האיש שקיעקע על עצמו את סיפור המדינה

צבי הרשל'ה וייס קם בוקר אחד לפני 11 שנים והרגיש שהוא הולך בתוך ים של ערפל פלורוסנטי. הוא הניח שמשהו נפגע במשקפיו אבל האופטימטריסט שבדק אותו הורה לו לגשת מיד לרופא. הרופא שלח את וייס לצילומי עיניים. צילמו וראו שהרשתיות נקרעו. וייס עבר 30 טיפולי לייזר כדי לעצור את קריעת הרשתיות, אך אז התברר שהטיפולים גורמים לחורים בשדה ראייתו. וייס התחיל להתעוור. ילדיו טיפלו בו באהבה אבל חברים התחילו להתרחק. רשיון הנהיגה שלו נשלל. שכנים בבניין ניצלו את המצב כדי לפלוש לחניה. וייס, איש רב מרץ ופעלים, הפך לאדם מוגבל. בשנים הקשות שבאו נהג לשבת לבד בגינות ציבוריות, ימים ולפעמים לילות, ולבכות.

האחות שטיפלה בו ב"בית מרשל", המרכז לעיוור ברמת גן, ביקשה שלא ירים ידיים. וייס עשה מה שידע לעשות מילדותו: הוא התחיל לשוטט. באחד משיטוטיו עבר ליד חנות קעקועים בדיזינגוף סנטר. צעירה שישבה ליד החנות סיפרה לו שכבר שילמה את הכסף לקעקוע אבל התחרטה. "שלם לי את הכסף ותתקעקע במקומי", הציעה. וייס החליט שאין לו מה להפסיד. "היתי בן 55, לקוי ראייה. אמרתי לעצמי: 'אכתוב ספר על חיי בקעקועים'".

מאז הקעקוע הראשון עברו תשע שנים. ראייתו של וייס שוקמה חלקית ועל גבו יש קעקוע שמכריז "סיפורי הרשל'ה בקעקועים". חלק גדול מהסיפורים האלה נפגשים גם עם סיפוריה של ישראל, עם אסונותיה ועם חפצי הנוסטלגיה שלה, והם מתפרסים על פני שנים רבות ואירועים רבים. בדרכו, אולי קצת מקברית, גם הרשל'ה וייס הפך לאלבום יום העצמאות.

איזה קעקוע עשית באותו יום בדיזינגוף סנטר?
"את מספר תעודת הזהות שלי, על זרוע ימין. הקעקועים הראשונים שראיתי בחיי היו המספרים על הזרועות של הוריי. זה הרגיש טבעי".

הקעקועים הבאים של וייס היו מספרים נוספים: מספר הדרכון שלו או תאריכים משמעותיים בחייו. אחר כך החל לקעקע דימוים. הם היו קשורים לחפצים שהיו לו בילדותו וקשורים להוריו. תצלום שני ההורים בצעירותם מקועקע על הצלע הימנית שלו. ליד בית השחי מקועקעים טלאי צהוב ונר זיכרון.

אמו, שרה אפלבאום, נולדה בעיירה קוברין בפולין למשפחה משכילה. היא גורשה לגטו עם בעלה ושלושת ילדיה, וברחה אחרי שלוש שנים. מאז לא ראתה את משפחתה שוב. אחרי המלחמה הגיעה למחנה מעבר ליד ארלנגן בגרמניה ופגשה שם את מנחם מנדל וייס, איש גדול וחזק שנולד בגבול רומניה-צ'כיה למשפחה חרדית מנטורי קרתא. היו לו 13 אחים ושבעה ילדים אבל קשריו אתם ניתקו כשהחליט לברוח מהגטו ולהצטרף לשורות הפרטיזנים. וייס הפרטיזן הוריד את הזקן והפיאות ולדברי בנו "עזב את אלוהים". אשתו, ילדיו ושבעה מאחיו נרצחו.

מה חיבר אותם אחרי שילדיהם ובני זוגם נרצחו?
"אני לא יודע. היא היתה עדינה, יפה, משכילה ואצילית. אשה שאהבה לקרוא. הוא היה אדם פשוט וחזק פיזית. אבל הפער בינהם לא עניין אותה. כלום כבר לא עניין אותה. היא כבר לא חיפשה כלום מזה. רק ילד. הרשל'ה הוא כל מה שעניין אותה".

שרה וייס בת השלושים ושש הרתה בקושי וב-1949 ילדה את הרשל'ה וייס, בקושי, בניתוח קיסרי. רופאיה במחנה הזהירו אותה שלא תעז להרות שוב כי "יקרע לה הרחם". כשהיה בן שלושה חודשים הגיעו לישראל והתיישבו בשכונת רמת עמידר ברמת גן. "רמת עמידר של תחילת שנות החמישים נראתה כמו לשטעטל", אומר וייס. "הדרכים והכבישים לא היו סלולים ומאפיה היתה במרחק קילומטר. התושבים היו ניצולי שואה עניים ממשפחות דתיות או חרדיות. הם נעלו את הזיכרונות בבית ויצאו בבוקר להתפרנס. אבי הפך לסבל. הוא לא הרוויח הרבה ואמי לא עבדה, אבל למרות שהורי חיו בצמצום גדול הם לא החסירו ממני כלום".

על הזרוע הימנית קעקע וייס את המתנות שנתנו לו: אופניים, טרנזיסטור, שעון זהב. גרסת שנות החמישים של גאג'טים ישראליים שחייבים להשוויץ בהם כשהמלה להשוויץ עוד לא היתה קיימת והרבה לפני שנעלמה. בצדם קעקע את סוג הסיגריות הראשון שעישן, סכין הגילוח הראשון, הפטיש שהיה כלי העבודה הראשון שלו וגם מזרק, תזכורת לחיסוני פוליו שקיבל בגיל חמש ושנקנו במחיר גבוה בשוק השחור.

לידם מקועקע ארבה. בשנות השישים, כששילומים הגיעו מגרמניה, "עברה כל השכונה" למרכז רמת גן והוריו של וייס רכשו דירה ברחוב הרוא"ה. רמת עמידר אוכלסה מחדש בעולים מתימן. "הנה", וייס מצביע על הארבה. "קעקעתי אותו כדי לזכור את השכנים התימנים ואת להקת הארבה שנחתה ב-1956 ברמת עמידר. הייתי ילד ורדפתי אחריהם בשכונה, עוזר לשכנים לצוד אותם".

בינתיים, עדיין ברמת עמידר, הלכה אמו של וייס ודעכה. "היא היתה אשה חולה מאוד שבכתה הרבה, מדי פעם בלעה כדורי הרגעה וכמעט לא יצאה מהבית", אומר וייס. "אבי, לעומתה, היה יוצא בחמש בבוקר וסוחב משאות עד שבע בערב. כך היה נרגע. אמי לא יכלה להבין את זה. היא שנאה את ישראל ולא סלחה לו על שלא היגרו עם שלושה מאחיה לקנדה. 'שתחנק', היתה אומרת. 'למה הבאת אותי לפליסרקי?'. היא דיברה כמה שפות אבל לא הסכימה ללמוד עברית, ומדי בוקר היתה שולחת אותי לקנות לה עיתון ביידיש". על הזרוע קעקע את שמות העיתונים שקראה, "יידשעצייטונג" ו"לעצטע נייעס".

שנאתה של שרה וייס למדינת ישראל התעצמה במבצע סיני, אז נהרג אחיה הצעיר יצחק אפלבאום. "אני זוכר את היום בו הודיעו לה על מותו", אומר וייס, "בכי וחורבן ובלאגן בבית. גרמניה רצחה את ילדיה, בעלה וששה מאחיה, ומדינת ישראל לא הצליחה לשמור על חייו של אח ששרד את השואה. מצבה החמיר והיא התכנסה בתוך עצמה. יותר מתמיד השקיעה בי את כל משאביה וחלמה שאהפוך לאלברט אינשטיין".

הוא היה בן יחיד בבית מלא עצב וציפיות וחש משועמם וחנוק. את זמנו בילה בשיטוטים בחוץ, בסביבת ילדותו בה היו אז משקים חקלאיים. וייס הפך לבן בית במשק סמוך עם רפת גדולה ותרנגולות. האחראי על המשק, פלסטיני בשם חנקש שהתיידד עם האב מנחם מנדל, הפך להיות האומנת הבלתי צפויה שלו.

איזה מן ?אומנת? הוא היה?
"חנקש אפשר לי להסתובב עם החמור והכלב והפרות. הימים היו ימי הצנע, אבל הוא חמל עלינו והביא ביצים וחלב בחינם. חנקש שמר עליי ואבי, שהיה רוויזיוניסט מושבע וששמר על חנקש. היתה אז שנאה איומה לערבים, גדולה בהרבה מהשנאה אליהם היום, וכשהתחילו שמועות שהוא יוצא עם בחורה מהשכונה הגיעו השכנים אל הרפת וניסו להרביץ לו. אבי גונן עליו".

הרפת של חנקש היא המקום בו הסתתר וייס ביום הראשון של כיתה א'. "הגעתי לכיתה כעבור יומיים ויצאתי שוב אל הסמטאות והשדות. מעולם לא הכנתי שיעורים, לא מילאתי חוברת לחופש הגדול, לא קראתי ספר". אמו מימנה לו שיעורים פרטיים אבל וייס היה אדיש. אחר כך שילמה כסף ל"נעים הבלש", קצין ממפלג הנוער שהסתובב בשכונה, כדי שיגרור את וייס לבית הספר. "בפעם הראשונה שנעים נכנס אלינו הביתה גנבתי לו את הפנס", אומר וייס. "אחר כך נהג להגיע מדי בוקר ולקחת אותי ביד, עד הכיתה". הניסוי החזיק מעמד במשך חודש. וייס, שמשוכנע שהיה מאובחן היום כהיפרקטיבי ודיסלקטי, חזר לשוטט, מתקשה לקרוא ולכתוב.

בגיל 13 החליט שהוא רוצה לעבוד. "החוק אסר לעבוד ללא אישור שסיימת את כתה ח'. נרשמתי לבית ספר ערב 'עמישב', יחד עם כל עברייני העתיד של רמת גן, ולמדתי". לפני כמה שנים קעקע דיוקן של אינשטיין על חזהו. "אינשטיין כבר לא אהיה, אז דאגתי שהוא יהיה עליי". מתחת לדיוקן מקועקע שמו של אינשטיין בערבית. "עבדתי בבנייה, התיידדתי עם הרבה ערבים ולמדתי ערבית. כשהבנתי שהם לא מזהים את הדיוקן החלטתי לעשות להם קיצור דרך". בעיניים של אינשטיין זוהרים תמרורי אזהרה מפני קרינה גרעינית. כשלושים תמרורים כאלה מקועקעים על גופו של וייס, שחושש שכולנו עלולים למות יום אחד מפצצה גרעינית – ולכן כדאי שנלמד לחיות יחד". ערבית וסמלי שלום מקועקעים במקומות רבים בגופו, לצד שנים של עסקנות בליכוד ואחר כך במפלגת המרכז ויחד עם חיבה מופלגת לאיווט ליברמן ונפתלי בנט.

על הזרוע הימנית מקועקעת גם התווית "קטרפילר", שמה של אחת מיצרניות הטרקטורים הגדולות בעולם. הקעקוע, שאינו בולט, מקפל בתוכו פרק ארוך בקריירה של וייס ופרק מכונן בתולדות גבולותיהן המדיניים של ישראל ושכנותיה. "התחלתי לעבוד כטרקטוריסט של עבודות עפר בגיל 15. עבדתי בפרויקטים בהם הרסנו אתרים ידועים כמו ביתו של הסולטן התורכי (היום 'בית גיבור'), גשר ראש פינה ושכונת נורדיה שהיום עומד עליה דיזינגוף סנטר (ומתוארת ברומן 'זכרון דברים' של יעקב שבתאי – ג.ג.). אחרי 1967 עבדנו במרץ אדיר: הכנו קרקע למטווחים באזור ג'נין, עשינו עבודות עפר בחפירות הארכיאולוגיות באזור הדרומי של הכותל, פירקנו את מסילת הרכבת שעברה מאל עריש לקנטרה וסללנו דרכים למוצבים חדשים".

וייס המשיך לעבוד כטרקטוריסט בעיריית רמת גן. מאוחר יותר עבר הכשרה, הצטרף לאגף התברואה והפיקוח העירוני והפך לאחראי על רישוי עסקים בעיר. "למדתי שענישה צריכה להיות הברירה האחרונה. בחור צעיר שיוצא מבית סוהר רוצה להקים בסטת אבטיחים, מקום עם הרבה סמים. איך משקמים אותו? מעודדים אותו לפתוח מכולת. מי שיש לו עסק חוקי הופך עם הזמן לאדם מהשורה. אם אהרוס לו את בסטת האבטיחים הוא ילחם בי כמו חיה".

בתחילת שנות השמונים, זמן קצר אחרי בחירתו של מועמד העבודה אורי עמית לראשות רמת גן, פוטר וייס מהמחלקה. בבחירות הבאות לראשות העיר הריץ את מועמד הליכוד צבי בר, ואחרי ניצחונו חזר לכהן במחלקה בזמן מלחמת המפרץ. באמצע שנות התשעים, בעקבות חילוקי דעות, עזב את עבודתו. לדבריו, "זאת היתה תקופה קשה של כעסים, שבעקבותיה פרצה מחלת הסכרת". המחלה דירדרה את ראייתו, ואז בא הבוקר בו התעורר והרגיש שהוא הולך בתוך ערפל פלורוסנט.

ב-2004, בזמן שוייס נלחם לשקם את ראייתו, ביצעו שני נערים מג'באליה פיגוע התאבדות של חמאס וגדודי חללי אל אקצא בנמל אשדוד. הראשון התפוצץ במתחם והרג שמונה עובדי נמל. השני עלה על גדר והתפוצץ ליד מחסני "לחוביץ' בשר". חתנו של וייס, פיני זילברמן, עבד באותו זמן במחסנים ונהרג עם עובדת נוספת. מותו גרר מחלוקות קשות בין המשפחות וגם עם עורכי דינן.

מה קעקעת שקשור לתקופה הזאת?
"מאזניים, מאזני צדק, שגיליתי כמה גרוע הם פועלים. אחר כך קעקעתי יצור עם ראש של שועל ערמומי, גוף של דג שיודע לשחות במים וכנפיים של עטלף שעף לאן שהוא רוצה גם בלי לראות. ככה שורדים בעולם".

על הגב קעקע וייס מפה גדולה ויפהפיה של ישראל. הוא הפקיע אותה מהמדינה וסימן עליה ציונים שקשורים לזכרונות פרטיים, רבים מהם נוגעים לבעלי חיים. "סמל של הספארי, כי היתי בין הטרקטוריסטים שהכינו את התשתית שלו; צבאים שהיתי זורק להם אוכל בזמן שעבדתי בלילות בפלמחים. ופה יש צב שדרסתי עם הטרקטור. רגע קשה שלא עבר לי".

אלה זיכרונות שקשורים לחמלה לבעלי חיים. אתה מוצא אותה גם בין אנשים?
"כן. יש הרבה רגעים של חמלה, אבל לצערי הרב בתקופה האחרונה הרבה בכירים מאכזבים. נעלמה החמלה הציבורית".