היוזמה לדחיית הבחירות לנשיאות נקברה אמש (שלישי) סופית, ככל הנראה, עם הודעתו של שר האוצר יאיר לפיד על התנגדותו למהלך. וטוב שכך. הרעיון לבדיקת נחיצותו של מוסד הנשיאות כחלק מבחינה כוללת של שיטת המשטר בישראל הוא נכון, אולם העיתוי שבו הוא בא לאוויר העולם העלה את מפלס הצחנה במערכת הפוליטית. טעותו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, היתה כפולה: ראשית, הוא חיכה עם העניין יותר מדי זמן. שנית, הוא לא הסביר את עצמו כראוי. לראשי השותפות הקואליציוניות הוא זרק בשבועות האחרונים רעיון מעורפל ורק ביקש מהם להמתין עם ההחלטות שיקבלו עד שיגבש את הצעתו.
זו הסיבה שיאיר לפיד, נפתלי בנט וציפי לבני לא אמרו דברים ברורים בישיבות הסיעה מוקדם יותר השבוע. אבל ככל שנקפו הימים הם הבינו, לפחות חלקם, שהשתיקה הזו הולכת לעשות מהם שקשוקה. שגם אם בציבור המהלך הזה ייתפס כפעולה אישית של נתניהו נגד רובי ריבלין, הם ישלמו על שיתוף הפעולה שלהם איתו. לפיד הבין את העניין מהר מהאחרים ולכן הרג אמש את הרעיון. מבחינתו הוא נהג בחכמה, גם אם באיחור של כמה ימים. לבני, היחידה מבין השותפות שיש לה מועמד משלה, הפגינה פעם נוספת הססנות ויצאה רע מהעניין. סטטוס חריף נגד היוזמה שהיא עוד יכולה להעלות בפייסבוק, לא ימחק את המחזה המביש מתחילת השבוע שבו ישבה ליד חבר מפלגתה, המועמד מאיר שטרית, ואמרה שהיא ממתינה לראות אם ייצא מהעניין משהו מעשי.
לכל הטורים הקודמים של פוסט פוליטי
אומץ הלב הציבורי האמיתי הגיע דווקא מחברי הליכוד, השר גדעון סער וחברי הכנסת חיים כץ ומירי רגב, שיצאו נגד הרעיון. בייחוד אמורים הדברים לגבי סער, שהלך ראש בראש נגד נתניהו. שר הפנים הוא פוליטיקאי מחושב, שמכלכל בזהירות את צעדיו מול ראש הממשלה. יש לו גם מה להפסיד מעימות איתו. ובכל זאת: הוא לא הסתפק בלהודיע לנתניהו באופן אישי שהוא נגד הרעיון, כמו שרים אחרים ממפלגתו, אלא יצא נגדו בפומבי. סער משוכנע כי הסוכרייה שראש הממשלה רצה לתת לשותפיו, בדמות הצעת חוק שראש המפלגה הגדולה ביותר הוא שירכיב את הממשלה, בלי שיקול דעת של הנשיא, היא פשוט גרועה לליכוד. אז אולי עכשיו ראש הממשלה קצת כועס על שר הפנים שלו בגלל עניין הנשיאות, אבל אם נתניהו יעמוד גם בראש רשימת הליכוד בבחירות הבאות, ייתכן שהוא עוד יהיה אסיר תודה.
סדרן עבודה
פוליטיקאי נוסף ששמר השבוע על חוט השדרה שלו הוא יו"ר סיעת יש עתיד, עפר שלח, שבפעם השנייה אמר 'לא' לתפקיד סגן שר. שלח רצה מאוד את ראשות ועדת חוץ וביטחון, שנותרה גלמודה מאז חזרתו של אביגדור ליברמן למשרד החוץ. הוא ויושב ראש מפלגתו ניהלו מאבק על העניין עם ראש הממשלה, שהוכרע השבוע לרעת יש עתיד. לשלח הוצע תפקיד סגן שר הביטחון. בשיחות שהתנהלו בינו לבין שר הביטחון, בוגי יעלון, ניתן היה להבין שיעלון נכון לצקת תוכן משמעותי לתפקיד. בהשוואה ליחס שיעלון מעניק לסגנו הנוכחי, דני דנון, ולזה שהעניק לשר לביטחון העורף עד לא מכבר, גלעד ארדן, גם זה משהו. ובכל זאת שלח בחר להישאר בתפקידיו הפרלמנטריים. כנראה שהוא מאמין שבתור חבר כנסת עצמאי הוא יוכל לתרום יותר מאשר מלשכת סגן השר, שחוץ מהתואר אין בה הרבה.
לו שלח היה מקבל את ראשות הוועדה, סביר להניח שהוא היה מביא עמו רוח רעננה. בניגוד לוועדות אחרות, בחוץ וביטחון עוסקים פחות בחקיקה ויותר בבקרה על מערכת הביטחון. יו"ר הוועדה לא טובע בהצעות חוק, אלא יכול להוביל סדר יום של בחינת תחומים שונים הקשורים בביטחון ומדיניות החוץ. לתפקיד כזה דרוש לא רק ניסיון פרלמנטרי, אלא גם הבנה צבאית-מדינית וראש פתוח. ואת זה יש לשלח בכמויות.
לא שיש בעיה עם יריב לוין וזאב אלקין, חברי הכנסת שיחלקו ביניהם בשנים הקרובות את ראשות הוועדה. שניהם חברי כנסת רציניים, שיכולים לעשות עבודה מצוינת בוועדה החשובה הזו. הבעיה היא המנגנון העקום שבו התנהלה הוועדה עד כה ושלפיו היא תתנהל בקרוב.
בואו נלך קצת אחורה. הכנסת הקודמת פוזרה באוקטובר 2012. יו"ר ועדת חוץ וביטחון באותה תקופה היה רוני בר-און, שכלל לא התמודד לכנסת ה-19. גם אם התקיימו דיונים במהלך מערכת הבחירות, הרי שתשומת הלב של חברי הכנסת באותה תקופה לא היתה נתונה לכך. במרץ 2013 נכנס אביגדור ליברמן לתפקיד. נוכחותו שם מלכתחילה היתה זמנית. גם אם לא היה מורשע הוא היה מתפטר מהכנסת. מאז נובמבר 2013, במשך חצי שנה, לא קרה דבר. ולא שנתניהו ולפיד ניהלו ישיבות שבועיות בנושא. העסק פשוט לא זז עד לפני 10 ימים, כשחרב העתירה לבג"ץ שהוגשה בנושא החלה להתקרב לפתחו של ראש הממשלה. גם עכשיו, לאחר שנתניהו החליט שהוועדה תהיה בלעדית אצל הליכוד, הפתרון שנמצא הוא גרוע. חמישה חודשים לאלקין, 15 ללוין ואחר כך שוב פעם אלקין. מה זאת הבדיחה הזו? בתוך שנתיים יהיו לוועדה הזו 4 יושבי ראש שונים, פלוס חצי שנה שאף אחד לא עמד בראשה.
חייבים להודות שזה קצת מוזר. ראש ממשלה ששם את ביטחון המדינה בראש סדר העדיפויות שלו, נותן לפוליטיקה קטנה לנהל את גוף הפיקוח הרציני והחשוב ביותר על צה"ל ומערכת הביטחון.