שנה לפנסיה, ישראל לא מחפשת גיבורים

כשהיא מציינת 66 שנות קיום, למדינת ישראל אין גיבורים, כולם כבר נפלו על חרבם בדרך לתהילה. בעידן שלא מסתערים על ג'בלאות, אפשר לחכות בציפייה לאובמה או המרקל שלנו

  • משה דיין
  • אסי דיין
אבנר הופשטיין

במאמרו "אבות אכלו בוסר" מתייחס אמנון הררי אל קינת השושלת של האב והבן, משה ואסי דיין, שבמשך שני דורות (לפחות) השתלטו על הנרטיב הישראלי וביטאו אותו בצורה מדויקת במיוחד – הראשון בתור המצביא הלאומי, בעל אספירציות הכיבוש במלחמה, בקרקעות ובמיטה; השני בתור ענק תרבות מתריס בעל הרס עצמי, שקרס לתוך עצמו. הראשון שיכור מכוח, השני פשוט, ובכן, שיכור.

שני המיצגים התרבותיים האלה כבר אינם עמנו מזה שנים. האב הלך לעולמו ב-1981, הבן לא ממש תיפקד בעשור האחרון. וביום העצמאות ה-66 מותר לתהות מדוע עדיין לא נוצר סמל חדש, מודרני יותר, שמחבר את ישראל אל העולם המערבי, זה שמנהיגיו (הפוליטיים והתרבותיים) הם שילוב בין מתת אלוהים ליצורים בשר ודם שחותרים לנורמליות. לפחות 20 שנה מנסים להקים פה את "מנהיג 2.0", בעידן שבו כבר לא נוסעים על ג'יפים, מסתגרים בדירות בדמי מפתח, או מסתערים על הג'בלאות, ולשווא.

לכל הטורים של אבנר הופשטיין בוואלה! דעות

ישראל, שנה לפני הפנסיה, רגע לפני הפיכתה לסבתא שמנמנה ומדושנת עונג עם 9 מיליון נכדים ונכסים לרוב, עדיין מתגעגעת לדמויות מן העבר בשחור-לבן, בעיקר כי אינה יכולה להרשות לעצמה להתרפק על גיבוריה בהווה. ברחובות עדיין נישאים בערגה שמותיהם של בגין ("פשטות וצניעות") רבין ("אומץ לב וביישנות"), בן-גוריון ("נחישות ועוצמה") משה דיין ("יוהרה וחתירה לשלום"), אריק איינשטיין ("ישראל היפה") ועכשיו גם אסי ("המראה של המדינה"). כולם כבר אינם עמנו, אבל רוחם עדיין מפעמת, בלתי מושגת, בתוך הסחי הציבורי האגבי שלנו.

טוב לדעת (תוכן מקודם)

כרטיס ביקור דיגיטלי - כל עסק חייב אחד כזה

בשיתוף MYB
לכתבה המלאה

כל כך קשה לשדר יוקרה בלי חזירות?

האם צמח לנו ולו סמל אחד של התקופה הזאת שבה אנו חיים עכשיו? כל כך הרבה מנהיגים וגיבורי תרבות ניסו להשתחל למשבצת, להיות התקווה הלבנה של מעמד הביניים, להחניף לצעירים, לייצג את דגל השקיפות והשלום, אחוות העמים והמוסר. כמעט כולם נפלו על חרבם, בדרך כלל במהלך ראיון לא מוצלח בטלוויזיה, סטטוס מטופש בפייסבוק או פרשיית שחיתות מסואבת. אהוד אולמרט ניסה לרוץ על טיקט ה"מנהל המוצלח" עד שהתברר שהכסף מעוור את עיניו; יאיר לפיד הכתיר עצמו לנסיך הגאות והשפל של מעמד הביניים, עד שהתמכר לספינים ולאמירות סרק באינטרנט; שלי יחימוביץ' צמחה כמנהיגת פועלים חדשה ומאחדת, עד שנבעטה בבושת פנים על ידי מפלגתם של הפועלים; גבי אשכנזי התיימר להיות המצביא הגדול שמאחד את העם בכוחו של השקט והאיפוק, עד שנחשפו החשדות לקן הצרעות והקומבינות שהפעיל, לכאורה, מאחורי הקלעים.

האם באמת כל כך קשה למצוא בעידן הזה אדם אחד שיצליח לשדר יוקרה בלי חזירות, גלובליות בלי שחיתות, פטריוטיות בלי גזענות? מנהיג שישוש אלי קרב אם צריך, אבל אינו פירומן משוגע שמבעיר את האיזור לצורך גחמות פוליטיות? אדם שמחובר למדע ולקידמה אך מתחבר גם לפועלים קשי היום? האם אין לנו אובמה, קלינטון או מרקל משלנו שיחזיקו מעמד יותר משנה-שנתיים לפני שנשלח אותו לקיבינימט?

עד כאן סמלי המנהיגות והמצביאות. כשבאים לבחון את סמלי התרבות, המצב לא משתפר בהרבה. אם מנהיג גדול נבחן כיום בעומק השחיתות שבה חטא, הרי שאיש תרבות נשגב נמדד ביכולתו לתפוס ככל יכולתו חלטורות מביכות – בעיקר בתחום הריאליטי. גם אמנים שהתיימרו לייצג "איכות" כלשהי, לא התחמקו מהגורל הזה: אביב גפן, אביר "הדור המזוין" מצא את עצמו לעת בגרות מוחא כפיים ככלב-ים נלהב בתחרות כישרונות צעירים; עברי לידר שיצא מהארון לקול תשואות כדי לקדם ערכי שוויון, מצא עצמו מחלק הנחיות מתנשאות לצעירות מהפריפריה; מרגלית צנעני ניצלה לרעה את המנדט התרבותי שניתן לה בציבור רחב כשהתחברה לדמויות מפוקפקות, ואייל גולן - חבל אפילו להיכנס לזה שוב.

אפשר למצוא אין ספור סיבות למחסור בסמלים מעודכנים בישראל של ימינו, משיטת הממשל המנוונת דרך התקשורת המטפשת ומרדדת כל דבר לסאונד בייטס, אבל אין זה משנה. הישראלי כבר הלך בשדות, ונלחם בקרב, וכבש כל חלקה טובה (חוץ מאת יצרו), והושחת וסומם ונגמל ונרגע ושוב כבש וחוזר חלילה. היום הוא מייחל בעיקר לסוג של נורמליות. האם יקום מישהו שיצליח לסמל את הכמיהה הפרוזאית הזאת?

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully