בשבועות האחרונים אנחנו למדים שחברת ברייטפוד הסינית מבקשת לרכוש מידי קרן אייפקס הבריטית את חברת תנובה. במקביל הולכים ועולים גלי "חששות" בירושלים מהצלחת העיסקה. יש לא מעט פחדים בקרב קובעי מדיניות שונים ממכירתה של תנובה לידיים חדשות במזרח הרחוק.
כל הסיפור הזה מתחיל בעבר הרחוק של מדינת ישראל. פעם, בימי דוד בן?גוריון, הכל הוקם והולאם בחסות מפא"י. לפני קום המדינה זרוע הביצוע הכלכלית של מפא"י היתה ההסתדרות. כל גוף שהקימה וניהלה עבד תחת חסות המפלגה האם. כשהוקמה המדינה נותרו המונופולים בעינם והונצחו מתוך אידיאולוגיה. חברת החשמל, למשל, היתה גוף פרטי עד שב?1953 ממשלת מפא"י רכשה אותה.
66 שנים אחרי קום המדינה, המון תחומים בחיינו עדיין מפוקחים על ידי מועצות בסגנון בולשביקי: קובעים מכסות ומחירים גבוהים, תוך כדי ניהול מסורבל על ידי המדינה.
בעשור הקודם, במקום שהממשלה תפתח את שוק החלב לתחרות, הלכו הקיבוצים והמושבים שהחזיקו בתנובה ומכרו אותה כיחידה אחת לקרן השקעות זרה. שוב היה זה כישלון של ממשלת ישראל, שבנתה כאן גופים עתירי כוח במקום לטפל במבנה המונופוליסטי במשק החלב.
הפרטה צריכה להיות מכירה של גוף בבעלות או בחסות המדינה כך שלא יהווה מונופול עם כוחות עודפים. והאמריקנים עשו זאת בצורה מושכלת: הם פירקו את המונופולים. וכך חברת התקשורת שייסד אלכסנדר גרהם בל פורקה. וכך גם מונופול הנפט של רוקפלר - סטנדרד אויל פורק.
אצלנו לא פירקו. ויש תחומים שהמדינה יכולה להכניס בהם תחרות אבל היא בוחרת שלא לעשות זאת. למשל, למדינה יש מונופול על הקרקעות. רק רשות מקרקעי ישראל אחת. למה? מדוע לא להקים עוד גופים שיתחרו בשיווק קרקעות המדינה? פעם היה למדינה מונופול בתחום התקשורת הקווית ואנשים חיכו חמש שנים לקו טלפון. היום מתחרות החברות על כל אדם כדי שיקבל קו טלפון. גם לפני הכנסת התחרות לשוק הטלפונים היו טיעונים אסטרטגיים מכאן ועד להודעה חדשה. חששות ביטחוניים ועוד. המדינה מצאה דרך לטפל בהם, ומערכת הביטחון, תודה לאל, יודעת לעשות מלאכתה נאמנה.
גם במשק החלב ממשלות ישראל פשוט לא יצרו תנאים לתחרות. ועכשיו מתעוררים ומפחדים שהסינים ישתלטו על תנובה. קודם כל, ההבדל בין הסינים לבריטים לא לגמרי ברור לי. לא רק תנובה בידיים זרות. הסינים כבר שולטים במכתשים אגן כמה שנים ועד כה לא זכור לי איזשהו משבר.
אחד החששות העיקריים המושמעים הוא שמכיוון שבפועל ממשלת סין תשלוט בתנובה, כל ניסיון עתידי לשנות את משק החלב הישראלי עלול להיתקל בלחצים פוליטיים מבייג'ין. נניח שהטיעון הזה נכון - המסקנה צריכה להיות שהגיע הזמן להפסיק לנגוס בשיניים קהות בתפוח הזה ופשוט לפתוח את שוק החלב לתחרות. הפוליטיקאים נרתעים מפתיחת השווקים לתחרות כי קודם כל הם חוששים מפיטורי עובדים ומוועדים זועמים, ואנחנו מקבלים שווקים תקועים עם אלף ואחד עיוותים, ובעיקר בהלה שמתעוררת ברגע האחרון כשיכולת ההשפעה מועטה.
הפתרון פשוט מאוד. פתיחת שווקים לתחרות היא עסק לא מסובך כפי שהוא נראה. צריך פשוט לאפשר הקמה של מחלבות חדשות, לאפשר ייבוא אבקת חלב בלי הגבלות ומכסים, ולהקל מאוד בפיקוח העודף על חיי הפרות ברפתות. ואז נקבל בדיוק את מה שהיה כאשר פתחו את שוק הטקסטיל לתחרות: התוצאה המיידית אמנם היתה קריסה של מפעלי הטקסטיל, אבל אחר כך היתה פריחה חסרת תקדים ברשתות האופנה. בסוף קיבלנו מפעלים מתקדמים יותר בפריפריה, מקומות עבודה חדשים בקניונים ומחירים שפויים לבגדים.
במקום לסבך אפשר לעשות את זה פשוט. לא צריך מיני?רפורמות מורכבות. לא צריך לסרבל. פשוט לפשט. להוריד מכסים, לפתוח את שערי הנמלים והתחרות תגיע במהירות.
תנובה והסינים: בהלה מוגזמת
חזי שטרנליכט
21.5.2014 / 8:29