פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מעצב התכשיטים מדיזנגוף

      יזהר כהן לא מתגעגע לבמות הגדולות. בגיל 63 הוא מעדיף לעצב תכשיטים, לשבת בחנות שפתח בתל אביב ולפגוש שם את הציבור, שעדיין אוהב אותו. והכי מעצבן אותו כשמדברים על "השד העדתי"

      כבר עשרה חודשים שיזהר כהן פותח, בכל יום ב?12 בצהריים, את חנות התכשיטים החדשה שלו ברחוב דיזנגוף בתל אביב. מפעיל את מערכת הסטריאו שניצבת ליד הקופה, ממלא את החנות בצלילי מוסיקה ישראלית, שלפעמים משגרת שיר ישן שלו אל חלל האוויר, וממתין ללקוחות. כלות שמחפשות שרשרת מעוצבת או צמד עגילים מיוחדים, גברים שתרים אחר מתנה מקורית לבנות זוגם, ולא מעט סקרנים הנמשכים אל השלט העצום שמעל חלון הראווה, המציין באותיות לבנות על גבי אדום את שמו של בעל החנות.

      חלקם נצמדים אל הזגוגית, מציצים אל האיש שהביא לישראל את הזכייה ההיסטורית באירוויזיון, אחרים נכנסים פנימה, מבקשים לומר לו כמה הם אוהבים אותו ומבקשים סלפי משותף. כהן קופץ מהספה האדומה, שמעליה תלויה תמונת פורטרט בשחור?לבן מימיו כזמר צעיר, וניגש אליהם מלא התלהבות. מציג את ליין התכשיטים התימני ("בכל זאת, אלה השורשים שלי"), האלגנטי או היומיומי שהוא מעצב בלילות ומציע למכירה במחירים שנעים בין 500 ל?3,000 שקלים.

      "אני יוצר את התכשיטים אחרי שאני מסיים לעבוד בחנות בשמונה בערב. לפעמים אני יכול לעבוד לילה שלם על שרשרת, וברגע שאני תולה אותה על הסטנד בחנות אני מרגיש סיפוק עצום", הוא מספר בעיניים נוצצות ומסדר על מעמד שחור שרשרת מאבני קורל אפורות, "אני ממש מתרגש מזה. כבר כמה שנים טובות אני מעצב תכשיטים ומוכר אותם. עשיתי תערוכות, ייצגתי את ישראל בתערוכות בעולם, אבל אף פעם לא מכרתי את זה בצורה מסודרת. החנות הזאת היא שמחה גדולה עבורי".

      יזהר כהן (אביב חופי)
      "כל החיים הייתי רגיל להיות הנסיך". יזהר כהן (צילום: אביב חופי)

      אנשים שבאים לחנות אומרים: "כנראה לא הלך לו במוסיקה"?

      "האמת היא שמעולם לא נתקלתי בתגובות כאלה, ממש לא. כל התגובות חיוביות ומפרגנות. לא מזמן רצו לעשות עלי כתבה במהדורת החדשות של יום שישי באחד הערוצים הגדולים, והכתב רצה להציג אותי כמי שלא מצליח להתפרנס ממוסיקה ונמצא במצוקה כלכלית, אז ביטלתי את הראיון. איזה עיוות של המציאות".

      ועדיין, הופעת על הבמות הכי גדולות, לעיני מיליוני אנשים, ועכשיו אתה בעלים של חנות תכשיטים.

      "ובאותה מידה אני גם בן 63. ראיתי הכל, עשיתי הכל, הקלטתי הכל, הופעתי בכל מקום בארץ ובעולם, הסתובבתי עם כל האנשים הכי הכי שיש, מאנדי וורהול ועד נשיאים. יש לי סיפורים שמעולם לא סיפרתי, וגם לא אספר. מעולם לא אהבתי להתרברב. אז הייתי וראיתי, וגם עייפתי. הגעתי למצב שלא התרגשתי יותר מעולם המוסיקה.

      "עיצבן אותי להמתין בחדר האיפור, לנסוע לעוד הופעה בצפון או בדרום, להמתין באיזה חדר קטן שלוש שעות לפני, להופיע, ואז לנסוע עוד שעתיים אחרי ההופעה. חוץ מהשירה נטו, הכל הפסיק לרגש אותי.

      "וכן, באופן טבעי גם נולד דור צעיר שתפס את המקום שלי ושל שאר בני המחזור שלי. זה תהליך טבעי, וקיבלתי את זה בהבנה. אחרי הכל, גם הדור שלי ואני פרצנו בסערה ותפסנו את מקומם של הזמרים המבוגרים בתקופתי.

      "כל החיים, בבית ובמוסיקה, הייתי רגיל להיות הנסיך. פונקתי. מעולם לא הייתי צריך להילחם על המקום שלי. עכשיו, עם הגיל, אני צריך להיאבק, ואני לא רוצה. וזה לא ממקום של אגו, כי אני לא אדם של אגו, אלא מתוך כבוד לעצמי ולסביבה שלי. אני לא אבזה את עצמי בשביל להידחף לקדמת הבמה או לכותרות. היה לי מהן מספיק כל השנים.

      יזהר כהן אבניבי (תאגיד כאן)
      באירוויזיון. יזהר כהן

      "אז במקום שאהפוך לפאתטי ושיפנו אותי מהבמה, החלטתי לפנות את הבמה מרצון. זה כמו שרואים ב'נשיונל ג'יאוגרפיק' את האריה שפעם הפחיד את כל היער, והיום הוא זקן ואף אחד כבר לא פוחד ממנו. אני לא יכול לבוא לצעירים של היום כאיש צעיר. זה לא טבעי, זה פאתטי. היה לי את המזל שנכנסתי לפנתיאון עם מה שעשיתי. היו לי בחיים תקופות של הערצה, היסטריה של מעריצים. היו הופעות שהמשטרה חילצה אותי בגלל התנפלות של מעריצים, אבל צריך לדעת מתי לפרוש".

      וללכת למכור תכשיטים?

      "האמת היא שרציתי לפתוח את החנות הזאת כבר מזמן, אבל פחדתי. פחדתי שאהיה מזוהה איתה ושאפסיק להיות מזוהה עם המוסיקה. מבחינתי, במשך שנים היתה רק אופציה אחת: להיות זמר או למות.

      "בחודשים הראשונים שלי בחנות היה לי כאב עמוק בכל הגוף. הרגשתי כאילו אני בוגד בבמה. לקח לי חודשים להסתגל לרעיון שאני בעל חנות תכשיטים. בהתחלה גם היה לי קושי עם העניין הזה של להיות כלוא במקום אחד כל יום. אני בן אדם עם נפש חופשית, במשך שנים הייתי בכל יום בכמה מקומות שונים ובשעות שונות ומשונות, ופתאום אני פה, ורק פה".

      נפרדת מהבמה לחלוטין?

      "לא, לא. ממש לא. אני עדיין מופיע. לא במקומות שאפשר לקנות אליהם כרטיסים, אבל אני עושה פריצה באמצע הלילה במועדונים עם צעירים, מלווה זוגות לחופה, מועדוני זמר, חוגים של ריקודי עם, יום עצמאות וכל מה שמבקשים. השנה, לדוגמה, הופעתי בחולון. בבוקר אני פה, בערב מדי פעם בפעם אני מופיע, ובלילה אני מעצב תכשיטים חדשים. עצרתי את הקריירה של ההקלטות כי עייפתי, למרות שאני יודע בתוך תוכי שעוד אקליט לפחות שיר אחד במהלך חיי. אני לא מחפש חומרים, אבל אני מרגיש שזה יקרה".

      מצד שני, יש לא מעט אמנים בני גילך שממשיכים להופיע. צביקה פיק, מתי כספי, גלי עטרי, גידי גוב.

      "ואני שמח עבורם, אם הם מרגישים בנוח. אני החלטתי לפנות את הבמה מבחירה לפני שיזרקו אותי. היום כל הופעה שיש לי היא הופעה של בחירה והנאה גדולה. אני מקבל את מחיאות הכפיים רק מעצם עמידתי על הבמה, על זכות העבר, וזה שאפו גדול וכבוד עצום לזכות בזה. אני כבר לא צריך לעשות קיסריה בשביל לקבל גושנפקה להצלחות שהיו לי, למרות שאולי יום אחד אבחר לעשות קיסריה אחת, לטובת כל המתגעגעים. אולי אעשה משהו קטן בצוותא, אני לא יודע. יש לי כל מיני מחשבות".

      שוק חיובי

      כהן (63) הוא נצר למשפחה מוסיקלית, הכוללת את אביו שלמה ("סולימן הגדול"), אחיו חופני ופיני ואחותו ורדינה, "שהפכה לסבתא ועדיין ממשיכה להופיע". הוא נולד בתל אביב, עבר עם הוריו לגבעתיים וזוכר את ילדותו כעשירה בחוגי משחק, מוסיקה, שירה ופיתוח היצירה.

      כבר בגיל העשרה החלו להתגבש אצלו החלומות לעבוד בתחום, ואת הצעדים המקצועיים הראשונים עשה בצוות הווי נח"ל, שם סומן ככוכב. בהמשך שר את "שיר כלולות" במסגרת פסטיבל הזמר של שנת 1973. אחרי הצבא למד משחק, שירה וריקוד בלוס אנג'לס וחזר לארץ.

      הזכייה באירוויזיון של 1978 עם "אבניבי" הזניקה אותו בבת אחת אל מרכז הבמה והפכה אותו לכוכב ישראלי ובינלאומי. בעקבותיה באו חמישה אלבומים ושלל להיטים - ובהם "בדידות" (המוכר כ"שלכת"), "הנדר", "מרינה", "ירושלים האחרת", "כמו ציפור מטורפת". ב?1985 ניסה לשחזר שוב את ההצלחה באירוויזיון עם השיר "עולה עולה" והגיע למקום החמישי.

      "הרבה שנים הייתי מתוסכל מזה שמכל העשייה שלי מדברים איתי רק על 'אבניבי' וזוכרים בעיקר את זה. פעם מישהו עצר אותי ברחוב ואמר לי: 'אתה יודע, לא לכל אמן יש את המונה ליזה שלו. לך יש את המונה ליזה שלך'. היום אני מבין שאני בר מזל שיש לי את 'המונה ליזה' שלי, ושזכיתי להיות מקושר לרגע תרבותי?היסטורי של המדינה".

      יזהר כהן בשיר עולה עולה קדם אירוויזיון 1985 (צילום מסך)
      הזכייה באירוויזיון הזניקה אותו בבת אחת אל מרכז הבמה

      אתה עוד עוקב אחרי התחרות?

      "שמעתי לפני שבוע את כל שירי התחרות של השנה וחטפתי שוק חיובי. התחרות שינתה את פניה בצורה מדהימה. זו פעם ראשונה זה שנים שכל שיר הוא מצוין, ושהשירים לא נשמעים קלאסיים, במובן של בית, פזמון קליט, בית, מודולציה וכו'. יש שירים מורכבים ומעניינים, מוסיקה של ממש. גם למיי פיינגולד יש שיר וביצוע מצוינים".

      מה קרה לתחרות שהיא הפכה לפחות רלוונטית מאשר אז?

      "כי כבר מזמן היא לא מופע מאחד יבשת, אלא מסיבה ענקית. אבד הקסם של איחוד אירופה, אבל נשאר העניין של המוסיקה, וזה מקסים בעיניי. עד היום אין יום שלא עוצרים אותי ברחוב ושואלים: 'מתי אתה הולך לאירוויזיון שוב?'"

      ואתה חושב על זה?

      "לא, לא. אני גם לא חושב שאנשים באמת מצפים לראות אותי על הבמה הזאת שוב. הם פשוט מקשרים אותי לתקופה אחרת שמתגעגעים אליה. תקופה של תום שהיה פה, ואיננו עוד".

      כשאתה מסתכל על הדור הצעיר במוסיקה, מה אתה רואה?

      "בעיקר המון רעש וצלצולים. אני רואה זמרים וזמרות בעלי כישרון, מוקפים מנהלים, יחצנים, מפיקים, אמרגנים, יועצי תדמית וסטייליסטים, שכולם דואגים לדחוף לתקשורת כל מיני פיסות מידע עליהם. התקשורת, מצידה, במקום לסנן, דוחפת לקהל כל קשקוש שקשור אליהם. ההוא היה בים, ההיא הסתפרה, ההוא נפרד, ומאחורי כל הידיעות האלה אין שום כיסוי ושום יצירה. אבל אני לא אומר את זה ממקום של מרמור, שלא יחשבו שאני ממורמר ומתוסכל. ממש לא. שאלת אותי לדעתי, אז אני עונה לך.

      יזהר כהן (דייב שחר)
      בופעה. יזהר כהן (צילום: דייב שחר)

      "אני יכול לציין לך עכשיו עשרים שמות של היוצרים הצעירים הכי גדולים לכאורה, ולא תהיה מסוגל לנקוב אפילו בשם של שיר אחד שלהם. למה? כי הכל זה 'באזז' ו'דיבור', ואין כלום מעבר לזה. איזו מורשת תרבותית הם ישאירו? התספורת שלהם? אני לא מבין איך אותם זמרים וזמרות לא נבוכים כי זה הכי 'בגדי המלך החדשים'. המלך הוא עירום, ובלי מוסיקה. איך הם לא מתביישים להזין את הציבור כל הזמן בכלום אחד גדול? אין בושה בכלל.

      "אבל זה לא רק הם והצוות שלהם אשמים, זאת גם התקשורת שלא מסננת ודוחסת שוב ושוב אותם שמות, בלי שום כיסוי של עשייה. מין עצלנות כללית שכזאת. איפה נעמי שמר? נורית הירש? יהורם גאון? אריק איינשטיין?"

      חלקם מתו וחלקם שייכים לעידן אחר. אולי הבעיה היא שהמבוגרים לא מבינים שהמציאות השתנתה, שאי אפשר לשיר היום אלתרמן.

      "לא אמרתי שצריך לשיר בעברית של פעם, אבל אפשר לכתוב בצורה מכובדת, שמכבדת את השפה. אפשר לכתוב איכות, ולא שירה ממוסחרת. אני בטוח שאי שם מסתתרים להם נעמי שמר, אלתרמן ומנור החדשים, רק שאף אחד לא מחפש אותם ולא מאפשר להם להתגלות. פעם היית מקבל את הזרקור אחרי שהבאת יצירה. היום אתה מקבל זרקור רק בגלל שהופעת לרגע בטלוויזיה".

      אתה רומז שתוכניות הריאליטי המוסיקליות משחיתות את התרבות?

      "אני לא רומז, אני אומר. הבמה של הריאליטי הפכה להיות הבמה היחידה לשליפת הפרסונות שמשפיעות עלינו, אמנותית וחברתית. זה מנגנון שנוצר ממקום של מסחר וכסף, באיצטלה של חשיבות ודאגה לאמנות.

      "בזמני היו הלהקות הצבאיות, שאוהבים להגיד שזה היה ה'כוכב נולד' של פעם. זה נכון שהרבה אנשים אותרו שם וקיבלו מקפצה, אבל כולנו ידענו טוב?טוב שזאת רק החשיפה הראשונית, ושיש לנו עוד דרך ארוכה לעשות. זה לא הגיוני ולא מקצועי שאחרי שלושה חודשים של הופעה בטלוויזיה, עם שבעה קאברים, אנשים פה הופכים להיות אושיות תרבות שהתקשורת נוהרת אחריהם, ובעקבותיה ההמונים. הפפראצי הפך להיות אמנות נשגבת.

      "אתה יודע מה הכי כואב לי? שיותר מאשר מתגלים פה כישרונות, מתפספסים פה כישרונות. בן אדם עולה לאודישן של שתי דקות בטלוויזיה, מול סוללת שופטים, לא תמיד מצליח להעביר בדיוק את מה שרצה, ואז נשפט בחומרה ונשלח הביתה.

      "מי שעובר, נשמע כמו שכפול גנטי של השאר. כולם מסלסלים אותו הדבר ושרים באותן המניירות. פעם גילו את היהלום שבערימה. היה יהורם גאון אחד, אבי טולדנו אחד, חוה אלברשטיין אחת, מתי כספי אחד ואריאל זילבר אחד. היום כולם מנסים לחקות אחרים כדי להשתלב במקום להביא בשורה חדשה. זה עצוב ומדאיג".

      "המזרחית של היום היא לא המזרחית של פעם"

      אתה מתחבר לביקורת של יהורם גאון על המוסיקה המזרחית?

      "המוסיקה המזרחית של היום בכלל לא בת השוואה למוסיקה המזרחית של פעם. אלה עולמות שונים. המוסיקה המזרחית של היום מאוד ממוסחרת, וכשאני שומע אותה אני בכלל לא שומע מזרחית, מלבד סלסולים פה ושם. זאת מכונה משומנת היטב של להיטים ממוסחרים מעבר לצורך. יש לא מעט קולות אדירים בקרב הזמרים הים?התיכוניים, אבל מה שחסר לי שם זה יותר אינטליגנציה בטקסטים ובביצועים. למידה, ניסוי וטעייה ודרך. הדרך אבדה. הטקסטים רדודים בדרך כלל".

      גם "עולה עולה" זה לא ממש טקסט ספרותי: "אור ותכלת בשמיים ויורד לפתע יום, עננים הופכים למים קשת עולה במרום".

      "'עולה עולה' היה נכון ומתאים לתחרות האירוויזיון, אני לא בטוח שהייתי מקליט אותו במיוחד לאלבום שלי. היה לי את 'עולה עולה', לצד 'נדר' של שלונסקי או 'חלומות שבורים'. שלא תבין אותי לא נכון, אני לא חושב שאסור לאמן לשחרר לפעמים שיר קליל, שטחי, מקפיץ וכיפי. ודאי שמותר, וגם רצוי. אבל הכל שאלה של איזון, והאיזון הופר.

      "ואז עוד שולפים כל מיני שדים עדתיים כדי להסביר למה זה מצליח ולמה זה לא מצליח, וזה מקומם אותי. זה ממש מעצבן אותי. אני לא מבין למה הז'אנר המזרחי עדיין מרגיש צורך להתבכיין ולהגיד שהוא מדוכא. זה אבסורד גדול להגיד דברים כאלה, בזמן שהמוסיקה הים?תיכונית פורחת וממלאת אולמות וקיסריות.

      "היו צריכים לקחת את צמד המילים 'השד העדתי' ולשרוף אותן בכיכר העיר. אנשים משתמשים במושגים שפסו מן העולם בשביל הרייטינג והרעש. אנחנו כולנו ישראלים צברים. אם תשאל את החברים של הבת שלי אליה, שהיא בת 17, מאיזו עדה הם, אני בטוח שאין להם מושג. הם מיקס של כל מיני עדות, ופשוט לא רלוונטי עוד לדבר על זה. אין שד, ולא קיים שד".

      יזהר כהן (אביב חופי)
      "הבעיה שלנו היא שאין כבוד לעבר" (צילום: אביב חופי)

      ואף פעם לא היה?

      "על מה אתה מדבר איתי? על לפני חמישים שנה? כשהגיעו לכאן מכל העולם והיה מתח עדתי טבעי? המתח הזה הוליד דברים נפלאים מבחינת מזון, אמנות ועוד. מאבק תרבותי יוצר תרבות ודינמיקה, וזה בסדר גמור. אני מגיע מבית תימני, הייתי מילדי הפרחים של שנות השישים וראיתי פה הכל. ראיתי גם את החיבוק.

      "הבעיה שלנו היא שאין כבוד לעבר. לא זוכרים את העבר, ולא משמרים את העבר. השבוע אסי דיין נפטר, ועשו חגיגת אבל. זה יחלוף, ואז מה? יהיה שידור חוזר של כמה סרטים שלו? איך הדור הצעיר יידע מי הוא היה? הרי הם לא יודעים מי זאת שושנה דמארי ומי זאת יפה ירקוני, ולא מדובר על זמרות מלפני מאתיים שנה.

      "אני לא רוצה להישמע אלטע זאכן, אבל חייבים להחזיר לבתי הספר את שיעורי המוסיקה, לחשוף את הילדים לשירים ולאמנים של פעם. עם שאין לו עבר, אין לו הווה ואין לו עתיד. פעם לקחתי את החברים של הבת שלי לטיול ברחוב דיזנגוף וסיפרתי להם סיפורים על כל מיני נקודות ברחוב, והם היו צמאים לזה. ביקשו עוד ועוד ועוד.

      "הנוער היום רוצה להתחבר למשהו. הוא צמא למידע. ומה נותנים לו? 'האח הגדול'. ערוץ 2 צריך עוד כסף, אז הוא שולח צו מההנהגה לפשוטי העם לשלוח לו הודעות טקסט. ומה הציבור לומד? שבשביל לקבל מיליון שקלים צריכים להיות מניאקים. אחר כך מתפלאים שנוער דוקר נוער. איפה זה היה פעם? בני נוער הלכו מכות, אבל הם לא היו דוקרים ולא היו אלימים ולא היו תחמנים".

      והכל בגלל הטלוויזיה?

      "לטלוויזיה ולתרבות, או להיעדר התרבות, יש השפעה עצומה עלינו. אחר כך לא מבינים איך אמנים מעלימים כספים או הולכים עם קטינות, ואיך יש כל כך הרבה פוליטיקאים שסורחים. אבל מה שקורה עכשיו, עם כל החשיפות הללו, זה מצוין. שחברי הכנסת וראשי הערים ישקשקו, ושאמנים שמנצלים את מעמדם ייזהרו.

      "אני מאמין שאנחנו בתקופה של ניקוי אורוות, ובסופו של דבר נגיע לתקופת הרנסנס שלנו. אנחנו עם צעיר שמתבגר ועובר תהליך. אני אופטימי. אני אוהב את השפע שיש בישראל, ובתל אביב בפרט, אני אוהב את האנשים, את החום".

      את מי אתה אוהב מהמוסיקאים הצעירים?

      "את עברי לידר ועידן רייכל. שניהם עסוקים בייצור מוסיקה, ומוסיקה אחרת. בשניהם יש אמת מאוד גדולה, והם מביאים קולות רעננים, אחרים. אני גם אוהב ומעריך מאוד את שמעון בוסקילה, שהולך עם האמת שלו.

      "תראה, אני לא רוצה להיות מבקר המדינה ולא רוצה להחמיא לאלה ולשכוח אחרים. יש פה דברים נפלאים, אבל לצערי התקשורת בוחרת שלא לחשוף אותם. זה התחיל בתקופת שינקין, כשקם דור של עיתונאים צעירים, מגניבים כאלה, ששחטו כל פרה קדושה פה. שפכו את הביוב על כל מה שהיה בקונצנזוס, לעגו לאמנות ה'ישנה'. למה במדינות אחרות בעולם יש כבוד למוסיקה הישנה, לצד החדשה? שם זה לא אחד על חשבון האחר".

      נפגע חרדה

      כשנכנסים לגיזרת החיים האישיים, קצב הדיבור של כהן איטי יותר והוא שוקל מילים. הוא מוכן לדבר בפתיחות על הגיל ("אין יום שלא אומרים לי שאני נראה צעיר בשני עשורים לפחות. הכל בזכות הגנים"); על התלתלים, שהפכו לסמלו המסחרי ("פעם הייתי יוצא מהמקלחת, השיער היה מתייבש והתלתלים היו לתפארת מדינת ישראל. היום אני צריך ללכת למספרה לתחזק את התסרוקת, ויש לי גם שבע תוספות שיער שמוסיפות לי נפח"); ועל החרדות ("אני לא יכול להיות במקומות סגורים. אני לא יכול לעלות במעלית בלי אנשים שאני מכיר ממש טוב, ויש לי חרדת טיסה. כבר עשרים שנה שלא טסתי לחו"ל"). רק על דבר אחד הוא מסרב לדבר; למעשה, תמיד סירב: חיי האהבה שלו.

      "פעם עיתונאי אחד אמר לי: 'אתה יודע, יש עליך את אחד מתיקי הארכיון היותר גדולים מבין האמנים, וכשקוראים אותו מגלים שלא יודעים עליך בעצם כלום'", הוא אומר בגאווה כשאני מציין את העובדה ששמו מעולם לא נקשר לזוגיות רומנטית, "אתחיל מזה שאני לא מרגיש צורך למכור את הסלון או את חדר השינה בשביל למכור את מרכולתי. זה לא מעניין עם מי אני ישן בלילה, עם מי אני מתעורר בבוקר ומה אני אוכל לארוחת בוקר.

      "כל הרכילויות הללו לא מעניינות אותי גם על אנשים אחרים. למרות שאני אדם חרדתי עם בעיות נפשיות קשות והרבה חרדות ובלאגנים, אני מתרחק מרכילות. לא צורך אותה ולא משתף איתה פעולה. אני אינדיבידואליסט, ובגלל זה אני לא עובד עם אמרגנים או עם מנהלים. היה לי מספיק מהם. אני מייצג את עצמי הכי טוב, ואני חי הכי טוב לבד. לא היתה לי זוגיות הרבה מאוד שנים. אין לי מה לדווח בגיזרה הזאת".

      עידן רייכל (אביב חופי)
      מוסיקה אחרת. עידן רייכל (צילום: אביב חופי)

      היית פורץ דרך בכל מה שקשור לתא משפחתי אחר. לפני 17 שנים עשית ילדה עם אישה, ואתם מגדלים אותה מאז יחד, בשני בתים שונים.

      "זה נראה לי טבעי והגיוני בתקופה ההיא, אבל זה באמת עשה הרבה מאוד רעש. אחת המחמאות הכי גדולות שאני מקבל מאנשים זה כשהם אומרים לי: 'בזכותך יש לי ילד' ו'נתת לי השראה'.

      "כשאליה נולדה, למדתי הרבה מאוד דברים. זו לא תהיה קלישאה לומר שהחיים שלי השתנו מאותו רגע. הלידה שלה עוררה הרבה רעש, ולא היה אדם ברחוב שלא איחל לי מזל טוב. זאת היתה אולי הפעם הראשונה שהצלחתי להכיל את החום מהרחוב. עד אז לא באמת הפנמתי את זה, ולא ידעתי איך להתמודד עם זה. אחרי הזכייה באירוויזיון נכנסתי לחרדות מהחיבוק ברחוב, זה היה יותר מדי גדול. ברחתי הביתה, ולא יצאתי.

      "כשאליה נולדה הצבתי לעצמי מטרה: ללוות אותה ולהעניק לה את כל הכלים לחיים. הרחקתי ממני וממנה כל אנרגיה שלילית, נפרדתי מחברים ומחברות שכבר לא היו נכונים לי, ובסך הכל אני יכול להגיד היום שאני אדם עשיר".

      גם כלכלית?

      "זה לא, לצערי. היתה לי הכנסה עצומה בצעירותי אבל חילקתי את הכספים שלי לכל דיכפין. הייתי פילנתרופ של העולם, פראייר של כולם. אבא שלי רצה לשחוט אותי שאני מפזר את הכסף. האמת היא שלא היתה לי שום הבנה בכסף, לא הבנתי את החשיבות. הייתי ילד כשכל זה נחת עלי.

      "לפני 15 שנים התחלתי להפחית את ההופעות ולהיות יותר עם אליה ונכנסתי למשבר כלכלי. לא הגעתי לפת לחם, אבל השפע הגדול שהייתי רגיל אליו כבר לא היה. ואז גיליתי כמה אני לבד. כל אותם אנשים שנתתי להם לא היו שם כשאני הייתי צריך אותם.

      "הייתי בהלם, אבל תודה לאל יש לי דירה שרכשתי בזכות השנים הטובות, ועדיין מזמינים אותי להופיע פה ושם, יש התכשיטים, ועכשיו את החנות. בסופו של דבר למדתי שרק אני דואג לעצמי, וטוב לי ככה.

      "אולי בגלל זה אני לא זקוק לזוגיות. יש לי את הבת שלי, שהיא נסיכת העולם שלי, יש את אמא שלה דיאנה, שהיא חברה טובה שלי, יש לי את האחים שלי, ועוד קומץ חברים וחברות קרובים. אני לא צריך יותר מזה".

      למה אתה בכל זאת מתגעגע בגיזרה האישית?

      "לריגוש שיש לאנשים צעירים. אני הולך ברחובות תל אביב, ולא מתרגש יותר מדי. קשה לי להתרגש. ראיתי כבר הכל בארץ ובעולם, ועשיתי כבר הכל. הכל. הייתי שמח להתגבר על החרדות שלי ולקחת ציפרלקס כדי שאוכל לטוס, להיכנס למעלית ולהתמודד עם כל מיני דברים שקשה לי להתמודד איתם".

      למה שלא תעשה את זה באמת? המון אנשים עושים את זה.

      "כי אני מפחד אפילו מההשלכות של הכדורים עלי. אני מפחד לאבד את השליטה. בגלל זה הצחיק אותי שפעם היו שמועות שאני נרקומן ואלכוהוליסט. אני? הבן אדם שחייב תמיד להיות בשליטה? אין שום סיכוי שבעולם. בגלל זה גם החלטתי לקחת צעד אחד אחורה מהבמה".