1. מי זה בא?
כותרת ראשית ב"הארץ" מספרת לנו שכמה ראשי מפלגות, ובהם לפיד, ליברמן ולבני, תומכים ביוזמה היוצאת עכשיו מחוגי נתניהו והליכוד לקבוע בחוק כי ראש המפלגה הגדולה ביותר יהיה המועמד היחיד לראשות הממשלה, וחסל סדר נשיא המטיל את הרכבת הממשלה על מועמד כלשהו מחברי הכנסת לאחר התייעצות עם הסיעות. אין רעיון גרוע ומטומטם ועיוור מזה.
חוק שיקבע כי ראש המפלגה הגדולה ביותר יהיה המועמד היחיד לראשות הממשלה עלול להביא עלינו בטווח ארוך את האפשרויות הגרועות ביותר שאפשר להעלות על הדעת: הוא עלול להביא עלינו ראש ממשלה חרדי. הוא עלול להביא עלינו ראש ממשלה ערבי. הוא עלול להביא עלינו ראש ממשלה קיצוני אחר כלשהו שנבחר רק משום שסיעתו הייתה הגדולה ביותר, בקונסטלציה פוליטית מקרית, ושאר הסיעות היו מפוצלות.
בואו לא נלך רחוק, וניקח לדוגמא את הפיצול הסיעתי בכנסת הנוכחית. המפלגה הגדולה ביותר היא הליכוד, עם 31 חברי כנסת, מתוכם 11 שייכים לישראל ביתנו. כלומר, הליכוד נטו מונה 20 חברי כנסת בלבד, ואם כהבטחת ליברמן סיעת ישראל ביתנו תרוץ בבחירות הבאות באופן עצמאי, יש סיכוי סביר שהליכוד יישאר עם 20 ח"כים בלבד, ובניכוי כחלון ומפלגתו המסתמנת החדשה עוד הרבה פחות.
ומנגד, בואו נבדוק רגע את המחנה החרדי: הוא מונה 17 חברי כנסת. 11 ש"ס ו-6 יהדות התורה. מה ימנע למשל מן המחנה החרדי להתאחד בבחירות הבאות עם מפלגת הבית היהודי על 12 הח"כים שלה באיחוד שייקרא למשל "חזית התורה" ולהפוך עם 27 חברי כנסת למפלגה הגדולה ביותר? ברור לכם אז גם מי יהיה המועמד לראשות הממשלה: אריה דרעי, כמובן, כי הוא יהיה נציג המחנה החרדי הגדול יותר ב"חזית התורה" העתידית.
וזוהי רק אפשרות אחת מן האפשרויות המזעזעות שעלול להביא החוק לבחירה אוטומטית של ראש המפלגה הגדולה ביותר כראש הממשלה. אפשרות נוספת וחביבה היא שהערבים יתאחדו למפלגה גדולה אחת (שהסקרים מנבאים לה לפחות 12 מנדטים), יצרפו אליהם את מר"צ, יחד עם כמה מפליטי העבודה היותר שמאלנים (כולל עמיר פרץ ומירב מיכאלי למשל) תחת שם הגג הכולל, "חזית השלום" - ויזכו נניח ב-20 מנדטים, ממש כמו המפלגה הגדולה ביותר היום בכנסת. וכך יהיה לנו למשל ראש ממשלה נאור כמו אחמד טיבי. למה לא? יש כאן איזשהו גזען בשטח שמתנגד? בטח לא מירב מיכאלי, בתנאי שיקראו לאחמד טיבי ראשת הממשלה.
2. למה אסי דיין גאון בכל זאת?
בעיני קובי ניב (ברשימה שפירסם ב"הארץ") אסי דיין לא היה גאון, וכל מה שניב מוצא לזכותו הקלושה הוא כמה סרטי "דאחקות", כפי שהוא מגדיר אותם, כולל "גבעת חלפון אינה עונה" הקלאסי. וקובי ניב טועה, כמובן, וכדי להבין את הטעות המוחלטת שלו צריך להזכיר סרט שאותו קובי ניב לא מונה בכלל, אבל הוא למעשה מיטב יצירתו של אסי דיין: הסדרה האוטוביוגרפית "החיים כשמועה", על כל שלושת פרקיה, כפי ששודרה גם לאחר מותו בערוץ 10. לכל מי שהחמיץ, מוצע לחפש בדחיפות בגוגל ולראות ולהבין מה זו יצירה קולנועית גאונית.
מדהים איך האיש השפוך הזה, כבד הגוף והתרופות, האשפוזים והמשברים, הצליח ליצור יצירה קולנועית כל כך ממוקדת ושקופה, צלולה וחדה, רצופה אומץ וכאב, חשופה לגמרי, נטולת פחד. וכן, גאונית. גאוני לספר על עצמך בפשטות מרתקת כל כך, למנות את כל כישלונותיך וגם את כל הצלחותיך, ובשום מקום לא להישמע מזויף, מתחנחן, משוויץ, מצטנע, אלא תמיד אתה עצמך בכנות ישירה, נפלאה ונדירה, תוך ידיעה מוחלטת של העיקר היצירתי: והעיקר הוא להיות תמיד מעניין. בלי זה, אין כלום.
גאוני לעבור דרך כל שיאי חייך ונקודות השפל של חייך, בלי להירתע מדבר, וגאוני לא פחות הוא להגיע בכלל לשיאי חיים כאלה ולשיאי משברים כאלה. גם זה לא הולך ברגל. גם לזה לא כל אחד מסוגל. לא כל אחד מסוגל להגיע ללב העם ככה (בסרטים כמו "גבעת חלפון" ו"שלאגר"), לא כל אחד מסוגל להתמכר ככה לקוקאין (כדי לספר על זה אחר כך), לדווח על שנאה לוהטת בינו לבין אביו הגיבור, על נטישה חלקית של בנו ושל בת אחת שנשארה מאחוריו בארץ נוכרית כלשהי, ותמיד תמיד לרצות ליצור. ואף פעם לא להתמסחר באמת (כי הנפש של אסי הייתה תמיד בלתי ממוסחרת, גם כשמכר את עצמו כביכול ל"שלאגרים"). יותר מכל אפשר לסמן באישיותו את האומץ הדייני ואת ההומור. כי אסי דיין, גם ברגעיו ההתאבדותיים ביותר, היה בעל הומור נפלא. יכול להיות שקובי ניב לא ראה בכלל את "החיים כשמועה" כשקבע שאסי דיין איננו גאון?
מתי בפעם האחרונה עשה קובי ניב מה שאסי דיין עשה כל חייו: השליך את חייו מנגד כדי לספר לנו איך זה בנקודות הקצה? מתי בפעם האחרונה היה קובי ניב חתיך עולמי כזה בנעוריו, כמו אסי, כדי להפוך בשנותיו האחרונות לחורבת גוף מהלכת ועדיין כריזמטית (ר' "בטיפול"), כשדווקא היצירה שעשה מתוך הריסות חייו, "החיים כשמועה", מתגלה כיצירתו החשובה ביותר. מתי בפעם האחרונה היה קובי ניב בנו הכריזמטי של משה דיין הכריזמטי? אם כל זה איננו גאונות, מה זו גאונות?
3. מה רע בהתגייסותה של שרה נתניהו לטובת העגלים?
אייל מגד הצמחוני הקנאי והאפקטיבי (גם אני אגב נעשיתי צמחוני לאחרונה) פרסם רשימה יפה ב"הארץ" בה סיפר איך נרעש ונפגע וליבו רתח מכאב בגלל רעיון יבוא העגלים לארץ על כל צער בעלי חיים הכרוך במסע התלאובות הזה, ופנה באס-אמ-אס לרעיית ראש הממשלה, שרה נתניהו, והיא ענתה לאייל מגד שליבה איתו, שהיא חושבת כמוהו, ואכן בהשפעתה ככל הנראה הכניס נתניהו סעיף מגביל להחלטה, שימנע ככל הנראה לפחות חלק מן ההתעללות בעגלים.
ומה יש לרינה מצליח לומר באחוזתה, ב"פגוש את העיתונות", על ההתערבות החשובה הזאת למען בעלי החיים, למען העגלים התמימים והחמודים? היא לועגת לביבי שמי שרוצה להשפיע על החלטותיו צריך להגיע לאשתו. אבל הרי יש כאן דבר חשוב מכל זה: עצם ההגנה על בעלי החיים. גם כששרה נתניהו התערבה בשעתו בעניין אחר ופנתה לשר הפנים ערל הלב אלי ישי שיימנע מגירוש ילדי עובדים זרים, היא עשתה מעשה חשוב. על כל אלה צריך לשבח אותה ולומר לה שזה הכיוון הנכון, ממש כפי שצריך לבקר אותה וללעוג לה על התעמרותה בעובדיה. אצל רינה מצליח המצפן התהפך: היא לועגת לשרה נתניהו על מעשיה הטובים במקום לגנותה על צדדיה הרעים בלבד. נדמה שילדי עובדים זרים ועגלים רכים הם לא ממש בראש של רינה מצליח.
4. שיאי התנ"ך והשירה דברים שקרו באביב גשום
א. האביב המשונה של המבול
ביום שבת הקרוב, השבעה עשר בחודש אייר על פי התאריך העברי, תהיה יומולדת למבול מימי נוח, שפרץ בדיוק במועד זה, לפני כארבעת אלפים שנה בערך, על פי הספירה התנ"כית:
"בשנת שש מאות שנה לחיי נוח
בחודש השני בשבעה עשר יום לחודש ביום הזה
נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו
ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה".
(בראשית, פרק ה', פסוקים י"א-י"ב)
השאלה הפחות חשובה שהתלבטו בה חז"ל הייתה מה זה בדיוק "החודש השני" הכתוב כאן? (לשאלה היותר חשובה איך נכנסו כל החיות לתיבה קטנה אחת - נגיע בטור הבא, ונפתור אותה!): האם זה החודש השני על פי הספירה המתחילה בחודש תשרי (ששישה ימים לפניו נברא העולם על פי המסורת), ולכן מדובר בחודש חשוון, הוא החודש השני, או שהכוונה היא לספירה מימי משה, שעל פיה ניסן הוא "החודש הראשון" ומכאן שאייר הוא החודש השני? אני נוטה לפירוש השני כלומר, זה הגורס שהמבול פרץ ממש בחודש אייר, ממש עכשיו כי לא נראה לי שיהיו שתי ספירות בתורה. ספירה אחת לימי יציאת מצרים, שבה החודש הראשון הוא חודש ניסן, וספירה אחת לימים קודמים, שבה החודש הראשון הוא חודש תשרי.
דיברה תורה בלשון בני אדם, ואם נכתוב למשל בלשון ימינו 17.05, ברור יהיה לכולם שהכוונה היא ל-17 במאי, ולא לשום תאריך אחר. באותה מידה, ה"שבעה עשר לחודש השני" בלשון התורה פירושו ה-17 באייר, החודש השני שאחרי החודש הראשון, חודש ניסן. נכון שהלב נוטה לחשוב שאם היה מבול הוא היה בראשית ימי הגשמים כלומר, בחשוון אבל הרי זה עתה ראינו שגשם יכול לרדת גם במאי. בנוסף לזה, המבול המסופר בתורה לא התחיל בגשם מהשמים אלא בצונאמי אדיר שפרץ מן האדמה: "ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה". רק אחר כך, או במקביל, "נפתחו ארובות השמים" והתחיל לרדת גשם שלא הפסיק ארבעים יום וארבעים לילה. אז כן, זה היה ממש עכשיו, לפני ארבעת אלפים שנה. רגע אחד שקט, בבקשה. לזכר המבול.
ועכשיו מחדש החידה לקראת השבוע הבא: איך יכול להיות שתיבת נוח קטנה אחת, כמאה מטר אורכה, וכשלושים מטר גובהה, בשלוש קומות, יכולה להכיל את כל נציגי החיות, והאם זה כולל אריות, פילים ודובים לצד גדיים ועגלים? לפותרים נכונה מובטח תענוג אינטלקטואלי. למי שלא יפתור צפויה תשובה מפתיעה בשבוע הבא
ב. האביב המשונה של לאה גולדברג
גם לאה גולדברג כתבה פעם שיר מקסים על אביב גשום כלשהו. אביב גשום כמו עכשיו. השיר קרוי "על הנזק שבעישון", ועיקרו הדיכאון הלאה גולדברגי המפורסם, למרות הגשם המטהר הכל, אבל לא את נפשה המעונה, "חושך בבוקר כאילו" (עוד לפני שהמציאו את שעון הקיץ). כי את נפשה המלאה עשן סיגריות ודכדוך גם גשם באביב לא יוכל לטהר. המוזיקה המושלמת של השיר מפתה להקריא אותו על פי מנגינת המילים הייאושית והאירונית שלו. איזה שיר מושלם!
לאה גולדברג/ על הנזק שבעישון
בוקר גשום. לא לקום. לא לעשן, אפילו
לא להרבות בקריאה. איזה אביב משונה!
איזה אביב משונה. חושך בבוקר כאילו...
לא להרבות בקריאה. איזה אביב מתענן!
פעם היית מתאוננת. עזר ל?ך?? החיה את מתייך?
הכאב שבגוף, שבשיר, בעיתון. בשיר השירים.
סייג לחוכמה? ייתכן. טוב שלמדנו בינתיים
לא להעיר שכנים. לא להטריד חברים.
בוקר גשום. לא לקום. לילה עבר בשקט.
לילה עבר. ועכשיו - איזה אביב מתענן!
בוקר כמו לילה. זה טוב. רק הדממה חונקת.
איזה אביב כבד! אמרתי ל?ך?: לא לעשן.
(מתוך כל שירי לאה גולדברג ,כרך ג', בהוצאת ספריית פועלים)