פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מי שומר על הילדים?

      "אגדת מסי" טיפחה מיתוס שלפיו ילדים שהם עילוי בכדורגל עוברים לאקדמיות של מועדונים גדולים בחו"ל. אלא שהעובדות הפריכו את המיתוס, ורבים מהילדים מנוצלים לרעה

      זה הסיפור: כשליונל מסי היה בן 12, קרסה חברת הביטוח הרפואי של מקום העבודה של אביו. באותה תקופה נזקק מסי לטיפולים הורמונליים הקשורים למחסור בהורמון גדילה. למשפחה לא היו 900 דולר בחודש למימון הטיפולים. לאחד הבכירים במועדון הכדורגל של ברצלונה ששהה בארגנטינה נודע על כך, כשם שהיה מודע לכישרון הבלתי נתפס של הילד מרוסאריו. בחוזה, שנחתם על מפית, הסכימה ברצלונה לממן את הטיפולים הרפואיים. זוהי נקודת ההתחלה של אגדת מסי.

      14 שנים אחר כך נמצאה ברצלונה אשמה בהעברה לא חוקית של מספר גדול של קטינים ממדינות שונות לספרד. המועדון ספג עונש כבד - שנה שלמה שבה לא היה יכול לצרף שחקנים לקבוצה הבוגרת. בינתיים, הגישה הקבוצה ערעור והצליחה לדחות את העונש.

      גם אם התנהגה על פי הנהלים או לא - במקרה הספציפי ברצלונה כנראה גרמה לעצמה נזק גדול - דווקא במקרה הראשון שבו נהגה בצורה ראויה. מדוע? כי את סיפורו של מסי מכירים כולם, וכתוצאה ממנו נוצר מיתוס: כדי להפוך לכדורגלן גדול צריך לעבור לאחת האקדמיות של המועדונים הגדולים בעולם בגיל צעיר.

      המיתוס מופרך. מלבד מסי, כל כדורגלני העל ההיסטוריים וכמעט כל כדורגלני העל בזמננו עשו את כל שנות הכשרתם עד בוגרים - בארצם. אפילו לברצלונה אין נוסחה לגידול כדורגלנים; מאז מסי העלה המועדון כמה שחקני נוער לא רעים לקבוצה הבוגרת, אבל איש מהם לא מתקרב אפילו לרמתו של מסי. חשוב מכך: כל שאר השחקנים הגדולים שגדלו בברצלונה (שני הבולטים - צ'אבי ואינייסטה - דווקא לפני מסי) הם ספרדים, או מי שגדלו באופן טבעי בספרד. מאז מסי, מכל הילדים הזרים שהובאו לקטלוניה לא גדל אפילו כדורגלן משמעותי אחד.

      מהבטחה לאשפתות

      העברת ילד ממולדתו בגלל כישרון לכדורגל, אפילו אם זה נעשה בלוויית משפחתו, היא טעות איומה מצד המשפחה. זהו מעשה בלתי מוסרי מצד המקווים להרוויח מכך, ומעשה חסר תועלת מבחינה מקצועית. כמעט כל הכדורגלנים הטובים בעולם גדלו ב"סתם" מועדונים סבירים בארצם.

      הכרנו סיפור כזה בישראל. גיא אסולין עבר לברצלונה בגיל 12, תוך כדי טררם תקשורתי ובהמלצת המאמן הלאומי לשעבר שלמה שרף. כיום אסולין בן 23 ובחמש השנים האחרונות כבש חמישה שערים בכדורגל בוגרים, בקבוצות בינוניות. יש לא מעט מבני גילו בישראל שטובים ממנו משמעותית.

      סיפור מסי נוסך משמעות בעיקר בעולם המערבי. מסי, למעשה, עבר לברצלונה ממדינה שהיסטורית גידלה ומגדלת שחקנים טובים בהרבה מספרד. עבור אפריקנים רבים סיפור מסי מעולם לא היה רלוונטי, כי אפריקה היא חלק מתעשייה שמשנעת אלפי ילדים לאירופה, ושם מרביתם פשוט נזנחים.

      העדויות, התחקירים והדו"חות הם אינסופיים. דו"ח של האו"ם מלפני כעשור מצא שיותר מ?400 נערים ניגרים הועברו בדרך לא חוקית לאירופה. לאיטליה, סבורים שהגיעו כ?5,000 ילדים בדרך שכזו. את קמרון, לפי ההערכות, עוזבים כ?700 ילדים בשנה.

      ליאונל מסי שחקן ברצלונה (AP)
      החוזה נחתם על מפית. ליאו מסי (צילום: AP)

      ארגון בשם CFS, המנסה להילחם בתופעה, מעריך ש?15 אלף ילדים מועברים מדי שנה מאפריקה מתוך אמונה שיהפכו לשחקני כדורגל. התוצאה העולה מהתחקירים - מזעזעת: ילדים שנכשלו במבחנים ננטשו, הפכו לחסרי בית ולעובדים לא חוקיים ובמקרים רבים הידרדרו לתעשיית הזנות.

      סיכויי ההצלחה של מרבית הילדים - אפסיים. גם סיפורי ההצלחה - כמו סמואל אטו או דידייה דרוגבה - עברו בצורה מסודרת יותר, לעיתים למשפחה שכבר התגוררה באירופה. שחקנים אחרים - כגון האחים יאיא וקולו טורה מחוף השנהב - היו חלק ממערכת יעילה אך פרובלמטית מבחינה ערכית. אלו הם בתי ספר לכדורגל באפריקה, המעבירים את המצטיינים לקבוצות קטנות באירופה. התוכנית הבולטת היא זו של כדורגלן העבר ז'אן מארק גיו, שהקים אקדמיות באפריקה - משם הוא מעביר את שחקניו לקבוצה שרכש בבלגיה. עם השנים העמיד גיו כמה שחקנים מובילים; 13 משחקניו הופיעו בגביע העולם הקודם.

      לגיו יש שם די מפוקפק בכדורגל האירופי; הוא כונה לא פעם "סוחר ילדים". אבל האמת העצובה שעולה מכתבות תחקיר היא שבאפריקה הוא סוג של משיח. הורים נוסעים מאות קילומטרים עם ילדיהם רק כדי שייבחנו באקדמיה שלו. מצב המתקבלים טוב לאין ערוך מרוב הילדים החולמים באפריקה.

      הבעיה העיקרית בסוגיית הסחר בילדי הכדורגל היא מוסרית. משנות ה?60, בעת הופעת כדורגלנים כגון אוזביו, יליד מוזמביק שייצג את פורטוגל, הכישרון העצום הקיים באפריקה ידוע לכל. פלה ניבא פעם כי עוד במאה ה?20 תזכה נבחרת אפריקנית באליפות העולם. וזו האירוניה: הזוכה האחרונה במאה ה?20 - צרפת - עשתה זאת כשכדורגלניה המובילים הם ממוצא אפריקני. עם זאת, ההתקדמות של נבחרות אפריקניות היתה מהירה - מאז התבוסות של זאיר בגביע העולם של 1974, נבחרות אפריקניות כבר הגיעו לרבע גמר המונדיאל ורשמו זכיות בטורנירי נוער ובמשחקים האולימפיים.

      ובינתיים, מת הכדורגל באפריקה השחורה. קמרון הופיעה בכבוד רב בגביע העולם של 1982 - וסיימה את שלושת משחקיה בתיקו. 16 משחקני קמרון דאז שיחקו בקבוצות קמרוניות. באיטליה 90' הדהימה בהעפלה לחצי הגמר - 11 מ?22 השחקנים היו מקבוצות מקמרון. 20 שנה אחר כך, בדרום אפריקה, היה בסגל רק אחד שמשחק בקמרון.

      בסגל הקמרוני שפורסם השבוע, לקראת המונדיאל בברזיל - אין כדורגלן אחד המשחק במדינה. בנבחרת חוף השנהב יש שני שוערים מחליפים המשחקים במדינתם. גאנה תיקח עימה לברזיל שוער מחליף אחד. הכדורגל האפריקני כבר לא קשור במאום להצלחת הנבחרות, וכמאות ילדים בשנה נשלחים לעתיד לא ברור בחו"ל. הכדורגל המקומי נהרס.