימודים וישבו שלוש בנות בספסל, צפופות כמו שפעם היו יושבים בהסעות ואני חושבת מה הן הרגישו בזמן התאונה ואם היה להן זמן לחשוב לפני שהן מתו? על מי הן חשבו? האם הן חשבו עלינו או על החברים? ואם הן מתו מהר או לאט?

(מתוך הדברים שכתבה משי לאזכרה במלאות שבע שנים לתאונה)

מאז שמשי עברה ללמוד בחטיבת הביניים רופין, שם מסתיימת שנת הלימודים ב?20 ביוני, הוקל לה. כל השנים בבית הספר היסודי היה מגיע התאריך 30 ביוני, והיא לא ידעה אם לשמוח ביום הזה או לכאוב. בבוקר היה מאוד שמח, כי סוף סוף הגיע החופש הגדול, אבל אחר הצהריים באו האזכרות לשתי אחיותיה.

מאז שהיא בחטיבה כבר לא מצביעים עליה ואומרים "זאת הילדה שהאחיות שלה נהרגו". כבר יש הרבה פחות מבטים, והרבה יותר קל לה עם זה. היא לא זוכרת הרבה מהביחד שלה עם ל?טם ודקל, אבל סרטים רבים שצולמו בתקופה הקצרה שהיא היתה אחות קטנה לשתי אחיות גדולות מספרים לה כמה הן אהבו אותה ודאגו לה. היא רק זוכרת ששאלה דודה אחת לפשר נרות הנשמה שהיו על השולחן בבית, והדודה הסבירה לה שזה מנציח את ל?טם ודקל שכבר לא יחזרו, והיא לא הבינה איך נרות יכולים לבוא במקום בני אדם.

"אני כל הזמן חושבת איזה כיף היה יכול להיות לי עם אחיות גדולות. ל?טם כבר היתה אמורה להיות חיילת, בטוח היה לה רישיון נהיגה, והיא היתה לוקחת אותי לכל מיני מקומות. דקל היתה אמורה ללמוד איתי באותו בית ספר. הן לא פה כבר הרבה שנים, אבל הן מאוד דומיננטיות בבית. אני מעדיפה לא לדבר עליהן עם אמא ואבא כדי לא להכאיב להם. אני מדברת על זה עם החברות שלי".

משי היתה בת ארבע כשקרה האסון. "היא י?שנה באותו חדר עם ל?טם ודקל", אומרת אורנית, "ופתאום זו רק היא שנותרה בחדר, מבקשת את האחיות שלה, ממש צועקת אליהן, ואני רק מחכה שהיא תירדם כדי שאני אוכל לפרוץ בבכי. אני איבדתי את כל הזהות שלי, את מי שהייתי. מה שגיבש לי את הוויית החיים שלי היה האימהו?ת, שלוש בנות שאני מגדלת במעגל החיים - וברגע אחד, הכל התרסק. לא רק הן מתו, גם משהו בתוכי מת.

"אבל משי, בכוח שלה, למרות חוויית האובדן, שנצרבה בה ללא ספק, לא ויתרה לי לרגע, לא הסכימה לצמצם את עצמה, נלחמה על זה שיראו אותה, שישמעו אותה, שיהיו לה חיים שמחים, ואני מאוד גאה בה. מאוד".

בסרט הבת?מצווה המושקע של משי, שאורנית ביימה וצילמה, היא מתגלה כילדה מוכשרת, שחקנית של ממש. היא נראית בו מטיילת בגן הזיכרון שהוקם לזכר אחיותיה, ואומרת: "ל?טם ודקל יהיו תמיד חלק מחיי". יש גם קטעי וידאו שבהם נראות שלוש האחיות יחד, חיוניות, צחקניות וקיימות כל כך, ואי אפשר לעצור את הדמעות כשעפרה חזה שרה ברקע "תגיד לי איך לעצור את הדמעות".

"העבודה על סרט הבת?מצווה של משי היתה תהליך מאוד חשוב לשתינו", אומרת אורנית. "לי היה מאוד קשה - איך אני יכולה לחגוג למשי, כשלל?טם ולדקל לא חגגתי? איך היא מתבגרת, והן נשארות מאחור, ילדות בנות עשר ושש וחצי? לשתינו היה ברור שהן יהיו נוכחות בסרט, אבל שמ?שי היא המרכז, והיא החיים, והיא כאן ועכשיו. הבת?מצווה שלה היתה מרגשת במיוחד, לא עצובה אלא מרגשת. ואני שמחה שהצלחתי באמת לשמוח שם.

"משי היא ילדה ארצית, מחוברת לקרקע ויודעת בדיוק מה היא רוצה. אני מרגישה שהיא עוברת את גיל ההתבגרות כמו שצריך, לפי הספר, בלי הנחות: מורדת, בועטת, מרשה לעצמה ויודעת שיש לה מול מי להתעמת, שאני פה בשבילה להכיל אותה ולהיות בשבילה. מבחינתי הצלחתי איתה. היא מתנהגת כמו ילדה רגילה, מתעניינת במותגים, כל היום בנייד, ואני שמחה שהיא לא מוותרת על עצמה, הכי מחוברת לחיים".

נולדתי פחות משנה אחרי של?טם ודקל נהרגו. תמיד רציתי לדעת הכל עליהן. רציתי לדעת מה הן אהבו לעשות, במה שיחקו, עם מי, איזה מין ילדות הן היו, נחמדות או לא. אני ממש מצטער שהן נהרגו וגם שלא הכרתי אותן. וזה מאוד כואב לי בלב. פעם הסתכלתי באלבום שלהן וראיתי את אמא שלי מחבקת אותן ומאושרת. זה היה עצוב, כי חשבתי כמה היה לאמא שלי קשה להיפרד מהן והייתי רוצה לעזור לה, אבל אני לא יודע איך. אני לא יודע מה להגיד לה. אני רוצה לשמור עליה. לפעמים כשאני בגן הזיכרון אני שומר שילדים לא יפגעו בלבבות של אביב ול?טם ודקל.

(דבריו של מיתר באזכרה במלאות שבע שנים למותן)

מיתר יודע ש"בטיחות היא מעל לכל", וזה ברור לו שאם הוא רוצה לרכוב על האופניים בתחומי המושב, הוא צריך להודיע לאבא בדיוק מתי, ואיך, ומה המסלול, ולא לשכוח כמובן לחבוש קסדה.

"אבא הוא ממש כמו מפקד בעניינים האלה, הוא חייב לדעת הכל ואני חייב לבקש ממנו רשות. רק ביום כיפור הוא רגוע שאני נוסע עם האופניים", אומר הילד שבמותן של אחיותיו הוענקו לו חיים.

משי מצלמת את שניהם בתמונת "סלפי" בנייד שלה, ואורנית אומרת שהקשר בין הילדים שונה מזה שהיה בין ל?טם ודקל. "זה ברור, יש ביניהם חמש שנים הפרש, והוא בן. ל?טם ודקל לא זזו האחת מהשנייה, הן היו ממש יחידה אחת.
"אני צריכה לגדל את משי ומיתר בבית שיש בו חיים אבל יש בו גם מוות, וזאת התמודדות לא פשוטה. אני רוצה להרגיש מספיק בטוחה כדי להגיד למיתר: 'דקל היתה עושה בדיוק כמוך', בלי לחשוב פעמיים. אני לא רוצה למחוק את הזיכרון שלהן, אבל אני לא אתן למשי ולמיתר את ההרגשה שאני קמה בבוקר רק בשבילם. הם בשום פנים ואופן לא יישאו את המשא הזה על כתפיהם. הם יודעים שאמא שלהם קמה בבוקר כי היא רוצה לקום בבוקר".

לא תמיד זה היה כך. "אחרי האסון, תחושות האשם והכישלון איימו לכלות אותי. הרגשתי שנכשלתי כאמא, שלא הגנתי על הבנות שלי, שלא הייתי שם בשבילן. התחושות הללו היו בלתי רציונליות ובלתי נשלטות. היום אני במקום אחר".
ב
סוף החודש הבא יציינו עשר שנים למותן של ל?טם ודקל. בגן הזיכרון, שהוקם לזכרן ולזכר הנער אביב כץ ז"ל, תיערך אזכרה מכובדת. אורנית לא רוצה לעשות את זה בבית העלמין, ליד הקברים, היא מעולם לא התחברה למקום הזה. לא באמת מרגישה שהן שם, והטקסטים הדתיים לא מדברים אליה. היא תעשה את הטקס בגן הירוק והפורח, בצילם של שלושת עצי הזית שניטעו בו, והיא תיצוק תוכן שיתאים לילדות שהיו לה. היא רוצה שכל המשפחות יבואו עם הילדים שלהן, ושיהיו פינות יצירה, וכל ילד יקבל עציץ עם שתילים כדי לטעת אותם, והכל יהיה חי ונושם ואופטימי.

יש הרבה ספרי הדרכה ועצות להורים. לא להורים שכולים. לא להורים לילדים שאינם. עם הזמן ההתמודדות הופכת יותר ויותר אישית. יותר ויותר לבד. השנים עוברות, זרם הזמן סוחף אותנו הלאה, מתרחק מכן, ל?טם ודקל. מותיר משקע של זיכרונות, געגועים וכאב שלא מרפים. הדמיון מנסה לצייר אתכן גדלות, וגלי המציאות שוטפים, מטשטשים.
בלב, אתן איתי כל הזמן, אני קמה איתכן בבוקר והולכת איתכן לישון. אבל קשה לי לישון.

חבל שלא לקחתי קודם כדור שינה. עכשיו כבר מאוחר מדי. עוד שעתיים צריכה לקום. המחשבות מתערבלות בנשימות הכבדות של אריק. אני לא יכולה לקרוא את הסיפורים העצובים שלך, מישהי אמרה לי, רק את המצחיקים. אחרת התנצלה שאולי אני מצפה, אבל היא לא יכולה לתמוך בי, יש לה ילדים והיא לא יכולה לדמיין אותם מתים, היא מאחלת לי חיים טובים. אנשים, משפטים, בריחות, כעסים, פחדים, ותגובות מהדהדים לי עכשיו בתוך החושך, בתוך הערות המתישה הזאת עכשיו. ככה אני כותבת, אני עונה לה. כמו החיים וכמו המוות. כמו האמת, כמו הצחוק וכמו הבכי. ככה אני.

(מתוך הבלוג של אורנית)

השנה, אחרי הרבה שנים של חושך, מבקשת אורנית לצאת אל האור. היא כותבת בלוג והיא כותבת ספר, חו?וה דרך היצירתיות את הבנות היצירתיות שהיו לה. היא גם מרצה ומעבירה סדנאות, מספרת את סיפור חייה. עכשיו, יותר מתמיד, חשוב לה לקבץ סביבה אנשים שחוו שכול, כדי להפיג קודם כל את הבדידות האיומה של השכול. וכן, כמה שהיא היתה בודדה שם.
"אני אם שכולה, אבל חוויית השכול שלי נובעת מתאונת דרכים, לא מאירוע צבאי. הורים כמוני נותרים לבדם, בודדים מול כולם. הרי אם הייתי מאבדת בן חייל או בת חיילת, משרד הביטחון היה עוטף אותי בדאגה. מי דואג להורים שכולים שהילדים שלהם לא מתו בצבא? הייתי בודדה מול עצמי, בודדה מול המערכות השונות".

התהליך הטיפולי הבהיר לה עד כמה היא חזקה. חזקה מספיק כדי להקים קבוצות תמיכה להורים שכולים, להעניק להם כוח, להכיל את כאבם של האחרים. היא רואה בזה שליחות, רוצה לעזור לכמה שיותר אנשים, לא פוחדת לגעת במקומות של כאב ואובדן. היא היתה שם, והיא יודעת.

אין מספיק קבוצות כאלה ברחבי הארץ, ואין מספיק מנחים שבאו מתוך הכאב ויודעים בדיוק, אבל בדיוק, מה זה לאבד ילד ולהמשיך לחיות, מה זה לציין יום הולדת של ילד שאיננו, מה זה לעמוד מול חברות ביטוח סרות לב ולנסות להוכיח ש"כן, הייתי צריכה לראות פסיכולוג שלוש פעמים בשבוע, כי יד הגורל היכתה בי פעמיים ובבת אחת איבדתי שתי בנות, ואתם תשלמו את ההוצאות האלה, על אפכם ועל חמתכם". וחשוב לה גם להיפגש עם אנשי מקצוע, עם מטפלים, שישמעו גם את הצד שלה.

"היום אני יכולה להסתכל החוצה ולראות את כל הפריחה האביבית המדהימה הזו בחוץ ולהגיד, 'וואו, אני חיה!' ואני יכולה להעריך את כל מה יש וליהנות ממנו, להעריך את העובדה שאנחנו פה, ולזכור את מי שלא פה, ולחיות את החיים שמתרחשים פה בכל העוצמה והכוח למרות האובדן והקושי והכאב.

"אני יודעת שכשמגיעים הרגעים האלה, שהשחור משתלט עליהם, אני לא בורחת מהשחור, כי אני יודעת שהוא תמיד יהיה חלק מהחיים שלי. אבל היום, יותר מתמיד, אני יודעת בוודאות שיש את הצבע השחור, אבל יש בחיים שלי עוד צבעים, ואני נכונה ושלמה ליהנות מהם".