"הגיע הזמן להיאבק בשחיתות ובהשחתת המידות בכל מערכות חיינו - ובראש ובראשונה, במערכות השלטון והמינהל הציבורי. ניתן גיבוי מלא לכל גורמי אכיפת החוק ונכבד את מבצר שלטון החוק במדינת ישראל, בתי המשפט ובראשם בית המשפט העליון של מדינת ישראל".
את הדברים האלה, ודברים כדורבנות הם - נוקבים, בלשון צלולה ובהירה שאינה משתמעת לשתי פנים - לא אמר נשיא בית המשפט העליון, גם לא היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה או מפכ"ל המשטרה האמונים על שלטון החוק ואכיפתו, ואפילו לא יו"ר התנועה למען איכות השלטון.
אמר אותם איש פיקח, פוליטיקאי משופשף, העונה לשם אהוד אולמרט. הדברים הנחרצים בשבח המאבק בהשחתת המידות היו אחד משיאי נאום הניצחון שלו, כאשר נבחר לראשות הממשלה בשנת 2006.
דברים שרואים משם, לא רואים מכאן. ספק רב אם היום, לאחר שנגולה פרשת השחיתות החמורה בתולדות מדינת ישראל ונגזר דינו, היו נאמרים הדברים באותו אופן. אך ראוי שישמשו עמוד אש ועמוד ענן גם למי שהורשע בדינו.
בסיום הפרק הראשון במאבק המשפטי בפרשת הולילנד, מעניין לבחון כמה מן המהלכים שליוו את הפרשה בפרספקטיבה קצת יותר רחבה. עיון בפרקיה השונים מלמד, ולו בראייה לאחור ובחוכמה שלאחר מעשה, כי לעיתים דווקא הנאשמים דאז והמורשעים דהיום, היו אלה שכרו לעצמם במו ידיהם את הבור המשפטי שאליו נפלו, וברעש גדול. היהירות, ההתנשאות, הביטחון העצמי המופרז והוודאות ש"לי זה לא יקרה" היו בין הגורמים שהביאו את המורשעים הן לעשיית מעשי שחיתות, והן לתוצאה הקשה שבעקבותיהם. אלה הניעו גם את גלגלי המאבק המשפטי.
דוגמה בולטת לכך ניתן להביא מההחלטה לקיים את המשפט לפני השופט דוד רוזן כדן יחיד. עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה כי לנוכח מורכבות העניין, ריבוי הנאשמים וחומרת האישומים, יתנהל המשפט בפני מותב (הרכב) בן שלושה שופטים, כפי שהיה במשפט "ראשונטורס" בירושלים.
נשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב, דבורה ברלינר, סברה אחרת. בדחותה את הבקשה כתבה כי מטעמי יעילות והעומס הרב שמוטל על כתפי המערכת, די בשופט אחד.
המדינה הגישה בקשה "לעיון מחדש" בהחלטה זו, בניסיון להרחיב בכל זאת את מותב השופטים. היו אלה דווקא פרקליטיהם של אולמרט ושל שאר הנאשמים שדרשו בתוקף לדחות את בקשת המדינה על הסף, ובלשון בוטה: "הבקשה לעיון מחדש", כתב אולמרט, "לא מגלה, לא בפשט ולא בדרש, לא ברמז ואף לא בסוד, שינוי נסיבות כלשהו המצדיק את הגשתה".
אילו ישבו בדין שלושה שופטים, נקל לשער שמשך המשפט היה מתארך בהרבה, והנאשמים היו זוכים לעוד חודשים או שנות חסד מחוץ לבית הסוהר. התארכות הדיונים היתה משמשת אותם, מן הסתם, בטיעונים להקלה בעונשם. בהחלט ייתכן גם שאילו היה מדובר במותב שלושה, דעת שני השופטים הנוספים לא היתה תואמת את קביעותיו הנחרצות של השופט רוזן.
גם דיבורים מיותרים, הן מצד פרקליט המדינה דאז, והן מצד יחצ"נים ודוברים מטעם הנאשמים, שגם באלה הימים מנסים להטות את דעת הקהל, לא היטיבו בהכרח עם ניהול המשפט. דמעות חלק מהמורשעים, ודמעות תנין הן, על "זיהום" ההליך, כביכול, ועל "שפיטה באמצעות התקשורת", אינן יכולות להתקבל ברצינות לנוכח העובדה שבמהלך כל המשפט ואף כיום, דווקא הם אלה שמלבים תדיר את האש התקשורתית בניסיון להסיט את מהלך המשפט ולגייס את דעת הקהל לטובת שולחיהם.
משפט חייב להתנהל רק באולם בית המשפט. כפי שהוכח גם בפרשה זו, בסופו של יום הוא מוכרע לפי דיני ראיות ולא בדיני כיכרות. טוב יעשו כל המעורבים בעניין, הן התביעה והן ההגנה, אם ילמדו את הלקח לקראת הערעור הצפוי.
בעקבות הולילנד: חטא היהירות
פרופ' אביעד הכהן
19.5.2014 / 8:56