אחד המרכיבים בחוסנו של אזרח וביטחונו במערכות השלטון, הוא הידיעה כי המשאבים האדירים המושקעים במערכת הביטחון ייתנו פירותיהם בעת מלחמה ובעיתות רגיעה. ביום העצמאות מרבים מפקדי חילות והרמטכ"ל להציג את מרכולתם - וטוב הדבר. אלא שהצהרות מסוימות עלולות להיות מובנות באופן שונה מכוונתן המקורית.
במשך שנים היתה תפיסת הביטחון מושתתת על כך שהכרעת המערכה תבוא באופן מיידי מצד חיל האוויר. ואולם לפחות במלחמת לבנון השנייה, נכזבה הציפייה הזו. יש התולים זאת ברמטכ"ל שבא מחיל זה, ויש התולים זאת במוכנות לקויה מאוד של כוחות הצבא בסדיר ובמילואים, במודיעין לקוי וכדומה. מכל מקום, לא יהיה מקובל לשוב למצב שבו במשך ימים רבים מיליון אזרחים נודדים מיישוביהם עקב ירי רקטות וטילים.
כאשר מפקד חיל האוויר, האלוף אמיר אשל, מדבר על מוכנות החיל לבצע אלפי גיחות ביום, המשמעות היא שעבוד כל מטוסי הקרב לביצוע משימת החיסול של משגרי הטילים והרקטות, ומכאן שההצלחה צריכה להיות מוחלטת. האם זה יכול להספיק? תלוי. אם מדובר בחזית איראן, הרי ששני חילות עיקריים עשויים להשתתף בתקיפה - הים והאוויר. וגם אם תהיינה יחידות מיוחדות נוספות, הרי שכוחות היבשה לא נמצאים בתסריט הזה. ואולם כאשר מדובר בחזית הקרובה, הצפונית והדרומית, חובה על צה"ל להיערך על פי הכוחות המסיימים את המערכה, קרי, כוחות שריון, תותחנים, הנדסה וחיל רגלים.
דרישת הצבא צריכה להיות עזר לדרג המדיני
אין הכרח שיהיה צורך בכוחות יבשתיים, ולא מפאת ההפחדה המתמדת בדבר נפגעים רבים מצד כל הצדדים. אם בנק המטרות שעליו מדבר מפקד חיל האוויר כולל תשתיות אנרגיה ומים ובקרה ושליטה, הרי הצורך בהכרעה יבשתית הולך ופוחת. יש ביכולתה של ישראל, וזה תלוי ברצונה בלבד, להשמיד תשתיות ומתקני שליטה ואנרגיה באופן כזה שיכאב מאוד לצד השני ועם מינימום נפגעים "בשני הצדדים".
ביטחונו של האלוף אשל במוכנותו של חיל האוויר, נובע בין השאר מהקצאות גדולות של מחשבה כיצד לייעל ולהשתמש בכסף הקיים ולעמוד ביעדים מורכבים. גם צה"ל עובר טלטלה במבנה תוך כדי סגירת יחידות והפחתת אימונים, דבר העלול לפגוע בשיעור ההצלחה ההכרחי של חיל האוויר. אולם בעניין אחד יש להסכים עם אלה המסייגים את יכולתו של חיל האוויר להצליח במיוחד בחזית הצפון והדרום. אם התכנון הוא כזה השואף להשמיד את מרבית כלי הירי, הרקטות והטילים, הרי ההצלחה לא תהיה מזהרת. דרישת הצבא צריכה להיות עזר לדרג המדיני, בהחלטה שבה העדיפות הניתנת היא להשמדת המשענת המוראלית של האויב: תשתיות הפוגעות בכל רובדי האוכלוסייה בכלל, וביסודות השלטון בפרט.
צריך לקוות שההשקעה האדירה במוכנות לקרב תמנע אותו או תביא להכרעתו במחיר מזערי. זה בידיים של מקבלי ההחלטות.