אתמול, באולמו של השופט דוד רוזן, הוכרז על יום חג לשלטון החוק בישראל. כולם שווים בפני החוק, פושעי רחוב ועברייני צמרת. עם כל הצער על לכתם לכלא של ראש ממשלה לשעבר, מאכערים מקצועיים ויזמים זריזים, חובה לראות את האור שבקצה מנהרת המאבק בשחיתות.
מסורת השחיתות כבר שנים מטילה את ארסה הצורב על אורחותיה של החברה הישראלית. אזרחים רבים בישראל, שנתקלו בשחיתות במשרדי ממשלה, ברשויות מקומיות ובחברות ציבוריות, חיכו שנים לשופט אמיץ שיכריז מעל כס המשפט כי קיימת משוואה קשה אבל נכונה בין שחיתות לבגידה. המתינו לשופט שידליק את אור הנרות שבסמל המנורה. נרות שהקשרים הפסולים בין הון, שלטון ועיתון כיבו אותם זה שנות דור.
באולמו של השופט רוזן לא התרחשה דרמה, ההפך הוא הנכון. כל מי שטרח לקרוא את מאות עמודי הכרעת הדין היה יכול להתרשם מהגועל נפש, הבוז, הדאגה למינהל הציבורי והחומרה שהשופט ייחס לכנופיית הפשע המאורגן שהוצגה בפניו במלוא קלונה. הוא הרי שמע ימים רבים את העדויות וקיבל את הראיות. כנופיה שהקימה את האנדרטה הגדולה ביותר לריקבון השלטוני בישראל, אנדרטה שאפשר לראות מכל מקום בירושלים - העיר שכונתה בפי הנביאים עיר הצדק.
פרשנים מטעם המורשעים יתקפו בוודאי את השופט על השימוש שעשה במונח בגידה בהקשר של שחיתות. משוואה חדשה בישראל, אך לא בעולם המשפט הזר. להווי ידוע כי אין מדובר בחידוש של השופט רוזן. הלורד דבלין, מחשובי המשפטנים באנגליה במחצית השנייה של המאה ה?20, טען בלהט שהאימפריות החזקות בהיסטוריה לא קרסו עקב אויב חיצוני שתקף אותם. לדבריו, מפולת מוסרית, שחיתות וריקבון פנימי הם שזיעזעו את עמודי התווך של חברות חזקות והביאו לחורבנן. לשיטת הלורד דבלין, ריקבון מוסרי חמור לא פחות מבגידה במדינה, ואולי אף יותר.
על הר גבוה
אין כוח בעולם שיכול היום להכניע את ישראל, שיכולה לטפל לבדה בכל איום חיצוני הקם עליה. אולם מערכת אכיפת החוק ורבים מאזרחי המדינה לא הפנימו את החומרה הקיומית שבשחיתות השלטונית. היעדר הפנמה שמקורה בשיתוף פעולה של התקשורת עם השחיתות, או משום ייאוש וחוסר אמון ביכולת להתמודד ולתקן את המפגע החמור. בתי משפט בישראל, מתוך חוסר הבנה למנגנון פעילות שחיתות שלטונית, תרמו גם הם לאובדן התקווה לביעור הנגע.
על הר גבוה עלה השופט רוזן ובישר לכל המושחתים שהחגיגה שלהם הגיעה לסיומה. בשורה הקובעת שכל מי שפוגם בטוהר המידות, מנצל את משרתו הציבורית לצרכיו ושולח ידיו לקופת הכלל - ישלם מחיר אישי כבד. בשנים האחרונות בתי המשפט התייחסו בסלחנות לעבירות השוחד, המירמה והפרת האמונים. גזרי הדין היו קלים, שלא להזכיר זיכויים תמוהים. עתה ברור לכל שמידת החסד והרחמים לא תעמוד למושחתים, שהרסו את ערוגותיה הנאות של ישראל.
אפשר לשער כי מר שלומי לחיאני, ראש עיריית בת ים, היה הראשון שהבין את הרוח החדשה המנשבת מביהמ"ש המחוזי בת"א והגיע בזריזות לעיסקת טיעון מקלה. בטוחני שבקרוב נשמע על עוד ראשי ערים, עובדי ציבור ורבנים שינסו לנצל את חלון ההזדמנויות, עד שייסגר סופית בעליון.
תקוותי שגם התקשורת הישראלית, שבמשך שנים תרמה מטריית חסינות למושחתים, לשקשוקאים ולגונבי הדעת, תפיק את לקחיה. תפקיד התקשורת לעמוד על משמר הדמוקרטיה, ולא לנצל את מעמדה לטובת אליטה מושחתת ומאותרגת.
חבל מאוד ששירות בתי הסוהר צריך להיערך לקליטת עבריינים בכירים, ראשי מדינה. כשהוקם שב"ס, איש לא חלם שבין כתליו יהיה אפשר להרכיב ממשלת צללים. כמה מצער שבכל כלי התקשורת בעולם יראו ראש ממשלה לשעבר הולך לכלא, אך נחמה יש בעובדה שמדובר בתיקון לחברה.
ביום של ניצחון שלטון החוק חשוב להזכיר את תרומת "ישראל היום", שלא הפסיק לרגע לדרוש את מיצוי החקירות ובירור האישום עד תום. עיתון שנתן גיבוי למערכת החוק, כולל המשטרה והפרקליטות שהותקפו ללא רחם בכלי תקשורת אחרים. ברור כי מי שתומך בסגירת העיתון מרים יד על היכולת לחשוף את הפנים האפלות והחצר האחורית של הפוליטיקה הישראלית.
רבי נחמן מברסלב נהג לומר: "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין שאפשר לתקן". הקלקול כבר כאן, ועתה הגיע רגע התיקון.