במותם ציוו לנו להתלונן?

"יש לנו חרא של מדינה", אמר נהג האוטובוס לנוסעת שצעקה לדמות הניבטת מהעיתון: "כולם מושחתים". על המרקע הקרוב לבתיכם קריינית חדשות עם מבט מודאג תגרום לכם להתבייש שלמצב הזה הגענו בעוד שמזכיר מדינה אמריקני יעורר בקרבנו דאגה לעתיד המר הקרב ובא. יום עצמאות שמח.

החודש מלא עשור למותו של פט טילמן. למרות שמרגיש קצת לא נוח ביום הזיכרון שלנו לדבר על גיבור אמריקני, כאילו חסרים לנו כאלה כאן - זה חשוב. פט טילמן הוא לא אישיות מוכרת כאן, אך בארצות הברית הפכה דמותו לסמל ייחודי מאין כמותו לגאווה לאומית. פט טילמן היה שחקן NFL, ליגת הפוטבול הלאומית, שסירב לחוזה של 3.8 מיליון דולרים כדי להתגייס לצבא ארה"ב. הוא עוד התחיל את עונת המשחקים של 2001 כשחקן מבטיח, אך בספטמבר של אותה שנה התחולל שינוי לא רק בקו הרקיע של שמי ניו יורק. טילמן כאב את פיגועי הטרור על מגדלי התאומים ככל אזרח שהתעורר מהחלום האמריקאי למציאות של איסלאם פונדמנטליסטי. בראיון טלוויזיוני לפני גיוסו לריינג'רים של צבא ארה"ב, אמר טילמן שהוא מרגיש מחויב לסבו וזה שלפניו, אלו שנלחמו עבור ארצו להמשיך הלאה ולשמרה. הוא נשלח לעיראק ומשם לאפגניסטן. ב-22 באפריל 2004 יצא הדיווח שטילמן נפגע מאש אויב ונהרג. למרות ניסיונות טיוח ראשוניים של צבא ארה"ב לאחר קבורתו נמסרה למשפחה אמת אף יותר מרה: הוא נורה כתוצאה מבלבול בלהט הקרב כאשר הכוח שלו זוהה בטעות ככוח אויב.

ובכן, מה הקשר של שחקן פוטבול אמריקאי מת אלינו? טילמן ויתר על סכום כסף גדול יותר משרובנו נראה כל חיינו, כד לשרת את המולדת שלו, הוא נפל חלל לאש ידידותית וזכרונו חושל ושימש דגם לרבים: לגדולתה של פטריוטיות שאינה מובנת מאליו, כזו של בחירה. בעוד שאנו יודעים שקל יותר לקרוא לו פראייר, להאשים את הצבא ואת המלחמות המיותרות במותו, אפשר לראות עד היום כי לא לשם כך משמש זכרונו, אלא כעדות למסירות מוסרית למורשת, לגבורה.

ומה באשר אלינו? אנו יודעים שמקרי הגבורה כאן הם רבים מספור. לכל משפחה כמעט יש אחד. המדינה הזו עצמה, היא סיפור גבורה. מקימיה הם סיפור גבורה, ונופליה הם סיפור גבורה. הסוגיה היא שהיכולת לראות בה כזו - היא בחירה שלנו. פעמים רבות מדי אנו חוטאים בכך בפניהם, ומתלוננים את עצמו לדעת.

כולה 66 שנים מלאו לה לישראל. בין המדינות הצעירות ביותר בבית האבות של הגלובוס. תקוות רבות כל כך נתלו על כתפיה בידי כל מי שייחלו לה וזכו לראותה מתממשת, נרקמת מחלום למציאות. תקוות גדולות אף יותר נתלו בה בידי אלו שלא זכו לכך. ואנחנו, כל כך הרבה פעמים שוכחים את זה. רואים כיצד בתי הכלא מתמלאים במנהיגינו, כיצד אוכלוסיות רבות מנצלות ואחרות מנוצלות, כיצד מעמד הביניים יגע מלנסות להגיע אל הנחלה, כיצד המערכות שלנו לא ממלאות מלאכתן ועוד ועוד.

אין ספק שהרשימה מתארכת, אין ספק שטעויות בוצעו, שמקצה השיפורים ארוך. ובכל זאת בכל פעם שנהג אוטובוס צועק: "חרא של מדינה", שצעירים אומרים שאין כאן עתיד, שאנחנו מתייאשים, אנחנו מקטינים מסך הגבורה הכולל, הבלתי ייאמן, שבזכותו המדינה הזו עומדת.

הכרסום הבלתי פוסק הזה, בכל בית אב, בכל רחוב, על כל משרת ציבור: מכרסם במי שאנחנו, במה שהמדינה הזו התעתדה להיות, והוא העוול גדול ביותר שיכול להיות כלפי כל אלו שעם זכרם אנו מתייחדים. רבים מדי הקריבו את עצמם, אך זה לא היה לחינם, לא עבור "חרא של מדינה", התגלות של גבורה כזו – היא בעבור משהו גדול יותר מסך הטענות הכולל ומצאי התיקונים הנדרש. גבורה כזו שמורה רק עבור משהו שמאמינים בו. אי אפשר להגשים את כל הציפיות האלו, להקים מדינה לתפארת, בהיעדר אמונה.

ככל שניטיב לזכור את זה, כך נעשה צדק גדול יותר עם אותה הגבורה. אין המשמעות היא שצריך להתעלם מהמלאכה הצפויה, היא קשה, היא רבה ולעתים היא נראית בלתי אפשרית. אך בגבורה הגשמנו את הבלתי אפשרי לפני 66 שנים. ניתן לעשות זאת שוב גם היום. אפשר אחרת. מצד שני, אפשר להמשיך לצעוק אל המסך. בכל זאת נדמה לי, שבמותם הם ציוו לנו יותר מתלונות.

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד