פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מאיר בעל הנס

      "כל אחד מגיע מתישהו למשבר מהות ומחפש את עצמו", אומר מאיר סויסה. אצלו זה קרה כשהתגרש והתרסק כלכלית. הוא שקע לתוך כתבי הרמב"ם והחל לפלס דרך חדשה. "החיים זה כמו חלום, רק שאתה ער בו"

      איר סויסה תמיד העדיף להיות ליד הזרקורים. לעמוד בנקודה הזאת, שבה כולם יצחקו מהבדיחות שלו ומייד אחר כך ירדפו אחרי הכוכב התורן ויעזבו אותו במנוחה. אם זה בתפקיד השלומיאל שצמא לאהבת נשים לצד גידי גוב ב"הלהקה" וב"דיזנגוף 99" או כפרטנר של יצפאן בימי התהילה הגדולים שלו. סויסה הוא שחקן המשנה האולטימטיבי, בין שזה המנעולן החלקלק ב"קרובים קרובים" ובין שזה הכימאי המשוגע ב"הבורר".

      למעשה, למרות שהוא כבר בן 58, סויסה עשה מעט מאוד תפקידים ראשיים בחייו. פעם, כשעבד בתיאטרון חיפה, הציע לו עמרי ניצן תפקיד ראשי במחזה של שלום עליכם, אך סויסה עשה הכל כדי לשכנע אותו שזה לא רעיון מוצלח.

      "תמיד אהבתי את האנדרדוג", הוא אומר בחיוך מבויש ומסדר את הכובע שעל ראשו. "איפשהו הרגשתי שם הרבה יותר בטוח. אם אני צריך לאלתר, אז נוח יותר לעשות את זה כשאני לא בפרונט. עם יצפאן, למשל, הוא היה הקונצנזוס ואני הייתי זה שלידו. מעולם לא הרגשתי נחות או משהו. מעולם לא חשתי צורך ליותר ממה שקיבלתי. היה לי סבבה שאני לא בפוקוס, הרגשתי סוג של חופש להיות נאמבר 2.

      "הצניעות היא תכונה חשובה מאוד אצל האדם, וכשאתה לא בפרונט אז קל יותר. ואני לא מדבר מתוך התייפייפות אלא כי באמת זה עושה את החיים פשוטים יותר. זה גם עוזר מאוד מהבחינה הנפשית, כשהעניין הציבורי סביבך מתחיל לרדת.

      "בדיעבד, אני מבין היום שאני צריך להתמקד בדברים שבאמת נכונים לי - להמציא פורמטים ותכנים, לכתוב דברים מצחיקים. היצירה תמיד היתה בתוכי, וכאמן זה מרגיש כמו אבולוציה נכונה לעבור הלאה. לא צריך להחזיק את הדגל כל השנים. אי אפשר כל הזמן להעמיד פנים שהכל טוב והכל נפלא, שאתה הכי חזק והכי נכון. למה להמשיך לשקר לעצמך? כבר עדיף לחזור בתשובה".

      התגלות בחנות הספרים

      הנפילה החלה בסוף המילניום הקודם. עשרים שנות נישואים עם רותי, בתה של יפה ירקוני, עלו של שרטון, וגם הקריירה של סויסה התחילה לאבד גובה. עבודות חדשות לא הגיעו, ומדורי הרכילות חגגו על הסכסוך סביב אי תשלום דמי המזונות לגרושתו.

      "עד אז התרגלתי מדי חודש לשלם תשלומים בעשרים ובשלושים אלף שקל, להחזיר הלוואות לבנק, ואחרי הכל עדיין להרוויח שבעים?שמונים אלף שקל. התרגלתי לאיכות חיים מסוימת, ופתאום מצאתי את עצמי בתוך לופ - עושה עבודה שאני לא ממש אוהב, רק כי זה מכסה את המינוס, ואז הופך להיות מין רובוט כזה. בגלל גל הפיגועים שהיה אז בוטלו לי לא מעט עבודות, וכשאין הכנסה אתה מתחיל ליפול. זה הפך לכדור שלג שאי אפשר לעצור.

      "מצאתי את עצמי במשבר כלכלי קשה מאוד. לא קשה כמו אצל הטייקונים, אבל בקנה המידה שלי זו היתה קטסטרופה. בהתחלה זה טראומטי מאוד, כי אתה צריך לשלם דברים ולסגור חובות, להיפטר מכל חשבונות הבנק, לעמוד במשפטים של מס הכנסה ולהתמודד עם כל העניין הכלכלי הזה. בתקופה הזאת גם התגרשתי, ומצאתי את עצמי בצומת של להיות או לחדול. העדפתי להיות ולעשות 'ריסטרט' לחיים שלי.

      "עברתי לדירה קטנה בדרום תל אביב, ירדתי ברמת החיים, למדתי מי אני, מה אני מסוגל לעשות ומה אני רוצה לעשות, וזאת היתה אחת התקופות היצירתיות היפות בחיי. לא היה לי תקציב לנסוע להודו או ללכת לפסיכולוג לחצי שנה, אז במקום זה גיליתי את עצמי באמצעות הרמב"ם".

      אייקון וואלה! NEWS רקע שחור (מערכת וואלה! NEWS)

      במהלך חיפוש המשמעות לחייו נכנס סויסה לחנות ברחוב דיזנגוף וגילה שם סידרת ספרים, שבה מנתח פרופ' ישעיהו ליבוביץ' את "מורה נבוכים" - ספרו הפסיכולוגי של הרמב"ם מהמאה ה?12.

      "חיפשתי עניין, ומצאתי אותו שם. לא היה לי כסף לקנות את הספרים, אז הייתי בא בכל יום לחנות, מתיישב שם וקורא עוד פרק ועוד פרק. הרגשתי שזה מרגיע אותי מאוד ונותן לי זריקת מרץ רוחנית. סוף סוף משהו שהכניס לי את כל הדברים לפרופורציות נכונות ואיפשר לי להתמקד בעיקר.

      "עד אז, חמישים אחוזים מהאישיות שלי היו נתונים לציבור ולתקשורת. זו היתה פרסונה אחרת, שהיא בכלל לא אני: צריך לחייך כל הזמן ולהיות נחמד ולא להעליב אנשים ולא להגיד מה שאתה חושב, כי מישהו יכול להיפגע ולא להעסיק אותך. אתה מרגיש כבול כי התרגלת לסטנדרט חיים, אתה מרוויח יפה, אתה פופולרי ורוצים אותך בזכות הפרסונה הזאת, שהיא לא לגמרי אתה.

      "במשך שנים היה בלבול בין אנשים שהכירו אותי אישית לבין אנשים שראו אותי עם יצפאן ואמרו, 'בוא'נה, תעשה לנו את זה ואת זה'. זה היה מין מצב שאתה לא יכול להיות עצמך, וזה מסרס אותך.

      "בשבילי הספרים על הרמב"ם היו פשוט התגלות, אבל לא מהבחינה המיסטית. למדתי שלהסתפק במועט זה הסוד לחיים טובים. מינימליזם בכל דבר בחיים, בחומר או בפנימיו?ת, הפך להיות המוטו בשבילי. קיבלתי פרספקטיבה על החיים. ברגע שאתה מבין שהצלחה וכסף הם דבר זמני בלבד, ושגם החיים שלנו הם דבר זמני, אתה קם בבוקר בצורה אחרת.

      "היום אני מה שנקרא 'נטול כל רכוש'. אין לי דירה בבעלותי, אין לי אוטו, אין לי כלום. אני גר בדירה שכורה עם אשתי וחי טוב ורגוע, משבוע לשבוע, מחוץ לסיסטם הביורוקרטי, עושה רק מה שנחוץ. בגילי הבנתי שבחיים יש מעין דיאגרמה כזאת עם עליות וירידות, שבשלב מסוים מתחילה לחזור על עצמה. עם הזמן אתה כבר יודע איפה החולשות שלך, אתה מכיר את המפה הנפשית שלך ויכול לצמצם סיכונים, כי אתה כבר יודע מה עלול לגרום לדיאגרמה הזאת לרדת".

      בדיחת בזוקה

      ביום ראשון האחרון עלתה בערוץ הראשון המיני?סידרה הדוקומנטרית "חוזרים קדימה", שבה יוצא סויסה למסע בעקבות אמנים מפורסמים שחוו התעוררות רוחנית והתקרבות לדת - ובהם אריאל זילבר, לאה שבת, קובי אוז, גולן אזולאי, גילי שושן, דני שטג, גאלה קוגן ואחרים.

      את הרעיון הגה הבמאי דן בן חקון, שבחר בסויסה לתפקיד המנחה?חוקר על רקע הגילוי העצמי שעבר השחקן אחרי הנבירה בכתבי הרמב"ם.

      "כל אחד מגיע מתישהו למשבר מהות ומחפש את עצמו. זה יכול להיות דרך סנפלינג, דרך ויפאסנה או דרך מסע להודו או לדרום אמריקה. הבחירה בדת נותנת לך אג'נדה וחוקים - שלוש תפילות ביום, חגים, תרי"ג מצוות. זה די ברור ומוצק, ופחות מופשט; זה דורש ממך לשנות הרגלי חיים, זה נכנס לתוך התא המשפחתי.

      "פגשתי הרבה מאוד אנשים בסידרה, שבשלב מסוים בחייהם הרגישו ריקנות או משבר שבו הם עצרו ואמרו, 'רגע, מה זה החיים האלה? מה זה שווה? מה המהות שלהם, מה הרווח וההפסד?' הרדיפה הזאת אחרי הצלחה, כוח וממון יכולה בנקודה מסוימת בחיים להיראות מגוחכת, אז הם הלכו למשהו שמעניק ערך מוסף מבחינה רוחנית, מסגרת של רוגע, חיים עם הרבה מאוד רשתות ביטחון. כי אם אתה מאמין שאלוהים מסדר לך את העניינים, אז יותר קל לך לקבל דברים.

      "למשל, אורי זוהר הגיע בזמנו לפיק הגבוה ביותר שאמן יכול להגיע אליו - גם מבחינת ההכרה כבמאי וכיוצר, וגם כאדם שעומד על במה ומצחיק אנשים. הוא הגיע לאיזשהו שובע, ומנקודה גבוהה כל כך אפשר רק לרדת.

      "אני יכול להזדהות עם הסיבות שגרמו לאמן זה או אחר לנטוש את חייו הקודמים ולעבור למשהו יותר מחייב, אני בהחלט מבין אותם. האנשים שראיינתי בסידרה נראו לי מאוד מרוצים ומאושרים, ואני מאמין להם".

      ואיך זה שאתה לא נסחפת לפתרון הפשוט הזה?

      "דת היא דבר אינטימי מאוד - בחירה באורח חיים וסוג של חשבון נפש של האדם עם אלוהיו. אני מאמץ את התפיסה הפילוסופית הזאת, אבל האמונה שלי היא עניין אישי. אני רואה את הדת שלי קודם כל כתיקון שלי עם עצמי. אני לא שייך לשום 'מועדון' של הדת".

      אנחנו יושבים בבית הקפה הקבוע שלו במרכז תל אביב ("זה המשרד שלי"). סויסה לבוש בטי?שירט צבעוני ובמכנסיים קצרים, נועל כפכפים וחובש כובע שקשה להתעלם ממנו. מתוך התיק הגדול שהוא נושא עימו הוא שולף אוסף של כמה כובעים דומים. "אני מביא אותם ממרוקו, יש אישה שעושה אותם בעבודת יד, ותמיד כשאני מבקר שם אני מביא איתי כמות גדולה, גם אם אני לא צריך".

      אייקון וואלה! NEWS רקע שחור (מערכת וואלה! NEWS)

      הוא עלה בעליית נוער מקזבלנקה בשנת 1971, כשהיה בן 15, ונחת בקיבוץ יפעת. "זה היה הלם תרבותי. הבנתי שאהיה חייב להתנתק מהעבר כדי להשתלב במיליה החדש, משהו באטיטיוד הקיבוצי מעדיף את זה ככה, ואני אימצתי את כללי המשחק. אלה היו ימי הזוהר הטובים של הקיבוצים, ועבורי זו היתה אוניברסיטה של התרבות הישראלית על כל גווניה, בתוך מסגרת שוויונית שהיא לכאורה אידיאלית, וכולם אחים וכולם ביחד.

      "בקיבוץ למדתי גיטרה ואת כל הרפרטואר הישראלי - שירי המלחמות, שירי החגים וכו'. דרך המוסיקה ספגתי את הצד התרבותי של המדינה. כיוון שבקיבוץ היה בית תרבות, כל האמנים הופיעו שם - הגשש החיוור, אריק איינשטיין, שבלול, גדי יגיל, יוסי בנאי, אסתר עופרים. בעצם, כל התרבות הישראלית הגיעה אלי הביתה".

      בצבא שירת בלהקת גייסות השריון, ומייד אחר כך, בסוף שנות השבעים, השתתף בשני סרטי קאלט של אבי נשר: "הלהקה", שהביא לקולנוע כמעט חצי מיליון צופים, ושנה מאוחר יותר "דיזנגוף 99".

      "זה סוג של חלום שאתה לא מאמין שהוא קורה, וזה לא תמיד חיובי", הוא אומר במבוכה. "לפעמים זה קורה מוקדם מדי, ואתה מבולבל מדי ומתחיל להתייחס לעצמך על פי איך שהסביבה מתייחסת אליך. זה מבלבל נורא".

      בכלל, סויסה נבוך מאוד כשהוא צריך לדבר על ההצלחות הגדולות שלו. העובדה שבזוקה או מושון, הדמויות שגילם לפני 35 שנה, הפכו לחלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית ומשידורי יום העצמאות לא עוש?ה לו את זה. גם בשבוע שעבר הוא הקפיד לזפזף לערוץ אחר ברגע שדמותו צצה על המסך.

      "אני יכול לראות סצנה אחת או שתיים מסרט שעשיתי, אבל לשבת מול זה בכל יום העצמאות, זה כבר סוג של חיטוט פסיכולוגי בעצמך. במקום ליהנות, אתה מנסה להיזכר איך חשבת אז ואיך נהגת ולמה. נבירה בנפש יכולה להיות מעייפת".

      הילדים מכירים את הקאלט?

      "רק לפני שנה או שנתיים הם ראו בפעם הראשונה את 'הלהקה' ואת 'דיזנגוף 99', בגיל 18 ו?21, כי מעולם לא הושבתי אותם מול זה. לא הרגשתי צורך להתגאות בזה. ארכיטקט לא לוקח את הילדים שלו ביד ואומר להם, 'תשמעו, את הבניין הזה אני עשיתי'".

      וזה לא סיקרן אותם קודם?

      "זה סיקרן אותם, אבל זה לא משהו שרץ בבית. סיקרן אותם רק אחרי שהם שמעו מחברים. זה לא היה ממש נוהג אצלנו לעקוב אחרי הקריירה של אבא. לדעתי זה סוג של חינוך, דוגמה אישית לצניעות".

      אזור הדמדומים הלבנוני

      בעקבות החלטת הרמטכ"ל רפאל איתן לבטל את הלהקות הצבאיות, נקרא סויסה לעשות מילואים בקורס חובשים. "כשגמרנו לצלם את 'הלהקה' היה לי מילואים של ארבעים יום בקורס, ואז עוד ארבעים יום השתלמות בצאלים. אחר כך הגיעה מלחמת לבנון".

      הוא שובץ בגיזרה המערבית והתלווה למילואימניקים שנכנסו בגל השני לצור ולצידון. "זרקו עלי אורז, אבל היה קשה להתעלם מההריסות ומהגופות שהיו מסביב. עד היום אני קורא למלחמת לבנון אזור הדמדומים שלי, כי אני לא בדיוק זוכר, זה ספק חלום בלהות, ספק מציאות. כמו שאמא שלי ז"ל נהגה לומר: 'החיים זה כמו חלום, רק שאתה ער בו'.

      "פתאום הבנתי שאני לא שולט על שום דבר בחיי, הרי לא הייתי חובש, ובטח שלא חובש במלחמה. לא היה לי שום עבר קרבי, ובכל זאת הייתי בלבנון. הייתי בהלם מודחק, אבל בגלל שהמסלול שעברתי מאז הנעורים שלי היה כל כך מטלטל, זה נראה לי כמו עוד חתיכה בפאזל המסתורי הזה.

      "אמרתי לעצמי, 'בעצם, אתה לא צריך לעשות יותר מדי, דברים פשוט יגיעו אליך'. לא צריך לרדוף אחרי האוטובוס אלא לחכות לו בתחנה והוא יבוא. לא הייתי מתעורר לאודישנים, לא הייתי מגיע לפגישות, והסתובבתי בגישה של מה שיקרה יקרה. פיספסתי ככה הרבה תפקידים. אני חושב שזה מלווה אותי עד היום. אני לא רודף אחרי העבודה, ואם אני נתקע, זה סימן בשבילי ליצור בעצמי".

      וזה לא גרם לך אף פעם תחושת פספוס?

      "היום נזכרתי שיונתן גורפינקל, הבמאי הראשון של 'ארץ נהדרת', הציע לי להיות חלק מהקאסט של התוכנית כשהם היו עדיין בשלבי ליהוק לעונה הראשונה. אני זוכר שקראתי את התסריט ששלחו לי, זה מצא חן בעיניי אבל בדיוק עבדתי על הפיילוט לסידרה 'קרוב לוודאי', ולכן ויתרתי. שכחתי מזה לגמרי, עד היום. זה מוכיח שמעולם לא הסתובבתי בתחושה של פספוס בגלל זה. נראה לי מיותר להתבוסס במחשבות של מה היה קורה אם הייתי עושה ככה וככה".

      סויסה היה שותף לכמה פרויקטים מצליחים בתיאטרון, למשל התפקיד הראשי שגילם ב"שחק אותה סם" (על פי מחזה שכתב וודי אלן). באמצע שנות השמונים הגה את תוכנית הטלוויזיה "הופה היי" של להקת "כמו צועני", הצלחה היסטרית שהפכה את עוזי חיטמן, יגאל בשן ויונתן מילר לכוכבי ילדים פופולריים, וגם תורגמה להצגה שרצה במשך 600 הופעות.

      "'הופה היי' נתנה לי הרבה אומץ, כי התאפשר לי לכתוב שם לקומיקאים מוערכים, למשל ספי ריבלין, ציפי שביט וחנה לסלאו, ואל תשכח שבאותה תקופה היו בטלוויזיה כותבים כמו אפרים סידון וכאלה. זו היתה תקופה של שמרנות, והייתי צריך לפלס את דרכי בין ההמוני לאיכותי. מסגרת של תוכניות ילדים היתה סטז' מצוין".

      סויסה גילם תפקידי משנה בסרטים "אדון ליאון", "הטוב הרע והלא נורא", "גמר גביע", "שירת הסירנה" ועוד, ובד בבד ניסה לחדור לטלוויזיה. בסוף האייטיז הופיע ב"מוצ"ש" המיתולוגית של אבי אתגר בתפקיד מוריס המלצר, שהמשיך אחר כך גם כדמות בתוכנית "בטברנה". ב?1993 החל לשתף פעולה עם חברו אלי יצפאן במופע "סויסה ויצפאן תחילה", ואחר כך במופע ההמשך "פעימה שנייה". המופע רץ מאות פעמים ברחבי הארץ.

      "יצפאן צעיר ממני בעשר שנים, וראיתי בו את הכישרון האדיר ואת הפוטנציאל של החיבור והקונטרסט בינינו. זה הקסם של צמדים - שהם לא דומים.

      "כתבתי חלק גדול מהמערכונים לתוכנית הראשונה, היתה בינינו כימיה מעולה, גם בכתיבה וגם כצמד, בעיקר באלתורים. הגענו למצב שכל הזמן הצחקנו זה את זה. היינו עולים לבמה ולא תמיד עושים את מה שכתוב, וברגע שזה הצחיק אותנו, אז זה מייד הדביק גם את הקהל".

      דברים שעושים עם הלב

      הוא מזמין מיץ גזר ומים קרים. זה חלק מהשינוי שעבר, ההתבגרות הפנימית וההזדקנות החיצונית. פעם לא היה מסוגל לפתוח את היום בלי ג'וינט מגולגל. "הייתי מעשן הרבה. היתה תקופה שדיברתי שטויות בגלל הג'וינטים, אבל נגמלתי מזה. המריחואנה לא עשתה לי טוב. הייתי מאחר כרוני, וחלק מהאיחורים היו בעקבות ה?THC.

      "אני חושב שהתהליך התחיל בתקופה שצילמתי את 'קרוב לוודאי', והייתי צריך להישאר מפוקס. גם הגיל עושה משהו. בעשור של גיל 50-40 אתה מתחיל לדאוג לגוף שלך. אז אתה מעשן פחות, אוכל פחות דברים מיותרים, שותה יותר משקאות בריאותיים ושומר יותר.

      "אלכוהול וסמים הם סוג של בריחה, חלק מהמרכיבים שמסיטים אותך מהעיקר. אז הפסקתי, כי זה חלק מהמוטו של להסתפק במועט. אם מדי פעם יש לך יום חופש אז אפשר, וככה גם תיהנה מזה יותר. אבל כשג'וינט הופך להיות הרגל ואתה מעשן אותו כמו סיגריה - זה סתמי, ואפילו בהמי".

      שנים הסתובב סויסה עם רעיון לסידרת דרמה מוסיקלית, המשחזרת את קפה "כסית" המיתולוגי. "האקספוזיציה של התרבות הישראלית בשפה העברית אחרי אלפיים שנות תרדמה", כהגדרתו. גם אל "כסית" הגיע במקרה, כשלקח טרמפ מהקיבוץ, הקדים לחזרות של צילומי "הלהקה", וכדי להעביר את הזמן חיפש בדיזנגוף בית קפה שפתוח ב?08:30 בבוקר. בפנים ישב חצקל איש?כסית בחליפה שחורה וכובע שחור.

      עם הזמן למד סויסה את ההיסטוריה של המקום, שמע סיפורים מחמותו, יפה ירקוני, והגיע למסקנה שמישהו חייב לשמר איכשהו את פיסת ההיסטוריה הזאת למען הדורות הבאים. כצעד ראשון קיים ראיון מצולם עם ההיסטוריון מספר 1 של בית הקפה, אריק איינשטיין, והחל לאסוף חומרים נדירים. דרך נפתלי אלטר התחבר עם אסי דיין, ויחד הם כתבו כמה סינופסיסים (תקצירי עלילה). הזכיינית "קשת" אפילו העניקה להם בזמנו כסף לפיתוח הרעיון, אבל כשהשלימו אותו והגישו את התוצאה, קיבלו תשובה שלילית.

      הסידרה "קרוב לוודאי" היא אחת מהיצירות שהוא הכי גאה בהן. הוא גילם בה את עצמו, וכך גם אסי דיין. השניים שיחזרו את ניסיונם הכושל למכור את הסידרה על כסית.

      "אסי ביקש שבאחד מהפרקים נהרוג אותו, ולקראת סוף העונה אכן עשינו את זה. בפרק האחרון רואים אותי יושב לבד בסלון, ופתאום מופיעה הדמות שלו בתור רוח לבושה בגלבייה. אסי שואל אותי אם כל הנשים שלו הגיעו להלוויה ומי עוד היה, והאם דיברו עליו יפה וזה. זאת סצנה מדהימה".

      עד כמה הייתם קרובים?

      "נוצר בינינו קשר מיוחד מאוד. היה לו חוש הומור מאוד ייחודי, מאוד עוקצני. מתחת לדמות שאנחנו מכירים הסתתר אדם רגיש ביותר. הוא עשה הרבה מאוד חלטורות רק כדי לקיים את האמנות שלו. אמן מתייסר מסוגו אף פעם לא שלם עם מה שהוא עושה. היתה לו בעיה עם זיוף, וכשהוא עשה סרט שהוא לא אהב, היה אפשר לראות את זה.

      "שנה אחרי 'קרוב לוודאי' הוא עבר אירוע לב ואושפז באיכילוב. כשהגעתי לבקר אותו, הוא פקח עיניים ואמר: 'וואלה, סויסה, יש עונה שנייה? אפשר להתחיל את זה מפה, כשאני קם לתחייה'".

      בסופו של דבר, סויסה גם הצליח להרים סרט דוקו מרתק בשני חלקים, "כל אנשי כסית", ששודר לפני ארבע שנים בערוץ 8. "עבדתי עליו כמעט 11 שנה ועשיתי אותו מהלב. אם דברים הולכים קשה, סימן שאתה עושה את הדבר הנכון".

      עכשיו סויסה שוב מחפש ליצור. הוא מזדרז להוציא מהתיק הגדול שלו חוברת שמתארת בפירוט, בתמונות ובמפות את הפרויקט הבא שהוא שואף להפיק. "זה תמיד מוכן לי בתיק, בשביל איזה מפיק מזדמן", הוא מסביר. "זה מסע מוסיקלי?היסטורי על הב?רב?רים שהתיישבו במרוקו, כולל התגיירות של שמונה שבטים בקהילה היהודית מהרי האטלס, בדגש על ההשפעות המוסיקליות שנכנסו לבתי הספר היהודיים ולחנים ברבריים ששולבו עם מילים מהתפילות.

      "אני צריך איזה דנקנר או הולילנד שיעמדו מאחוריי. אני רוצה לצלם את זה עם מצלמות וסאונד טוב, כי המוסיקה מדהימה, ואני רוצה להעביר נושא היסטורי שעדיין לא סופר באמצעות הרבה הומור. דרך הסרט נוכל לפתוח צוהר לאיסלאם ונתחיל להבין שיש גם איסלאם אחר".

      בינתיים, עד שיבוא המשקיע, הוא עושה ריאליטי. בקרוב נראה אותו בתוכנית "היחידה" של "הוט", שמתעדת חבורת סלבריטאים שנסגרו במשך חודש במחנה צבאי כדי לשחזר הוויי של להקה צבאית.

      "ברגע שיש לך אחד שעושה את 'המלט' ואחר כך פרסומת ליוגורט - השמיים הם הגבול. אני בגיל שכבר לא אכפת לי מה חושבים עלי ומה הביקורת אומרת עלי, זה לא מה שמנחה אותי. אני נאמן לעצמי, ואני משתדל בכל מסגרת להמציא דמות חדשה, פרסונת אלטר?אגו. הרי בריאליטי שום דבר הוא לא באמת ברצינות, והדרך היחידה לשרוד בתוכו היא לא לקחת ברצינות את מה שאומרים עליך מאחורי הגב. זו לא תרפיה קבוצתית".

      אז נראה אותך יום אחד ב"האח הגדול"?

      "יש ריאליטי עם פרסים ויש ריאליטי שהוא יותר דרמה. אני מתאים לדוקו?ריאליטי, ובזה אני שוחה. יש שם המון מקום לאלתור, ואת זה אני הכי אוהב. בהרבה סצנות ניגשתי לבמאים ואמרתי להם מראש מה אני הולך לעשות. אז למרות שזה ריאליטי, עם כל הסטיגמות וזה, מצאתי שם משהו יצירתי. ומכיוון שזה היה רק חודש אחד, ובלי הדחות, הסכמתי לעשות את זה".

      אהבה, הומור ונשים

      הוא קורא למלצרית הצעירה ומבקש ממנה אספרסו קצר. "האמת, אני לא רוצה אספרסו אבל הזמנתי רק כדי לראות את החיוך שלה. היא מדהימה", הוא מודה בעיניים נוצצות. לפני שש שנים פגש את נעמה מירמוביץ (40), במהלך סדנת אימפרוביזציה שהעביר בבית הספר למשחק של ענת ברזילי. היא הזכירה תמונה משותפת שלהם, שצולמה לפני עשרים שנה, הם המשיכו לדבר, ומאז הם יחד.

      "אין לי מושג איך זה קרה, פתאום התעוררתי בבוקר וגיליתי שאני נשוי פעם שלישית. דרך אגב, אני ביחסים טובים עם כל נשותיי, כולל הנוכחית. אני חושב שההומור מחזיק אותנו, כל היתר רק מכביד. הומור ואהבה הם משהו שמשותף לכל הקשרים שהיו לי. אני מרוצה מאוד מהמצב כרגע, כולם חברים, כולן חברות, והכל טוב".

      את אשתו הראשונה, טלי, הכיר עוד בקיבוץ ואחרי שהשתחרר השניים היו נשואים למשך כשנתיים. יש לו שלושה ילדים, כולם מנישואיו עם רותי. הבת הגדולה סטודנטית מצטיינת למדעי המדינה באוניברסיטת קולומביה, הבן האמצעי לומד בבית הספר למוסיקה רימון והשלישי תלמיד ב"אנקורי".

      "להיות הורה זאת פריבילגיה. לשמוע בטלפון את הבת שלי אומרת 'אבא'לה' זה חזק מאוד, טוב יותר מכל ביקורת של הנדלזלץ. אבל בעיניי, תפקיד האישה הוא עצום. אני מעריץ נשים, גדלתי עם שבע אחיות, ואני חושב שאישה היא יצור על?טבעי. הן מגדלות ברחמן חיים, יוצרות חיים, ואז מתפקדות בצורה על?אנושית. אמא שלי היתה אישה כזאת, גידלה 11 ילדים ולא שמעתי אותה פעם אחת מקטרת. אני בהחלט חושב שאנחנו, הגברים, זה המין החלש".