עוד חיוך אחד והוא נסדק

בחודש פברואר האחרון, ימים ספורים לפני שאיראן ציינה את יום השנה ה-35 למהפכה האיסלאמית, אמור היה הנשיא רוחאני להתראיין בערוץ הממלכתי, מלשכתו בארמון הנשיאות בטהרן. בתשע בערב, שעת היעד של הריאיון, לא היה זכר לרוחאני ולמראיין על המסך, וחרושת שמועות התחוללה סביב הסיבות השונות לעיכוב או לביטול הריאיון. לבסוף, אחרי כמעט שעתיים תמימות, ניתן האות ממשרדי הטלוויזיה הממלכתית, והמראיינים הורשו להתחיל בריאיון, בו שוחח הנשיא, כמובן, על הישגי הממשלה.

כמה ימים לאחר מכן אושש החשד בסביבת הנשיא, לפיו מאחורי עיכוב הריאיון עמד לא אחר מאשר עזתאללה זרקאמי, יו"ר רשות השידור האיראנית. הסיבה לכך, לפי סוכנות הידיעות "אירנא", הייתה פוליטית. זאת לאחר שהנשיא עצמו דיווח על העיכוב ועל האשם בכך בזמן אמת, בחשבון הטוויטר שלו.

זרקאמי, המשתייך למחנה האולטרה-שמרני של יוצאי משמרות המהפכה, ניסה ככל הנראה לעכב את הריאיון בשל התנגדותו לעמדותיו המתונות של הנשיא. עיכוב זה הוא רק דוגמה אחת מני רבות לביקורת מבית שסופג רוחאני מאז נבחר בחודש יוני 2013, ביקורת שהולכת וגוברת ככל שחולפים ימי נשיאותו. מבחינה זו, אגב, רוחאני איננו שונה מן הנשיאים שקדמו לו מאז קמה הרפובליקה האיסלאמית של איראן.

ההתחלה של רוחאני כנשיא הייתה מבטיחה לגורמים שונים במערב. אולם ניתוח פשוט של תוצאות הבחירות לנשיאות באיראן, היה יכול להעיד כי דרכו של הנשיא החדש לא תהיה קלה. רוחאני זכה ביוני האחרון לכמעט 51 אחוזי תמיכה, כשכמעט רוב המועמדים מולו משתייכים למחנה הקיצוניים, שצמחו במשמרות המהפכה. מצב של כמעט-תיקו שכזה לא היה מעולם באיראן, ורמז כבר מתחילת הדרך על הדרך הקשה שצפויה לרוחאני.

בחודש אוגוסט הושבע רוחאני לתפקיד. כפי שעשה עוד במערכת הבחירות, כך גם בנאומו הראשון כנשיא, כשהמנהיג העליון עלי חמינאי מאחוריו, ביקש מהאיראנים לשמור על אחדות, והבטיח שממשלתו תהיה על-מפלגתית. רוחאני עמד בהבטחתו בימים שלאחר מכן, והציג ברשימת השרים שהביא למג'לס (הפרלמנט) פסיפס של אישים מרוב קצוות הקשת הפוליטית. גם ההתנגדות במג'לס לכמה משריו הייתה הכרחית, נוכח עמדתם המתונה של כמה מהשמות שהוצעו. גם נשיאים קודמים "זכו" לפסילת שמות שרים כאלו ואחרים לאורך השנים, במסגרת מהלך שבו מבקשים המחוקקים להוכיח כי גם להם יש כוח מסוים במכניזם הפוליטי.

כמה שבועות לאחר מכן יצאה לדרך מה שכונתה בישראל "מתקפת החיוכים", עם נסיעת המשלחת האיראנית לעצרת האו"ם בניו יורק. שיא הביקור היה דווקא במטוס בדרך חזרה לטהרן, כשהנשיא ברק אובמה התקשר לרוחאני לשיחה שארכה כמה דקות בודדות, אך בישרה על שבירת מסורת של עשרות שנים של חרם הדדי בין ארה"ב לאיראן.

כשנחת באיראן, קידמו את פניו של רוחאני אנשים משני המחנות, זה התומך בפעולותיו וזה המתנגד לו ובמיוחד למתינותו. שתי הדוגמאות הבולטות ביותר לביקורת, תוך הדגשת גבולות הגזרה של המחנה המתנגד למדיניות המתונה של רוחאני, הם הדיווח על חפצים שהושלכו לעברו מיד כשנחת, והדברים שוודאי לא נעמו לאוזנו של הנשיא מפיו של מפקד משמרות המהפכה, שאמר כי רוחאני היה צריך לסרב לשיחת הטלפון עם אובמה.

הביקור של המשלחת האיראנית בעצרת האו"ם נתן את אות הפתיחה לשיחות המואצות של נציגי רוחאני עם שש המעצמות בנושא הגרעין, כשבראש הנושאים ונותנים עומד שר החוץ, ד"ר מוחמד ג'וואד זריף, שרכש את השכלתו האקדמית בקליפורניה ובקולורדו.

השיחות הבשילו לכדי הסכם ביניים באמצע נובמבר 2013, אך גררו גם ביקורת מעל ומתחת לפני השטח באיראן. זאת, בשל "הריכוך" שמציגים הנציגים האיראנים בשיחות הגרעין. בראש המסתייגים עמד המנהיג העליון חמינאי, שהביע תרעומת על זריף ועל שיחותיו הרבות עם שר החוץ האמריקני ג'ון קרי. הביקורת, לדברי זרי,ף אף הסבה לו כאבים פסיכוסומטיים. זכור בנושא זה כאב הגב המפורסם שממנו סבל באחד מסבבי השיחות בז'נבה, שריתק אותו למיטה במטוס.

חמינאי לא היה היחיד שביקר את זריף כמייצג הבולט של ממשלת רוחאני. שר החוץ זריף, כמו הנשיא, זכה לקיתונות של רותחין גם ממפקד משמרות המהפכה בשל התבטאויותיו בנוגע לכוחם הצבאי של האמריקנים, ויכולתם מול כוחה הנחות בהרבה של איראן.

אך זה רק מדגם מייצג של הביקורת על רוחאני ועל ממשלתו. בחודשיים האחרונים, וביתר שאת בשבועות האחרונים, הולכות ומתגברות הטענות נגד הנשיא האיראני גם בנושאי פנים - בעיקר בתחום החברה והכלכלה, שאינם צומחים ביחס לשנים עברו. רק לפני כמה שבועות יצא לאקרנים באיראן הסרט התיעודי "אני הוא רוחאני", בו מוצגת ביקורת מרומזת על הזנחת נושאי הפנים לטובת ההתקרבות אל המערב והעדפת תחום יחסי החוץ.

ביקורת נוספת מגיעה מכיוונם של חברי מג'לס בודדים שהתרעמו על העובדה שאשת הנשיא ערכה נשף מפואר בארמון הנשיאות, בזמן שהממשלה טוענת כי "אין די כסף לחלק לעם". חבר המג'לס רוחאללה חוסייניאן פנה אז לנשיא, ואמר כי "לא ייתכן שייאמרו סיסמאות בדבר חסכון וצמצום הסובסידיות לע, כשבארמון הנשיאות חוגגים את יום האישה בנשף מפואר על חשבון אוצר המדינה. אם אשת הנשיא מעוניינת לערוך אירוע גדול, גם ביתה שלה הוא גדול מספיק או שהיא יכולה לערוך אותו במסגד או בבית מדרש - ולא בארמונות השייכים לעם".

רמז מובהק לביקורת על רוחאני מתבטא דווקא בדברים שאמר יו"ר המג'לס, עלי לאריג'אני. רק השבוע הוא אמר כי העם האיראני זקוק לאחדות, שיתוף פעולה וליכולת "לוותר האחד לשני ולסובלנות". כשדברים מסוג זה מגיעים מפיו של יו"ר המג'לס, המשמעות היא שמבקרי הנשיא הסלימו את לדרגה שבה צריך להוריד הילוך ולהעניק לרוחאני קצת שקט בתפקידו.

תחת רוחאני, איראן עדיין מנסה להתרגל ולהסתגל לאופי ולסגנון של הנשיא החדש. גם לאחר שמאה ימי החסד שביקש בראשית כהונתו עברו מזמן, וגם לאחר שהביא להישגים מדיניים לא מבוטלים מבחינת איראן, אזרחי ארצו - יחד עם העולם כולו - עדיין מנסים לפענח את האיש ואת משנתו. החלוקה הברורה של הקולות בבחירות לפני שנה לאו דווקא הייתה לטובתו, אבל אולי דווקא המצב הזה יכול להוציא מתוק מעז.

שנה אחת בתפקיד כנראה לא מספיקה לחולל את השינויים הפנימיים שעליהם דיבר רוחאני לפני הבחירות, במיוחד כשלטענתו השינוי הפנימי יגיע בעקבות השינויים ביחסי החוץ. נכון הוא שביקורת פוליטית היא מנת חלקה של כל מדינה בכל מצב, אולם כעת, משהעולם מזהה ברוחאני מתינות יחסית, הדבר יקל על הנשיא האיראני להשיב לדברי הביקורת בשנה הבאה של נשיאותו, עם שיפור חברתי וכלכלי והרגעת הביקורת.