וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

האיש שניצח את המוות

ערן נבון

16.5.2014 / 6:00

עידו הירש נפצע אנושות בתאונת אופנוע במארס 2007. הוא נכנס למצב של תרדמת ואושפז בבית לוינשטיין. ההורים לא ויתרו ולא הפסיקו לדבר איתו. אחרי יותר משנה, עידו התעורר

"מה?" מילה אחת כל כך פשוטה פילחה את החדר. שנייה של שקט, ועוד פעם, "מה?"

אמנון הירש הרגיש צמרמורת בכל הגוף. הוא התבונן שוב בבנו עידו, שנפצע אנושות בראשו בתאונת אופנוע שנה וחצי לפני כן, הוגדר כצמח, ונשאר בחיים כנגד כל הסיכויים. השעה היתה 1 בלילה. דולי, האם (60), היתה בקומה למעלה, צבעה את שערה עם אחת מחברותיה.

"פתאום אני שומעת את אמנון קורא לי: 'בואי הנה, עידו התחיל לדבר! עידו התחיל לדבר!'

"צעקתי לו, 'מה? על מה אתה מדבר?' ורצתי לחדר שלו. אמנון ישב שם מעולף ממש, ועישן סיגריה כדי להירגע. עידו שכב במיטה. התקרבתי אליו הכי קרוב שאפשר וקראתי לו: 'עידו!'
"והוא ענה: 'מה?' הוא הגיב!

"קפצתי עליו, עם כל הצבע בשיער, וצבעתי לו את הגוף. אחזתי בו ולא עזבתי. הסתכלתי לו בעיניים והתחננתי שיגיד שוב משהו. והוא אמר: 'אמא'.

"צרחתי כמו משוגעת. הערתי חצי יישוב, בכיתי. שנה וחצי כל כך קשות שעברנו איתו, נלחמנו על החיים שלו וניצחנו רגעים של מוות. עידו שלי התחיל לדבר".

לפני כמה שבועות, עידו הירש (26) שוב הדהים את כולם. הוא חזר לבית הספר כדורי, שבו למד בעבר, והעביר הרצאה מרגשת בפני מאות תלמידים. הוא סיפר להם את סיפורו הקשה, ולקראת תום ההרצאה אמר: "אני רוצה להודות לאיש שכמעט הרג אותי לפני חמש שנים, ואחר כך הציל את חיי כשעשה לי הנשמה והחזיר לי את הדופק". הוא כיוון אל הרופא, שהיה מעורב באותה תאונה ארורה ומייד עצר כדי לטפל באופנוען הפגוע.

"אחרי המשפט הזה שמעתי בכי בקהל", מספר עידו. "לא ידעתי מי בוכה שם ולמה. בתום ההרצאה ניגשה אלי אחת התלמידות וסיפרה שהיא הבת של הרופא, ושהמילים שלי מאוד ריגשו אותה".

"זה היה חלום בשבילי"

עידו הירש גדל בכפר תבור. בן הזקונים של דולי ואמנון - היא גננת, הוא מנהל חקלאי ביישובי הסביבה. ילד יפה ומלא שמחת חיים, שאהב מאוד כדורגל. בנעוריו התגלתה אצלו מחלת קרוהן, אבל היא לא מנעה ממנו לשחק. הוא אפילו הגיע לקבוצת הנוער של הפועל חיפה.

באופנועים התאהב בגיל 14. "ראיתי את אבא עם אופנוע והתאהבתי. זה תפס אותי הכי חזק שאפשר. בגיל 16 הוצאתי רישיון, וקניתי אופנוע 50 סמ"ק. אחר כך עליתי לאט לאט בנפח, עד לאופנועים של 400 סמ"ק. זה היה חלום בשבילי.

"הייתי נוסע עם אבא לטיולי שטח בדרום ובצפון. נהניתי לטפל באופנועים כל הזמן, להחליף להם חלקים, להקשיב למנוע, לצאת לרכיבות ביום ובלילה. התמכרתי. בסוף ויתרתי על הכדורגל בשביל האופנועים, אפילו שהייתי שחקן טוב. זו היתה אהבה ענקית שלי".

כשהיה בן 17 וחצי נפרדו הוריו. אביו עזב את הבית ועבר לגור באזור, ואמו נותרה בבית עם עידו ואחיו - עדן (היום בת 36), עדי (בת 32) ועמרי (28). עידו ויתר על השירות הצבאי בגלל מחלתו, ולאחר שסיים את לימודיו בתיכון עבר לעבוד במוסך לאופנועים.

התאונה הקשה קרתה במארס 2007. הוא היה אז בן 19.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
"בגיל 16 הוצאתי רישיון, וקניתי אופנוע. זה היה חלום בשבילי". עידו הירש/מערכת וואלה, צילום מסך

"באותו יום עשיתי בבית טיפול לאופנוע שלי, KTM 250 סמ"ק. החלפתי לו חלקים. בצהריים סיימתי לטפל באופנוע, הנעתי אותו, נתתי גז והייתי מבסוט. האופנוע היה מסודר.

"יצאתי לסיבוב ביישוב, כמו שתמיד הייתי עושה. בדרך חזרה, בצומת ליד הבית, פתאום ראיתי רכב דוהר לכיוון שלי. חשבתי לעצמי, זהו, זה הסוף שלי. הוא פגע בי, עפתי לגובה של 15 מטר ונפלתי על הכביש. משם אני כבר לא זוכר כלום".

נהג הרכב, רופא שגר ביישוב, ניגש מייד לעידו, ראה שאין לו דופק והחל להנשים אותו. שני רופאים אחרים מהמושב באו לעזור, ואחרי כמה דקות הגיע האמבולנס שפינה אותו לבית החולים רמב"ם בחיפה.

"זה היה היום הקשה בחיי", מספרת האם דולי. "כשהתאונה קרתה הייתי בסידורים בעפולה, ואמנון צילצל להודיע לי. טסנו מייד לבית החולים.

"עידו הוכנס מייד לניתוח ראש מורכב. הרופאים לא היו אופטימיים. אמרו לנו שאין הרבה סיכוי שהוא ישרוד אחרי תאונה כל כך קשה. אני לא הסכמתי לקבל את זה. אמרתי להם, הוא ילד חזק, הוא יחיה. אני לא מוכנה שהילד שלי ימות".

הניתוח נמשך שעות ארוכות, ובסיומו אושפז עידו, מחוסר הכרה, ביחידה לטיפול נמרץ נוירוכירורגי בבית החולים. כתוצאה מהפציעה הקשה, הוא גם איבד את הראייה בשתי עיניו.

בשעות מורטות העצבים של ההמתנה, החלה דולי לכתוב יומן קטן, ובו תיארה את תחושותיה.

"בשנייה אחת התהפך כל עולמנו. עידוקוש שלנו, בן אהוב, פצוע ראש קשה, נותר ללא הכרה. אתה חזק, תחזיק מעמד. אנחנו סומכים עליך, אתה תתגבר. החיים נועדו לך".

sheen-shitof

עוד בוואלה

איך הופכים אריזת פלסטיק לעציץ?

בשיתוף תאגיד המיחזור תמיר

"כולם ויתרו עליו"

עידו לא התעורר. אחרי חודש וחצי, שבהם נותר בתרדמת, הוא הועבר לבית לוינשטיין ברעננה.

דולי: "עזבתי מייד את הגנים שבהם עבדתי אז כגננת משלימה, ולמעשה הפסקתי לעבוד, אחרי 25 שנה. החלטתי להקדיש את כל החיים שלי להצלת הבן שלי. לא יכולתי אחרת. לא הייתי מוכנה לקבל את זה שהוא לא יתעורר יותר לעולם.

"כשעשו לו סי.טי ברמב"ם, ראו שכל המוח שלו שחור. שחור! מעט מאוד תאים במוח לא נפגעו. כל האונה הימנית נמחקה, ובגלל זה הוא היה משותק בכל הצד השמאלי של הגוף. אבל אני לא ראיתי כלום בעיניים, רק אותו. הייתי כל יום בבית לוינשטיין, כל היום. שרתי לו ודיברתי איתו ולא הפסקתי לכתוב לו".

"שרדת את הקשה מכל. עכשיו אתה בשיקום בבית לוינשטיין. אתה תותח, אתה תצליח. אתה חזק. סבלנות, סבלנות, סבלנות. אתה תחזור אלינו, אתה תעמוד על הרגליים. אין דרך אחרת".

עידו כמעט לא התקדם. פעם אחת הזיז קצת את אצבעות רגלו, וזו היתה שמחה גדולה. היה יום שהשמיע קול ארוך, וגם זה נתן מעט תקווה. ביום הולדתו של אחיו עמרי, 24 באוגוסט 2007, כחצי שנה לאחר התאונה, כתבה דולי ביומנה מילים שיקבלו בעתיד משמעות מצמררת, כאילו נאמרו מפיו של עידו:

"היום הוא יום הולדתו של אחי עמריקוש. אמא מבקשת שאעשה משהו חדש. או שיקרה משהו טוב חדש. אבל ללא הועיל. כן, ירד לי החום ל?38".

באותה עת הפסיק גם אמנון לעבוד, והקדיש את כל זמנו לבנו. עידו עבר לא מעט טיפולים בבית לוינשטיין, ומדי פעם נרשמה התקדמות קלה במצבו.

"היה יום אחד שהרגשתי שיש מפנה", מספרת דולי. "זה היה כשביקשתי ממנו ללחוץ את היד שלי והוא לחץ מאוד חזק. ברגעים האלה נזכרתי בילד שלי, שהיה עושה איתי משחקי כוח בבית. הוא היה לוחץ לי את היד הכי חזק בעולם וכמעט ממוטט אותי, והכל בצחוק פרוע וגדול. הרגשתי געגוע גדול ועצב גדול. רציתי בחזרה את הילד האהוב והשובב שלי. רציתי את החיבוק שלו והנשיקות, רציתי שיחזור אלינו כבר".

ביומנה הוסיפה ב?12 באוקטובר 2007 שורות של תקווה:

"הכל הולך בצעדים קטנטנים. עידוקוש פותח את העיניים, מתבונן, מגיב עם השפתיים, מרים את הראש, את הרגליים. כאילו רוצה לקום".

אחרי כשנה בבית לוינשטיין התחילו הרופאים לדבר עם ההורים על עזיבת המקום. "הם בעצם ויתרו עליו. אמרו שהוא לא מתעורר ולא מתקדם. אמרו לי שצריך להעביר אותו למוסד סיעודי. אמרתי להם שאין מצב. עידו נשאר פה, ואם אתם רוצים להוציא אותי, תביאו משטרה. אבל הבנו שצריך לעשות מעשה, ושבחיים לא נזרוק את עידו למוסד סיעודי. התחלנו לחשוב איך מחזירים אותו הביתה".

דולי ואמנון החלו לבנות לבנם יחידת מגורים מיוחדת בבית בכפר תבור. "כל הכפר התגייס למעננו", מספרת האם. "ראש המועצה פירסם הודעה מיוחדת, שקראה לכל בעלי המקצוע לעזור לנו בהתנדבות. מייד קפצו עלינו אדריכלים, מהנדסים, נגרים, חשמלאים. כל מה שהיינו צריכים. חברי היישוב וגם גורמים חיצוניים תרמו מאות אלפי שקלים עבור הבנייה".

היא אומרת שבחודשים האחרונים בבית החולים נרשמה התקדמות קטנה. "עידו היה בהכרה מינימלית, מיצמץ קצת בעיניים, אפילו הוציא קולות מדי פעם. אבל אף אחד חוץ מאיתנו לא האמין שבמצב המוח שלו, שנפגע כל כך קשה, הוא יתעורר".

"הוא פייטר, הבן שלי"

אחרי כמה חודשים היתה יחידת הדיור של עידו מוכנה. היא כללה מיטה מתכווננת ומותאמת למידותיו, שירותים, מקלחת, אביזרים שונים ועוד מיטה גדולה למטפל צמוד, שהמשפחה שכרה. "רק אז היינו מוכנים לעזוב את בית לוינשטיין", אומרת האם.

מתוך היומן של דולי, 26 ביוני 2008:

"היום בשעה 12 בצהריים הגיע האמבולנס לבית לוינשטיין. הפעם האמבולנס סימל עבור עידו ועבורנו צעד גדול קדימה. חזרנו הביתה סוף סוף, אחרי תקופת ייסורים של שנה ושלושה חודשים".

ההורים ושלושת אחיו של עידו הקדישו את כל זמנם ומרצם לשיקומו. "אחרי התאונה אני ואמנון היינו צריכים להתרגל שוב להיות הרבה שעות יחד", נזכרת דולי. "ברגעים הכי מורטי עצבים שנפלו עלינו פתאום, בהמתנה בניתוחים, בשיקום בבית לוינשטיין, וגם כשעידו חזר הביתה. זה לא היה פשוט, אבל הצלחנו להתמודד עם זה, הכל בשביל הבן שלנו. בשביל שהוא יחיה ויתעורר. היה ברור לי ולילדים שאמנון יהיה פה שוב ויטפל בעידו כמה ימים בשבוע. כך זה עד היום - שלושה ימים בשבוע הוא כאן, מהבוקר עד הלילה".

מתוך היומן של דולי, 29 ביולי 2008:

"אני משעינה את ראשי על חזהו וחשה את פעימות ליבו. אני מצמידה את הלחי שלי אל שפתיו. עידו מכווץ את שפתיו. הוא משמיע את צליל הנשיקה. איזה כיף!!"

חודשיים אחרי שהגיע הביתה, ממש ביום ההולדת של האח עמרי, עידו התעורר. "זה היה היום המאושר בחיי", אומרת דולי. "אמרתי לו באותו לילה: 'מי תותח של אמא? מי גיבור?' והוא ענה לי: 'אני, אני'. ואז גם הלכתי ליומן שלי וכתבתי בו שאני, דולי, האמא הכי מאושרת בעולם. ובשביל המילים האלו, הכל היה שווה, פשוט הכל.

"הוא פייטר, הבן שלי, הוא הגדול מכולם. הוא התעורר כנגד כל הסיכויים, כי כוח הרצון שלו ענק. אני מאמינה בכוחות שלו, אני יודעת כמה הוא חזק, ולכן לא הסכמתי בשום אופן לזרוק אותו לאיזה מוסד סיעודי. תמיד היו בנו תקווה וחלום ואמונה, וחשוב להעביר את המסר הזה לכל מי שחס וחלילה ייאלץ להתמודד עם סיטואציה כזאת. אל תרימו ידיים לעולם. תילחמו על הילד שלכם, תשירו לו, תדברו איתו, תשימו לו מוסיקה באוזניים ותעשו הכל כדי שיתרחש שינוי.

"נכון, אני יודעת שלא תמיד זה קורה. אני יודעת, אחרי הרבה שיחות עם רופאים, כמה קשה המוח שלו נפגע. אבל יש ניסים בעולם, ולפעמים זה כן קורה".

ההתקדמות היתה כמעט יומיומית - צעד קטן נוסף בכל יום. בתחילה הדיבור שלו היה לא ברור, אבל אחרי עבודה מאומצת עם קלינאית תקשורת, החל לדבר בצורה שוטפת יותר ולשוחח עם הוריו. החל להבין ולשמוע מה עבר עליו במשך השנה וחצי שבהן היה שרוי בתרדמת.

"לא ראיתי כלום סביבי"

אנחנו נפגשים בביתו שבכפר תבור. עידו יושב בכיסא גלגלים מחוץ ליחידת הדיור שלו, אוכל בתיאבון גדול פרגיות עסיסיות שאמו הכינה לו לארוחת הצהריים. הוא מקבל את פניי כמעט בצהלה.

"אהלן, אתה רעב? בוא תאכל איתי משהו. אמא שלי מבשלת לי הכי טוב בעולם. אני קורא לה 'א?לוא?מא', כי היא אלוהית. גם אבא שלי והאחים שלי מדהימים.

"אני יודע מהסיפורים שלהם שהייתי צמח. אני יודע עכשיו כמה הם נלחמו שאני אחיה. אמא היתה שרה לי כל הזמן. אחרי שהתעוררתי הבנתי שלא איבדתי את הזיכרון של החיים שלי לפני התאונה. אני מאוד מתגעגע לאופנוע שלי, לכדורגל, לספורט.

"הכי קשה לי זה שאני בכיסא גלגלים. אני לא יכול לעשות כמעט שום דבר בלי עזרה. זה לא פשוט בכלל להתעורר ולהיות במצב אחר לגמרי ממה שהיית עד התאונה. יש בזה גם הרבה רגעים של עצב גדול. אבל אני עוד אעמוד על הרגליים שלי. הפיזיותרפיסט שלי אמר לי שאני חזק, שאני עובד יפה ומתקדם, וזה נותן לי הרבה תקווה.

"הרבה לילות אני שוכב במיטה ולא נרדם. חושב על המצב שלי. על זה שאני לא הולך, ושנפגעתי כל כך קשה בראש. אבל אז אני מחליף את המחשבות העצובות במחשבות שמחות. למשל, אני חושב על הידידה שלי, שבאה אלי לכמה שעות בכל יום ראשון אחרי הצהריים. אבא הכיר לי אותה, ואנחנו מדברים ונהנים להיות יחד. אלו השעות שהכי מרגשות אותי בחיים, אני מחכה להן כל השבוע. בימים האחרים אני מתגעגע אליה ומדבר איתה בטלפון. היא נותנת לי חום ואהבה, וזה הכי כיף בעולם".

אחרי הצהריים הוא מתעייף. בגלל הכאבים שהוא עדיין סובל מהם, הוא מעשן קנביס רפואי, באישור. דולי מקרבת לו את הסיגריה המיוחדת לפה. "אני לא מת על הטעם, אז אני סופר עד 22 ולוקח שאכטה גדולה, וככה שלוש פעמים".

הוא מבקש רק דבר אחד: ללכת לישון קצת. נצמד עם כיסא הגלגלים למיטה ויוצא ממנו במאמץ רב, רגל אחרי רגל, עוד תנועה ועוד סיבוב של הגוף, עד שהוא נשכב על המיטה. אמו נראית מותשת. "בוא נעבור לסלון", היא אומרת, "אני חייבת קפה". אינטרקום מיוחד, המוצב ביחידה של עידו, משמיע כל נשימה שלו או קריאה לעזרה.

"אני יודעת שוויתרתי על כל ההנאות האישיות שלי בחיים", אומרת דולי. "לא ראיתי את עצמי, בעצם לא ראיתי כלום מסביבי, רק את השיקום שלו. כל הימים וכל הלילות הפכתי רק בזה. איך לקדם אותו עוד קצת, עוד כמה צעדים קטנים. מאוד מרגש אותי לראות כמה הצלחנו לקדם אותו, למרות שהעבודה כל הזמן נמשכת. אבל היום זה עולם אחר לעומת מה שהיה לנו עד שהוא התעורר.

"לפעמים עידו מדבר איתי ואומר לי, 'אמא, לכי לרקוד, לכי לשירה בציבור שאת כל כך אוהבת'. עד היום זה היה לי מאוד קשה, לא היו לי לזה כוחות נפש. עידו הפך ממש לאיבר פנימי בתוך הגוף שלנו. החיים שלי נפסקו מאז התאונה שלו, אבל אין בי רגע אחד של חרטה. להפך. אני גאה בו ובשיקום שלו ובמשפחה שלנו, שלא זזה ממנו לרגע אחד".

גם היום עדיין יש לפני עידו עבודה רבה. הפגיעה הקשה בראשו מכתיבה את חייו כמעט בכל רגע נתון. היא ניכרת גם בשיחה הארוכה שאנחנו מנהלים. הוא עובד מדי יום עם שלל מטפלים ועובר טיפולים שונים כדי להתקדם. ההישגים המדהימים שלו עד היום והדבקות שלו בחיים מעניקים לו ולסובבים אותו תקווה גדולה.

עכשיו הוא מתכונן להרצאות נוספות. בתי ספר רבים מבקשים לשמוע את סיפורו יוצא הדופן. "אני רואה את הייעוד שלי בהרצאות האלה", הוא אומר לי בהתרגשות. "אני בטח לא אישן לפניהן מרוב לחץ, אבל יהיה בסדר. חשוב לי להעביר מסר לבני הנוער ולאנשים בכלל: תיזהרו בדרכים. תשמרו על החיים שלכם. תהיו חכמים, לא צודקים. אני חטפתי את המכה של החיים שלי, אבל אם אצליח להציל אפילו כמה אנשים מהדבר הנורא הזה, ארגיש יותר טוב".

מבית חולים לוינשטיין נמסר בתגובה: "ביחידה לטיפול נמרץ לשיקום ההכרה בלוינשטיין מתקבלים חולים בחוסר הכרה או במצב הכרה מינימלי. אנו משתדלים להחזיר אותם להכרה, משום שחזרה להכרה היא הבסיס לכל דבר, כולל חזרה לתפקוד. ללא חזרה להכרה אין מה לדבר על תהליך שיקומי.

"עידו התקבל אלינו במצב וגטטיבי, ושוחרר לאחר שנה במצב הכרה מינימלי. כצפוי, חל שיפור נוסף במצב ההכרה הודות לתהליכים פלסטיים במערכת העצבים המרכזית. חשוב לציין כי למרות זאת, לא כל חזרה להכרה תומכת בתפקוד עצמאי, שהוא בעצם הבסיס לשיקום.

"עידו קיבל את הטיפול הראשוני המיטבי, במשך זמן אשפוז ארוך ביותר. לאחר מכן התקבל לשיקום במחלקה לשיקום חבלות מוח בלוינשטיין, שארך כשלושה חודשים, ובהמשך, בעקבות שיפור נוסף, אושפז לחודש נוסף במחלקה.

"מכאן, שלטענה שבית החולים ויתר על עידו אין שום בסיס. חשוב להבין שבחלק גדול מן המקרים אנחנו מצפים לשיפור גם אחרי שהסתיים תהליך השיקום באשפוז".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully