פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שילוב מנצח

      סרן רבקה סגרה מעגל: הילדה הקטנה שעלתה מאתיופיה ב"מבצע שלמה" משרתת בלשכת הרמטכ"ל גנץ - שפיקד על אבטחת המבצע החשאי. דווקא בבסיס שבו הכול התחיל, היא מספרת על הדרך לצמרת

      את סגירת המעגל שלה, בחרה סרן רבקה (25) לציין הרחק מהפסגה אליה טיפסה במשך שמונה שנים. רבקה עלתה לארץ בשנת 1991 במסגרת "מבצע שלמה". היא ביקשה להתראיין בבסיס ההכשרה לעולים חדשים, "מחווה אלון" שבגליל ממנו החלה לסלול את דרכה הארוכה עד לתפקיד הנחשק שהפך אותה ליוצאת אתיופיה הראשונה שמשרתת בלשכת הרמטכ"ל. רק עם כניסתה לתפקיד קצינת בו"מ (בקרה ומעקב) בלשכתו של גנץ, הבינה גם את העיתוי המיוחד והסמלי בו היא זכתה לקבל את התפקיד. "כשנכנסתי ללשכת הרמטכ"ל, רב-אלוף בני גנץ לחץ לי את היד ואמר לי 'אני סוגר איתך מעגל', והלך. רק אחר כך הסתבר לי שהוא היה המפקד יחידת שלדג שאבטחה את אזור נמל התעופה באדיס אבבה במבצע שלמה", מתארת רבקה את המעמד יוצא הדופן. "זה ממש ריגש אותי. אמרתי לעצמי 'וואו, אני עובדת בלשכה מספר 1 בצבא עם הבן אדם שלמעשה העלה את כל המשפחה שלי לארץ. אתה לא מצפה לדברים כאלה, אבל זה פשוט קורה'".

      סיפור המסע של משפחתה של רבקה לארץ ישראל התחיל עוד לפני שנולדה. בשנת 1984 הספיקה משפחתו של אביה לעלות לארץ במסגרת "מבצע משה". רק סבתה? לא שרדה את ההליכה הרגלית שנאלצו יהודי אתיופיה לעשות בדרכם למחנות הזמניים בגבול עם סודאן (משם הועברו העולים לישראל במטוסים ובספינות חיל הים). אלא שבינואר 1985 הופסק המבצע בעקבות הדלפת דבר העלייה החשאית לישראל. כמו רבים מיהודי אתיופיה, גם הוריה ואחיה של רבקה נאלצו להמתין עד שהוכשרה הקרקע למבצע שלמה.

      הרמטכ"ל והקצינה רבקה (דובר צה"ל)
      "אני עובדת בלשכה מספר 1 בצבא עם הבן אדם שלמעשה העלה את כל המשפחה שלי לארץ". רבקה עם המפקד גנץ (צילום: דובר צה"ל)

      זמן קצר אחרי הפסקת מבצע משה, גבר החשש לשלום יהודי אתיופיה. הבצורת החריפה שהכתה באתיופיה גרמה לקריסה כלכלית, לרעב גדול ובעקבותיהם למלחמת אזרחים. החונטה שהיתה בשלטון לקחה בשבי מאות אלפי אזרחים, בכללם יהודים, והגבילה את תנועתם. רק בשנת 1987 חודשו היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לאתיופיה ובין השנים 1988 ל-1991 הועברו 15 אלף יהודים, בעיקר מהכפרים - לבירה אדיס אבבה. בתמורה להיתרי העלייה, העניקה ישראל לשליט מנגיסטו סיוע כלכלי, חקלאי וצבאי שנועד לעזור לו להילחם בצבא המורדים שאיים על שלטונו. בשנת 1989 נולדה רבקה בכפר האתיופי בו התגוררה משפחתה, אולם חודשים ספורים קודם לכן סייעה לה משפחתה של אביה שכבר עלתה לישראל במבצע משה, להיטמע באופן סמלי בחברה הישראלית.

      "כמו כל העולים מאתיופיה, גם השמות של המשפחה של אבא שלי עוברתו כשהם הגיעו לישראל", היא מספרת בעברית קולחת. "כשאימה הייתה בהיריון, המשפחה של אבא שלחה להם גלויה מישראל בה הם המליצו: "כשהתינוקת תיוולד תקראו לה מראש בשם רבקה. כך יהיה לה שם עברי מלכתחילה ולא תצטרכו לשנות אותו כשתגיעו לישראל. למעשה אין לי שם אתיופי". חודשים ארוכים לפני מבצע שלמה, עזבו הוריה ביחד עמה ועם ששת אחיותיה ואחיה את כפר הולדתה והצטרפו ליתר היהודים במחנות המעבר בבירה אדיס אבבה שם המתינו להיתרי העלייה. "בהתחלה הם נדו מעיר לעיר עד שהגיעו לאדיס אבבה", מספרת רבקה. "אמרו להם שהם צריכים למכור את כל הרכוש, את הצאן ואת הפרות. הם מכרו כל מה שהיה להם והגיעו לאדיס אבבה".

      יהודים תמורת 35 מיליון דולרים

      זמן קצר אחר כך, בתחילת 1991, התקרבו המורדים לבירה האתיופית וסיכנו את משפחתה, כמו את יתר היהודים שהמתינו להיתרי העלייה. בחודש מאי ברח השליט מנגיסטו מאימת המורדים לזימבבואה והסכנה הגוברת שארבה ליהודים, הביאה את ישראל להאיץ את המשא ומתן עד שהושג הסכם לשחרורם בתמורה ל-35 מיליון דולרים והענקת מקלט לכמה מבכירי הממשל בארה"ב. כך, ימים ספורים לפני השתלטות המורדים על אדיס אבבה ניתנה הפקודה ומבצע שלמה יצא לדרך. עשרות מטוסי מטען ונוסעים טסו ברכבת אווירת שפעלה כיממה וחצי והעלתה לארץ כ-15 אלף יהודים. "אני הייתי אז עדיין תינוקת, אבל אמא שלי מספרת כמה היה מסוכן באדיס אבבה ואיך היא שמרה עליי בארבע עיניים", מספרת רבקה. "באיזה שהוא שלב הגיעו המטוסים. את המשפחה שלי דחפו והעמיסו בחיפזון על מטוס מטען בלי מושבים. אמא מספרת כמה היה חם וצפוף במטוס ואיך שהם עמדו כל הדרך לישראל, אבל היו מאושרים שהם סוף כל סוף מגיעים לארץ שאליה הם ערגו במשך דורי דורות".

      רבקה הייתה בת שנתיים וחצי אבל רק 22 שנים מאוחר יותר היא הבינה שהחייל מספר אחד בצה"ל שבלשכתו היא נבחרה לשמש כקצינת בו"מ הוא האיש שפיקד בזמנו על אבטחת שדה התעופה באדיס אבבה, ושמר עליה ועל יתר העולים החדשים מפני התקפות המורדים.

      כשנחתו בישראל, מספרת רבקה על המורשת שהעבירה לה אמה, קבלו את פניהם בסוכריות שהיו עשויות מריב?ה. העולים החדשים, שלא היו מורגלים לממתקים מסוג כזה, החלו להקיא. אבל לא רק את האוכל המערבי הם התקשו לעכל, גם החיים בארץ החדשה לא היו קלים. בתחילה הגיע משפחתה למרכז קליטה בנתניה בו גרו במשך שנה. בהמשך עברו למכמורת הסמוכה, שם חיו במשך שנתיים בשיכונים זמניים, ולבסוף הגיעו לחדרה בה מתגוררת המשפחה עד היום. "כשההורים שלי הגיעו לפה, אמא שלי נכנסה להריון. בגלל זה היא לא הלכה לאולפן", מספרת רבקה. "זה היה ההיריון השמיני והאחרון שלה, כי היא הבינה שעלות המחיה בארץ היא מאוד יקרה".

      מחווה אלון, אפריל 2014 (ערן גילווארג)
      (צילום: ערן גילווארג)

      בעוד אמה של רבקה לא למדה עברית מעולם ומתקשרת עם סביבתה באמהרית בלבד, הבת מתארת את קורות ההשתלבות שלה בחברה הישראלית בעברית רהוטה, ומדגישה שהשליטה שלה בשפה האמהרית "קצת צולעת". "בבית הספר היסודי רוב התלמידים היו אתיופים, אבל יצאתי מהמעגל הזה כשהגעתי לתיכון. אז היינו רק שני אתיופים בכיתה. זה היה קצת מוזר", היא ממשיכה לתאר. "לא הרגשתי שדוחים אותי, אבל הרגשתי מוזר. כשראיתי ילדים שלהורים שלהם יש אוטו, זה היה נראה לי מוזר, אבל זה גם חישל אותי. לי לא היה מחשב בבית וכשהייתי צריכה להגיש עבודות, אז הייתי נעזרת בחברים. אבא שלי נפטר כשהייתי בת 14. כשהייתי קטנה הוא היה מספר לנו בהתרגשות על רגעי העלייה לארץ, על מבצע הבזק שבו הוטסו מהסכנה שארבה להם באתיופיה. משום מה גם הוא וגם אמא שלי דיברו תמיד רק על הצד הטוב בעלייה, אף פעם לא על הסבל. לכל אורך השנים הייתה לאמא שלי בעיה לתקשר עם המקומיים. היא אומרת שחלפו אמנם כבר למעלה מ-20 שנה מאז שעלינו לארץ, אבל עדיין קשה לה עם הפער החברתי בארץ. היא אומרת שהפער לא הצטמצם. אבל היא תמיד מוסיפה שעם כל הקשיים שהיו להם להגיע לארץ ישראל ולחיות בה, היא לא מצטערת לרגע שהם עלו לפה כי מבחינתם עצם ההגעה שלהם לפה חיפתה על כל הסבל והקושי. הם לא אהבו להתלונן והעדיפו לשמור את הדברים בבטן. אבל למרות כל הקשיים היה חשוב לי להצליח. בלי להתבכיין. גם היום בצבא אני מסתכלת על חצי הכוס המלאה. אין מה לעשות, אם אני אתבכיין אני חושבת שלא אתקדם".

      הרחק מלשכת הרמטכ"ל בקריה בתל אביב, יושבת רבקה במחווה אלון העטוף בנוף הגלילי המפנק בפסטורליות שלו. היא מביטה בסיפוק בחיילים האתיופים שחולפים על פניה במגרש המסדרים ומתפעמת מהדרך שהחלה כמותם במקום הזה והצליחה לצעוד בה בשבע השנים שחלפו מאז. "המקום הזה מבחינתי הוא אחד המקומות הכי משמעותיים שעברתי בצבא ובחיים בכלל. כי בסוף אם לא הייתי בקורס הזה, אז אני לא יודעת אם השירות שלי היה נראה ככה", אומרת רבקה בהתרגשות. "אלה הדברים שלימדו אותנו בקורס – שפשוט אסור לך לוותר לעצמך. תמיד תציב לעצמך מטרות ותכבוש את היעד. הצבא מתייחס לכל האוכלוסיות מכל גווני הקשת של החברה הישראלית. חשבתי שבצבא באים להילחם. לא תיארתי לעצמי שיש מדור שלם שמשקיע את כל כולו באוכלוסייה הזאת. בסוף הם מגיעים גם להורים שלי. יש גדנ"ע להורי אתיופיה. אני חושבת שזה המקום היחידי שלא מרגישים את ההבדל בין העדות. זה יפה לראות את זה".

      קפיצת מדרגה בשילוב בצה"ל

      רב-סרן הילה הלפרן, ראש מדור שילוב יוצאי אתיופיה בצה"ל מסבירה כי 50% מצעירי העדה האתיופית מגיעים למחווה אלון. בסיס ההכשרה נועד לעולים החדשים שהשליטה שלהם בשפה העברית היא נמוכה, או כאלה שלא הצליחו להתמיין בצורה המשקפת את יכולותיהם האמתיות. "במחווה אלון יש שלושה קורסים. האחד זה קורס הכנה ליחידות שדה שמכין את החייל לשירות במערך הלוחם, הקורס השני הוא למעשה אולפן בתוך צה"ל והוא נועד לשפר את השליטה של החיילים בשפה העברית והקורס השלישי הוא 'קורס אמיר'", מסבירה רס"ן הלפרן. "את הקורס הזה עוברים כ-450 חיילים בשנה שלא הצליחו למצות את עצמם בתהליכי הגיוס. זה אומר שנתוני הדפ"ר שלהם לא משקפים את היכולות שלהם. קורס אמיר בודק את יכולת הלמידה של החייל וכך מנבא את ההצלחה שלו בתפקיד מסוים. החיילים עוברים סדרה של אבחונים ובסיומם אנחנו יודעים לאיזה סוג של תפקיד הוא מתאים - האם לתפקיד פיקודי, הדרכה, מקצועי או מנהלתי. כל הרעיון הוא לשלב אותם בתפקידים איכותיים בצבא. מאז שקורס אמיר קיים, יש עלייה בהיקף הקצינים יוצאי העדה, עלייה בהיקף החיילים שסיימו שירות סדיר או שהשתלבו במערכים איכותיים. הקורס הזה קיים משנת 2005 והוא הביא לקפיצת מדרגה בשילוב שלהם בצה"ל".

      שוב מצטיינת - הפעם כקצינה

      כשסיימה את קורס אמיר, הפכה רבקה למדריכת החי"ר האתיופית הראשונה בצה"ל, והחלה את שירותה כחיילת מן המניין בגדוד 12 של גולני. אחרי ארבעה מחזורים שהדריכה, מח"ט בית הספר למקצועות החי"ר זימן אותה לפגישה ובישר לה כי היא נבחרה להיות חיילת מצטיינת. "זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי דרגות קצונה בכירות – לא רק ארונות אלא גם פלאפלים וחרבות", משחזרת רבקה. "ואז הוא נתן לי צ'פחה ואמר לי 'שיהיה לך בהצלחה בקורס קצינות'". עם סיום הקורס, הוצבה רבקה בבסיס האימונים של פיקוד מרכז, שימשה שם כקצינת צפ"ה (צוות פיתוח הדרכה) וכבר פיקדה על 20 חיילים. במסגרת התפקיד היא כתבה משובים על תפקוד המדריכים, ושוב נבחרה, הפעם כקצינה מצטיינת. משם היא עברה להיות קצינת ראש מדור משאבים. "בתפקיד הזה התחלתי לעבוד לראשונה עם הדרג הבכיר יותר של הצבא, עם מפקדי אוגדות וחטיבות וזה היה אחד התפקידים המשמעותיים יותר", אומרת רבקה. "זה פיתח וביגר אותי, האחריות התחילה להיות ממש כבדה. הייתי צריכה לשאוף למינימום טעויות. המפקדת שלי עמדה מאחורי דחפה אותי, דרבנה אותי ואמרי לי שאני מסוגלת לעשות את זה".

      לפני חצי שנה העפילה ללשכת הרמטכ"ל וסגרה מעגל. "יש שם מעט מאוד תפקידים ואת בעלי התפקידים בוחרים בפינצטה. מבחינתי זאת זכות גדולה לשרת שם ולראות איך הצבא מתנהל מהמקום הזה. זה לא בהכרח הדרגה, אלא סגירת המעגל. עד היום כשאני לידו אני חשה ביראת כבוד וגאווה", מסכמת רבקה. "כשסיפרתי לאמא שלי על המפגש הזה היא בכתה מהתרגשות. היא אמרה אני לא מאמינה שהבת שלה שם. היא גאה בזה שאני ואחותי קצינות. אבל התחושה הזאת מהולה גם בכאב והחמצה. אבא שלי נפטר לפני 11 שנים והוא לא הספיק לראות את שתינו קצינות בצה"ל".