המו"מ: ללכת על הסדרים חלקיים

מרטין אינדיק, השליח האמריקני לשיחות השלום, רק נחת בוושינגטון בסוף השבוע וכבר ניצב ליד דוכן הנואמים כדי להטיל על ישראל את האשמה בכישלון המו"מ מול הפלשתינים. הוא חזר על ה"ברווז" הפלשתיני, הגורס כי תוכניות הבנייה הישראליות ואי ביצוע הפעימה הרביעית לשחרור המחבלים הם שגרמו, כביכול, לאבו מאזן לפנות, בניגוד למוסכם, לאותם 15 הארגונים הבינלאומיים, אף שידע שהפלשתינים עצמם, במסמכים רשמיים שהגיעו לידיעת התקשורת, אישרו שקיבלו את החלטתם הנ"ל מראש.

כדי לאזן, כביכול, את דבריו, קבע אינדיק ש"שני הצדדים אינם מוכנים לעשות פשרות מכאיבות", אך שכח להזכיר שבעוד ישראל מוכנה לוותר על חלק גדול מאדמתה, הפלשתינים לא ויתרו על אף לא אחת מדרישותיהם. אפשר לתהות מדוע ד"ר אינדיק התעלם מהעובדות (ואגב, בניגוד לדעתם של רבים מהפקידים האמריקנים האחרים שהיו מעורבים בשיחות), אך חשוב יותר עכשיו להתמקד בתמונת המצב כפי שהיא וכפי שהיא עשויה, או עלולה, להתפתח בחודשים הקרובים. הנשיא אובאמה דיבר על פסק זמן, אך יש להניח שזה לא יימשך זמן רב, כפי שאפשר ללמוד גם מביקורה בשבוע שעבר של היועצת לביטחון לאומי סוזן רייס.

המזכיר ג'ון קרי אמר בזמנו שיש לערוך "ספירת מלאי", והוא צודק. בצד הפלשתיני התמונה ברורה: הסכם "הפיוס" של אבו מאזן עם חמאס - אולי שלב ראשון בשילובו של הארגון באש"ף - מעיד שמחשבותיו של אבו מאזן הן יותר בכיוון של המשך המאבק נגד ישראל מאשר השלמה עימה. בינתיים, ה"ראיס" שיחזר את תנאיו לחידוש המו"מ: הקפאה מוחלטת של הבנייה לשלושה חודשים (הפלשתינים אינם מבחינים בהקשר זה בין ירושלים וגושי ההתיישבות לאזורים אחרים ב"שטחים") וביצוע הפעימה הרביעית של שחרור הטרוריסטים. אך גם לו ישראל הסכימה לכך - ולו כדי להעמיד את הפלשתינים במבחן - אין שום אינדיקציה שהפלשתינים מתכוונים לנטוש את הקו האסטרטגי שלהם לעקוף כל מו"מ אמיתי על ידי צעדים חד?צדדיים במסגרת האו"ם וגופים בינלאומיים אחרים. ניסיון העבר מלמד שכל היענות ישראלית או אמריקנית לתנאיהם רק מביאה להעלאת תנאים חדשים מצידם.

לא מן הנמנע שדווקא ישראל תעלה בשבועות הקרובים הצעות "שוברות קיפאון" משלה, אך כדי שיהיה סיכוי כלשהו להוציא את עגלת המו"מ מבוץ הסרבנות הפלשתינית יהיה על ארה"ב לנקוט שיטות אחרות. ראשית, יהיה עליה להעמיד את אבו מאזן על חומרת התוצאות שתהיינה להמשך גישתו. כפי שראינו, אם וושינגטון רוצה להפעיל עליו לחץ, הלחץ הזה משיג את תוצאותיו. חשוב מכך - על האמריקנים לבחון מחדש חלק גדול מהנחות היסוד שלהם. מר קרי תחם בשעתו פרק זמן קשיח להשגת פתרון מלא וכולל לכל בעיות הסכסוך, אך גם אם היה מכפיל או משלש את התקופה המוקצבת, לא היתה התוצאה שונה: לא רק שאין אפשרות קונקרטית לגשר על הפערים הבסיסיים בנושאי הליבה של הסכסוך, אלא שכל עוד הפלשתינים סבורים שהזמן פועל לטובתם (ודיבורים כמו אלה של מרטין אינדיק רק מעודדים אותם להתמיד בעמדה זו), הם ימשיכו לגרור רגליים ולהתל גם באמריקנים.

"תפסת מרובה לא תפסת" חל גם על הסכסוך הישראלי?פלשתיני: הסדר כולל של "סוף הסכסוך" כפי שוושינגטון הציבה כמטרה מיידית - וכפי שעקרונית גם אנחנו היינו מעדיפים - פשוט אינו בהישג יד. המסקנה המתחייבת מכך היא, אפוא, שכדי להתקדם צריך יהיה לאמץ כנראה את האימרה של צ'רצ'יל - "להזדרז באיטיות" - ולהתוות אסטרטגיה של הסדרים חלקיים בנושאים כגון ביטחון, פעילות ושיתוף פעולה כלכליים, בניית מוסדות ממשל ומשפט יעילים והוגנים יותר בצד הפלשתיני - בלי לחזור על הניסיון הכושל לרתום עגלה נטולת גלגלים לפני הסוסים.

יש לומר לפלשתינים: "אינכם נדרשים אמנם להרפות מהחלומות שלכם לחיים עצמאיים, אך אם תמשיכו בשיטותיכם הנוכחיות, פשוט לא תגיעו לכך".