לפעמים דברים טובים קורים במקרה. בלי להיכנס למניעי היוזמה של בנימין נתניהו לבטל את מוסד הנשיאות ולוויכוח הפוליטי סביבה, התקשיתי לשמוע עד עתה נימוק הגיוני אחד לשימורו של התפקיד רב היוקרה ונטול התוכן. הסיבה לכך פשוטה: אין נימוק כזה.
תפקיד הנשיא אמור להיות קונסנזוס, אדם שאזרחי המדינה נושאים אליו את עיניהם ומרגישים באחת טוב יותר עם חייהם בארץ שיכולה להיות לא קלה, לא מתגמלת. לפרקים, שמעון פרס היה אדם כזה, במין טוויסט שהפך באחת את מי שנחשב לקטן שבפוליטיקאים לאדם אצילי. גם דמויות כמו חיים ויצמן, יצחק בן צבי, זלמן שז"ר (בשתיקות הבודדות בין הנאומים הבלתי נגמרים), אפרים קציר, יצחק נבון וחיים הרצוג היו בדרך כלל כאלה. אלא שככל שהפוליטיקה הישראלית הפכה מסוכסכת יותר, וככל שהשסעים החברתיים היו קשים יותר, האפשרות למצוא מועמד מוסכם ומקובל על הכל, או על הרוב, הפכה כמעט בלתי אפשרית. עזר ויצמן עורר שערוריות חדשות לבקרים עקב פיו הגדול וחוסר מודעותו לתקינות פוליטית ומשה קצב נבחר בטעות שהמיטה חרפה על המשכן.
מהומת האלוהים סביב הנשיא הבא וקופות השרצים מאחורי כמה מהמתמודדים, בין אם עקב חשדות פליליים ובין אם בשל סלידה ממוזיקה מזרחית, מוכיחות שבישראל המקוטבת של שנת 2014 פשוט בלתי אפשרי לבחור דמות שתהווה סמל עבור כלל הציבור.
כבוד וחותמות גומי
כהונתו של פרס הייתה מעין סטייה היסטורית, תיקון אחרי חרפת קצב שאינו מעיד על ההמשך. ראשי הממשלה שכיהנו בתקופתו התקשטו בנוצות השלום שלו ונעזרו בו כדי לפתוח דלתות בטרקליניהם של מנהיגי העולם, והחיבה שרחש לו לפתע הישראלי הממוצע כשהבין שלאמו המנוחה לא היו מניות בתדיראן החזירה את היוקרה למשכן. ועדיין, גם כהונתו לא הייתה חפה מבעיות: פרס מעולם לא זנח את האספירציות הפוליטיות שלו, ובעיקר לא את אלו המדיניות. לאדם מתון קל לברך על נטייתו לעקוף את ראש ממשלתו משמאל ולנסות לסלול דרך עקיפה לפלסטינים, אבל זו פשוט לא אחת מהגדרות התפקיד של הנשיא. הנשיאים הבאים, סביר להניח, יהיו אנשי ימין, בדיוק כמו ראש הממשלה, ותהליך השלום ממילא נכנס להקפאה ארוכה, כך שיורשו של פרס ייאלץ להסתפק בטקסים רבי רושם וחנינות, תוך שהוא מנסה ללכת בין הטיפות ולא להרגיז אף אחד, כלומר לא לעשות שום דבר בעל משמעות. אה, כן: והוא ימליץ על הרכבת הממשלה, פעולה שממילא מוטלת דרך קבע על האיש בעל הסיכויים הגבוהים ביותר להרכיב קואליציה (לא, ציפי לבני, לא יכולת להקים ממשלה ב-2009 על אף שמפלגתך הייתה הגדולה ביותר). האם בשביל כבוד, טקסים וחותמת גומי צריכה ישראל להיכנס למרוץ המטורף לתפקיד הנכסף שנכפה עליה בחודשים האחרונים?
עוד לא דיברנו, כמובן, על התקציב המנופח, שיכול לסייע לנזקקים (השמועה אומרת שאדם בשם משה יעלון זקוק לתרומה בימים אלו); על האינצ'ים שיתפנו באתרי האינטרנט ובעיתונים, שבהם ניתן יהיה לעסוק בנושאים מהותיים יותר מאשר חיבתו של בנימין בן אליעזר לארוחות בבתי קזינו בלונדון; ועל האפשרות שייחסכו מחיינו הציבוריים מאות נאומים עמוסים בקלישאות נבובות. אזרחי ישראל החפים מפשע צריכים להיות אלה שנהנים מהחנינה האחרונה של הנשיא הפטור מהתפקיד המיותר הזה.
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד