רצון טוב לא מנצח מלחמות

נוכח מצבי אי-ודאות אסטרטגיים - המשבר עם איראן והמצב הנזיל במשא ומתן עם הפלשתינים ומלחמת האזרחים בסוריה - הודיעה מערכת הביטחון לכנסת כי לצה"ל יש כסף להתאמן עד מאי 2014, ואחר כך - אם אין קמח אין תורת לחימה. אז, בנובמבר 2013, אמרו באוצר כי בהגיע מאי ידונו מחדש. עכשיו האוצר חומק.

צה"ל פיטר כ-1,000 עובדים ואנשי קבע. הוא סגר שש חטיבות ושתי טייסות ופניו לפיטורי עוד 2,000. כמה זה כואב כשלעצמו, אבל כשמדובר בעובדי מערכת הביטחון לזרועותיה - הפעילים החברתיים נדמו. חבל, אילו המפוטרים היו מסתננים מאריתריאה, "הפעילים" כבר היו מקימים קול זעקה.

איזו טעות של הממשלה המעמידה את צה"ל וצרכיו כעני בפתח.

לא שביקורת אינה רצויה. היא נחוצה ויש מה לבקר. אבל הכל שקוף. אפילו יאיר לפיד הודה בישיבת אחת מוועדות השרים כי אין צורך בחוק אשר יבטיח את שקיפות ההוצאות של הצבא. הן שקופות. נגמר לאוצר סוס נוח לרכוב עליו. תחת זאת האוצר מסכם על תקציבים עם כל המשרדים. הוא מותיר את הביטחון הלאומי אחרון. אז הוא מגייס תקשורת כלכלית ומתנהלת מערכה העושה דה-לגיטימציה לצה"ל, והשמאל הקיצוני חוגג. סדר הדברים חייב להשתנות, קודם יש לדון בתקציב הביטחון ואחר כך באחרים. קודם בהגנת החיים, אחר כך ברמתם.

משה (בוגי) יעלון והרמטכ"ל בני גנץ, שהשתתף אתמול בדיון בוועדת החוץ והביטחון, נהגו על פי הכלל שפיהם וליבם ומעשם שווים. הם הזהירו כי ישביתו את אימון המילואים מפני שזה הכסף הזמין היחיד שבידם. כל השאר קשיח - תשלום לנכים וקניית לחם על פי חוזה ממאפייה בבאר שבע.

האוצר לא האמין שיעזו. שרי ביטחון ורמטכ"לים כבר איימו בעבר, ולבסוף - בזמן פציעות - חזרו בהם תמורת סכומים כאלה או אחרים. הפעם זה קורה.

יעלון וגנץ יודעים את דעתי, שאסור להם לעשות עיסקת עניים עם האוצר, אלא בשתי דרגות: תשלום קיצבה מעליבה לסיום השנה הנוכחית, אבל שיבה למתווה של ועדת דוד ברודט. ביטחון העם היהודי בארצו יתממש (גם במשורה) אם הצבא יפעל על פי תוכנית רב?שנתית. הבטיחו עשור וביטלו בקוצר ראות ובקוצר רוח בתוך שנה.

על זה מותר להעמיד בכנסת את קיום הממשלה בסימן שאלה. לא על הסכום אלא על התוכנית הרב-שנתית. הרי אין מפעל בינוני בישראל, שהנהלתו (אלא אם היא פושטת רגל) אינה עובדת על פי תוכנית רב-שנתית. למעט צה"ל. ברודט קבע, גבי אשכנזי לא אהב, אבל הסכים כי היתה התחייבות רב?שנתית, ועתה הכל שברים?שברים, הריסות-הריסות.

כבוגר-משקיף במלחמת לבנון השנייה, כמי שעשה ימים רבים וארוכים במוקדי הבעירה בקריית שמונה ובזרעית, בשתולה ובנהריה ובאביבים, וגם פעמיים בפיקוד צפון בתוככי הר כנען בצפת - ראיתי מקרוב מה קורה לצבא עם רצון טוב, אבל בלתי מאומן. לא עוד.