מנחם בן בוחר: הפזמונים המופלאים ביותר בשפה העברית

מהו תחום האמנות הכי חשוב בישראל 2014 ובתולדות מדינת ישראל בכלל? מה היא האמנות שהגיעה לשיאים הכי מפותחים כאן בארץ? בואו נעבור תחום תחום: האם זו הספרות, למשל? לא, ממש לא. אמנם נכתבו כאן יצירות ספרותיות מפוארות, מ"החיים כמשל" של פנחס שדה ועד הרומנים המשפחתיים של תמי גלבץ, אבל הספרות ככלל איננה דבר נגיש מספיק, בוודאי לא בימינו. היא מונחת איפשהו במדפים או בזיכרון הלב המתעמעם, אבל איננה נשלפת משם לעתים קרובות מדי.

האם זו שירת המשוררים, מאלתרמן המת, גדול-השירה המופלא, עד נניח תמיר גרינברג החי, שאת השיר המטלטל שלו על יחסיו עם בנו הבאתי כאן לפני כמה שבועות? לא, גם זה לא. שירת המשוררים נעולה בפני רוב בני האדם, וממילא מעמדה היום (ואיתה גם מעמד המשוררים בכלל) כמעט שאיננו קיים. היא נוכחת ופעילה בערבי משוררים פה ושם, באתרי אינטרנט נידחים למיניהם וזהו. בחנויות הספרים (שזהו לכאורה מקומה הטבעי והמרכזי) אין בכלל שירה, להוציא מקרים נדירים.

האם זה התיאטרון? התיאטרון הוא אכן מועמד לא רע בכלל. יש שחקנים מדהימים בישראל, מענת וקסמן עד דרור קרן, וגם במאים מופלאים, ממיקי גורביץ עד אודי בן משה, ומספר המינויים לתיאטרון הוא גדול מאוד, גדול מכל תחום אחר, כולל מינויי הכדורגל. ונעשו כאן הרבה מאוד הצגות תיאטרון מצוינות (ראיתי רק חלק קטן מהן), אמנם לצד הרבה הפקות תיאטרון קלושות. מה היה נפלא? למשל, המחזמר הגאוני "שלמה המלך ושלמי הסנדלר". אבל שוב, הצגת תיאטרון היא לא משהו שאפשר להשמיש. היא פלא חד פעמי, כשהוא קורה, ואחר כך הוא נמוג פחות או יותר אל חלל הזיכרון הדועך, וקשה לשלוף אותו משם.

כך גם סרטי הקולנוע. גם כאן נעשו סרטים טובים מאוד. למשל, "אביבה אהובתי" של שמי זרחין. אבל גם כאן לא מדובר במשהו שממש מלווה את חיינו.

ומה עם עיתונות? גם כאן יש דברים נהדרים. לפני שבועיים בערך קראתי למשל פיליטון של רענן שקד (על התמכרותו למיצים ממותקים, משהו כזה, עניין שאני ממש לא שותף לו בחיי) ופשוט התפוצצתי מצחוק במהלך הקריאה, שוב ושוב, ואמרתי לעצמי שיש לנו פיליטוניסטים גאונים בישראל. פעם היה קישון. ועכשיו זה רענן שקד. ובכלל, רמת העיתונות בישראל ורמת חופש העיתונות היא בסך הכול טובה עד טובה מאוד. "הארץ" עם כל השטויות שלו (דרוויניזם ושבחי אבו מאזן) הוא עיתון מעולה, שאני לא יכול בלעדיו – אין כמו דה מארקר ואין כמו עמודי החדשות של הארץ וכתבות החוץ והעומק והרוחב של העיתון הזה - ועל פי המעט שראיתי מגלובס (כשצורף כעיתן כלכלי למעריב), גם זה עיתון משובח. אבל עיתונים מצוינים יש בכל העולם. ולא על כך יהיה ייחודנו.

אז אולי טלוויזיה? מה עם ארץ נהדרת, למשל? מה עם קומיקאים מופלאים כגון אסי כהן או יובל סמו? מה עם "פינת הליטוף" החדשנית? כן, גם אלה נמנים ללא ספק עם שיאי חיינו. ומה עם סדרת טלוויזיה מופלאה ממש כמו "שבתות וחגים" של רני בלייר (עם יעל אבוקסיס ורומי אבולעפיה הבלתי נשכחות), ששודרה כאן בשעתו. כן, אין ספק. גם היא מתפארות מדינת ישראל לדורותיה. ויש לנו כמובן גם מגישות נדירות בטיבן כמו יונית לוי וכמו תמר איש שלום ופרשנים מעולים (כמו עודד גרנות) ויש לנו בסך הכול חופש עיתונות נהדר. גם בעיתונות וגם באתרים וגם בטלוויזיה וברדיו. אני רק נוגע כמובן בקצה הדברים.

ומה עם תכניות הריאליטי ההולכות לפני המחנה בקידום מיעוטים בישראל, ומאמצות בחיבוק אהבה גדול את האתיופים ואת הערבים הישראליים (נוף ממאסטר שף) ואת הלא יהודים ואת הזרים (רוז מאקס פקטור)? היש יפה מזה? היש חשוב מזה? בעוד נתניהו מתקשקש בעניין "מדינת העם היהודי" עד בוש ועד עלבון, בלי שהוא מבין בכלל שזה מעליב מיליונים בארץ הזאת, החל מערביי ישראל וכלה בארבע מאות אלף "חסרי הדת" מחבר העמים. בקיצור, הריאליטי הבזוי לכאורה הרבה יותר מתקדם מממשלת ישראל. בקיצור, לא אלמן ישראל, ואם מישהו טועה, יש מי שיתקן אותו.

וכבר בשלב זה, אני חוזר בי. אולי אין תחום שעולה על תחום אחר. בכל תחום יש לנו כישרונות מדהימים, כולל כמובן בתחום המוזיקה הקלאסית, אבל את כמוסת חיינו הייתי מרכיב בכל זאת בעיקר מן הפזמון הישראלי בשיאיו (ולפניו: מן הזמר העברי). ואתחיל מהסוף, מן ההכרזה והקביעה: הפזמון הישראלי במיטבו – נניח, מנעמי שמר עד שלמה ארצי, מכוורת עד ברי סחרוף, ממיכה שיטרית עד אהוד בנאי, ממאיר אריאל עד אתי אנקרי – הוא דבר גאוני, לא פחות מגאוני. באמצעותו מתנסחת הישראליות ובאמצעותו משתכללת הישראליות. ואם לתרגם את הדברים להשוואות מיידיות, אגיד זאת כך, יונית: שלמה ארצי הוא לא פחות מופלא מליאונרד כהן ומבוב דילן (ובעיני, יותר).

וכדי להדגים וכדי להבהיר וכדי לזכור למה הפזמון הישראלי הוא כמוסת חיינו הנהדרת, הלא גנוזה, המקסימה, בחרתי להלן מאה שירים (שהפכו במקרה תוך כדי איסוף ל-132 שירים, ולבי לא מלאני להוציא אף אחד מהם החוצה. אפשר היה בקלות להגיע גם לאלף) – כולם מתוך הפזמון הישראלי לדורותיו, המדגימים את השיאים הגאוניים האלה. מדובר ברשימה חלקית מטבעה (כי כולה מתבססת על זיכרון ולא על איסוף שיטתי כלשהו) ועל צירוף של שירים מוכרים מאוד (ברובם) שרבים שותפים לאהבתם (אבל אולי לא יודעים להעריך אותם מספיק ולהבין עד כמה הם מופלאים), יחד עם מיעוט פרטי של שירים שרק אני כמעט מכיר במיוחד ואוהב במיוחד. ככה זה אצל כל אחד מאיתנו נדמה לי. אנחנו אוהבים הרבה שירים שכולם אוהבים ואנחנו אוהבים גם כמה שירים שרק אנחנו מתים עליהם בלי גבול.

בחרתי שירים מכל תולדות היישוב והציונות, ולא רק מתולדות המדינה, כי הפזמון העברי התקיים עוד הרבה לפני המדינה ובמידה מסוימת הקים את המדינה, מבחינה רוחנית. כן, כן, ממש כך. מלבד גבורת הלוחמים והפעולה המדינית. ואם להגדיר ולסכם במשפט אחד את טווח הפזמונים שבחרתי: זה מתחיל ב"התקווה" ושאר שירי ציון ("פה בארץ חמדת אבות/ תתגשמנה כל התקוות" של דושמן) שהקימו במידה מסוימת את המדינה, ולהבדיל, ב"שופעות עינייך אור ירוק" של יפה ירקוני, שרעננו את הנפש בשיר אהבה, לשם שינוי, ונתנו בראשית ימי המדינה קונטרה לכובד הלאומי, וזה מסתיים ב"שירת הסטיקר" של הדג נחש וב"ים הרחמים" של קובי אפללו. כלומר, שירים מכל הסוגים ומכל המינים, כשהתנאי האחד הוא הקסם והריגוש. אין תנאי אחר.

אז בואו נתחיל. מכל שיר אביא כמה שורות ואגיד עליו משהו. אני בוחר שירים מכל התקופות ומכל הנושאים, בלי שום סדר, בלי מוקדם ומאוחר, כי אין מוקדם ומאוחר באהבות שלנו. גם אם השיר הראשון הוא הכי מוקדם ("אדון עולם"), והשיר השני הוא הכי מיושן ("התקווה"), אבל כבר השיר השלישי קופץ לשנות האלפיים. העיקרון הוא: כל מה שאנחנו אוהבים אותו וכל מה שמרגש אותנו כאן ועכשיו.

וחשוב להבין: פזמון הוא לא תערובת פיזית ניתנת להפרדה של מילים ומוזיקה ועיבוד וביצוע וקליפ. פזמון הוא תרכובת כימית של כל אלה. כלומר, דברים שהפכו לאחד. לגמרי. אם אני מביא כאן ציטוטי מילים, אני מתכוון שתיז?כרו במכלול השלם, במוזיקה, בביצוע המסוים, או תראו ותשמעו בקישור יוטיוב שיצורף פה ושם את הקליפ שאני מתכוון אליו. המילים הן רק המתג שנועד להדליק בנו את השיר ולשיר אותו, לפחות בתוך הלב.

"אדון עולם", בהלחנת עוזי חיטמן

המילים עשר. מילים נצחיות מתוך סידור התפילה. אף אחד לא יודע מי כתב. אולי אבן גבירול. אבל עם המנגינה של עוזי חיטמן זה הופך להיות שיר בטעם ישראלי נצחי:

אדון עולם אשר מלך
בטרם כל יציר נברא
לעת נעשה בחפצו כל
אזי מלך שמו נקרא.

ואחרי ככלות הכל
לבדו ימלוך נורא
והוא היה, והוא הווה
והוא יהיה בתפארה.

מישהו לא מסכים למשהו? מזמן חשבתי שהשיר הזה, בהלחנתו של חיטמן, יכול להחליף את ההמנון אם מחפשים תחליף ל"נפש יהודי הומיה", שלא להעליב את הלא יהודים בתוכנו, כפי שאנחנו מרבים לעשות בטמטומנו הרע.

"התקווה" בביצוע בר בלפר מתוך הסרט "מישהו לרוץ איתו". מילים: נפתלי הרץ אימבר, לחן: שמואל כהן

ועדיין, למרות הכול, "התקווה" מרגשת. וכן, גם זה פזמון, כי זה מילים ומנגינה, והוא חובר (שימו לב) ב-1877, עשרים שנה (!) לפני הקונגרס הציוני הראשון ב-1897. אז מי הקים את מי? שירי ציון את המדינה או המדינה את שירי ציון?

ואני אומר: השיר הזה, יחד עם הלוחמים והמדינאים, הוא ממקימי המדינה היהודית והדמוקרטית של מגילת העצמאות, וכשנאמר בו המשפט "נפש יהודי הומיה" לא היה בו שמץ גזענות מן הסוג שנלווה עכשיו למילה "יהודי" בישראל, שהפכה להיות מילה נגועה בגזענות: "כל עוד בלבב פנימה/ נפש יהודי הומיה/ ולפאתי מזרח קדימה/ עין לציון צופיה". לכן מותר לתלות גם משמעות חדשה במילים "התקווה שנות אלפיים" - כי אנחנו בשנות האלפיים עכשיו, וכל התקווה היא שהמושג "יהודי" ייהפך, בשנות האלפיים, למושג המכיל את כו-לם. כולל אשתו המקסימה של עידן רייכל (שאנשים מתועבים מכנים אותה "גויה"), וכולל לוסי אהריש, וכולל כל שאר הישראלים, אחינו המוחלטים, גם אם הרבנות החשוכה שלנו לא מכירה בהם כיהודים. נו באמת.

וכמה כאב לשמוע מפי הזמר הנפלא כמה עלבונות הטיחו באשתו האוסטרית בישראל החשוכה שלנו (חשוכה רק בחלקה, תודה לאל) משום שאיננה יהודייה. כי כה אמר עידן רייכל בראיון לידיעות אחרונות: "תארו לכם שהייתי מתחתן איתה באוסטריה והיו אומרים 'היא התחתנה עם יהודון'" (מקביל ל"גויה"). איזה סערה הייתה קמה בקרב הארגונים היהודיים ובעולם כולו! אבל כאן אנחנו מרשים להטיח עלבונות כאלה. גם כלפי אשתו האוסטרית של רייכל וגם כלפי החברה הנורווגית המקסימה ההיא של יאיר נתניהו. שנבין כמה אנחנו מגעילים בחלקנו. ואבא ביבי לא מבין מה הוא מטפח כשהוא מציע להכריז עלינו בחוק כ"מדינה יהודית". חס וחלילה.

"שירת הסטיקר", מילים: דויד גרוסמן, לחן: הדג נחש

שיר הלעג הנפלא של דויד גרוסמן ושאנן סטריט מהדג נחש (וכל שאר החבר'ה שהלחינו) חושף בליצנות משובחת את ההוויה הישראלית העשויה כולה מסטיקרים קלישאיים, ובין הקלישאות (שיש כאלה שאני מסכים איתן מיסודן כמו "העם עם הגולן". גם אני עם הגולן), גרוסמן מצליח בכל זאת לומר משהו הכי אמיתי והכי עמוק, מחוץ לסטיקרים:

כמה רוע אפשר לבלוע
אבא תרחם, אבא תרחם
קוראים לי נחמן ואני מגמגם
כמה רוע אפשר לבלוע
אבא תרחם, אבא תרחם
ברוך השם אני נושם.

לא כדאי שנפסיק לבלוע רוע ולהיות רעים? לא כדאי שנפסיק לרדוף ולהשפיל "לא יהודים"? והלוואי הלוואי שיתפסו ויכלאו או יגרשו את כל פושעי תג מחיר המבאישים את כולנו. אני כל כך מקווה שמדובר לפחות בחלק מן המקרים בפרובוקאטורים שונאי ישראל, ולא בחבר'ה אמיתיים (ומבחילים) משלנו. כמה רוע רוע רוע אפשר לבלוע?

"זה כל הקסם", מילים ולחן: נמרוד לב

בואו נדלג מיד מן הלאומיות הכבדה אל שירי האהבה. היש יפה מ"ערב כחול עמוק"? היש יפה מ"אני זמרת בארים אדומה"? נצטט תחילה למען הנפש מתוך השיר הקסום של נמרוד לב ואורלי פרל המקסימה. שיר שהוא בין השאר בעד האהבה ונגד כל התוויות הבורגניות החונקות: "אומרים לי שאני חצי בן אדם / והיא חצי משוגעת / אבל זה כל הקסם". נכון, גם בשיר השירים נאמר אני חולת אהבה. אז גם כאן, שניהם חולי אהבה. לכן הוא "חצי בן אדם" והיא "חצי משוגעת", כלומר, שניהם חולי אהבה, "אבל זה כל הקסם".

מסתכלים עלי כל הזמן
מה הם רוצים
מה אכפת לי בעצם
אומרים לי שאני חצי בן אדם
והיא חצי משוגעת
אבל זה כל הקסם

כשאני רואה אותך
אני רואה את מה שבא לי לראות
אותך
כמו שאת כשאת פורשת כנפיים
אני צייר ואת זמרת בארים אדומה
אני מוכן ואת רוקדת בתוך הנשמה
ואין דבר יותר נכון מאותה הנשימה.

ביצוע של ריטה בהופעה חיה. מילים: מאיר אריאל, לחן: שלמה יידוב

היש יפה יותר מריטה ששרה את מאיר אריאל? אז נכון שמדובר בסוג של תרגום למנגינה שחיבר שלמה יידוב, על פי שיר ספרדי, אבל המילים העבריות גאוניות, מספרות על תשוקה ומחוללות תשוקה. הכול נאמר כאן מפי האישה שמתגעגעת למיטב הזיון: תבוא אליה כשאתה "משחר לטרף". זה מה שהיא רוצה, כי כל הערב הזה, בכחול העמוק שלו, הוא ערב תשוקתי מחרמן עד מוות: "ערב כחול עמוק / תולה עגיל אדמדם לרושם / ומעשן תפרחת / קטורת של אזדרכת. / למה שלא תפתיע / חד וחלק בפתח / כמשחר לטרף / לרוות עוד פעם". זה היא שמדברת. ו"ליפול על חרב", אם לא הבנתם, זה לנוע על הזין השלוף שלו, מתחתיו או מעליו:

ערב כחול עמוק
תולה עגיל בצורת ירח
רק תעמוד בפתח
בלי הודעה מוקדמת
כמשחר לטרף
לרוות עוד פעם
לרוות עוד פעם

כל הכחול לעצב
כל העמוק אין קצה
בא לי בזאת הפעם
ליפול על חרב למות עליך
למות, למות עליך
לזכר ערב שלא יחזור.

אל תגידו שיש שיר תשוקה יפה מזה בעולם, כי אין.

יפה ירקוני בפסטיבל שירי הילדים, מילים ולחן: שייקה פייקוב

"אן דן דינו / סוף על הקטינו / סוף א לה קטי-קטו / אליק בליק בום". אפשר כמובן להתייחס לשיר הזה כאל קשקוש ילדים, אבל אני שומע בו לחש השבעה, על פי מהותו המאגית. על מי ייפול הפור? לחש נחש של קוסמים, שמרחיב את דעתם ונפשם של הקטנים הממלמלים אותו, ורוצים לדעת עם מי ייטיב הגורל, מי יזכה ומי יפסיד. כל חיינו אנחנו רוצים לדעת את זה: "אנד דן דינו / סוף על הקטינו / סוף על הקטיקה קו / אליק בליק בום". נכון שה"בום" הראשון נפל במקרה זה עלי, אבל הרי בשיר המקורי סופרים עוד כמה בומים, זה בהחלט יכול ליפול על כל אחד מכם.

ביצוע של ברי סחרוף. מילים: נתן אלתרמן, לחן: נפתלי אלטר

מדובר בשיר התאהבות מחדש של אלתרמן בעולם עצמו. נפתלי אלטר הלחין, ברי סחרוף שר. והכל נפלא. הרגע שבו אתה חוזר לעצמך, לאהבה הפנימית האמיתית שלך, ואז העולם נפתח מחדש ("עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא / והדרך עודנה נפקחת לאורך"). וכל מה שאנחנו רוצים, כשאנחנו מוצפים באהבה לעולם, הוא ללטף כבשה ואיילה, למען היופי והכיף :"וכבשה ואיילת תהיינה עדות / שליטפת אותן והוספת לכת". רצית רק ללטף. ולא בפינת הליטוף המשובחת של ארץ הנהדרת. רצית רק להשתחוות ("ולא פעם סגדת אפיים") לכל היופי האלוהי: "לחורשה ירוקה, לאשה בצחוקה, לצמרת גשומת עפעפיים". אומרים שיירד גשם עוד יומיים. היש חמדת עולם גדולה מזו?

"זמן קסם", מילים: שחר אריאל, לחן: ברי סחרוף ויזהר אשדות

השיר העתידני של שחר אריאל (הבן של), שהולחן ומושר בצורה מפוארת על ידי יזהר אשדות וברי סחרוף, וכולו ציפייה לאלף החדש, לשנות האלפיים האלה. התקווה שנות אלפיים: "זה זמן קסם, הכל יכול לקרות". ומהו הקסם? הקסם הוא החסד:

עד לאן הלילה? עד אלי הלילה,
בוא תיגע במתח
בוא תיגע בנצח.

זה זמן קסם, הכול יכול להיות
זמן של חסד.

תהיה רגוע
תתן לי להוביל
אני יודעת
מכירה את השביל
שוכבת כאן בדשא
קורה כאן איזה פלא
קורה כאן מה היה היה.

אתם שומעים? קורה כאן איזה פלא.

"ברית דמים" בביצוע מירי אלוני. מילים: עמנואל צבר, לחן: יאיר רוזנבלום

אחד משירי הזיכרון היפים ביותר, שמירי אלוני מבצעת להפליא. עניינו שני חיילים ושמם יובל הראל שנהרגו במלחמת לבנון הראשונה בהפרש של יומיים זה מזה. תחילה הודיעו להורי יובל הראל הראשון שבנם נהרג, אבל אז התברר שנפלה טעות נוראה, ונהרג יובל הראל השני. אבל אז, יומיים אחר כך, נהרג גם יובל הראל שלהם. שתי המשפחות היו משכונת תלפיות בירושלים. אי אפשר לא להצמרר כששומעים:

בלילה ההוא, אמא, הראל לקינות יובל,
עוד זה מדבר וזה בא, אמא,
יובל על במותיך חלל.

בלילה ההוא, אבא, היתה צעקה גדולה.
עוד זה מדבר וזה בא
הראל גם יובל, יובל גם הראל,
ועיר תלפיות שכולה.

ובישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה
עוד זה מדבר וזה בא
הלילה ההוא, יקחהו האופל,
הלילה ההוא בא.

תלפיות לך ארצי, הראלים בשערך.
ברית דמים, ברית עולם בבשרך,
את אימת הימים ינחמו ילודיך
ואת בדמייך חיי.

"עוזי עוזי" של הגשש החיוור. מילים: גברי בנאי ואלברט סבג, לחן: מרסל מולודג'י

אבל החוכמה היא לשמוע גם את קול העם. קול העם האותנטי, העני, את זה ש"הקניסו אותו שלוש לירות" כי העוזי שלו לא היה נקי, שיר שהוא מיטב העממיות המבודחת והעצובה, חלק ממיטב הגשש החיוור.

עוזי עוזי
הוא לא נקי
דפקו אותי
מסדר נוסף
הרב סמל הפלוגתי
שלוש לירות הקניס אותי.

ביצוע של עופרה חזה. מילים: אסי דיין, לחן: צביקה פיק

"שיר הפרחה" של אסי דיין וצביקה פיק (שניהם אשכנזים מובהקים) הוא ממייסדי המחאה המזרחית וממייסדי היפה והחנון. הפרחיות במבט אשכנזי מתנשא כלשהו, אבל מוקסם. אם לא היה שיר הפרחה לא הייתה "היפה והחנון" כי בתרבות דבר מוליד דבר, והקשב לקסם של שירת הפרחות ולקסם השירי של הבורות התמימה והמאושרת הוא קשב חשוב מאוד ("אין לי ראש למילים ארוכות" זה המבוא ל"איך יודעים שדג מלוח הוא מים המלח?"). אין כאן אף מילה פרחית אותנטית, אבל ה"מפליגה בתוך הכפכפים" ו"השמש של פראג'", חנות הצילום הגדולה בדיזנגוף של אז, הן הקדמה לאביבית בר זוהר.

אין לי ראש למילים ארוכות
ואתה מין מילה ארוכה שכזאת.
צ'או ידידי וד"ש לחייך,
בתקוה שתבין את הפרחה.
השמש של פראג' קורעת את הים,
ואני מפליגה בתוך הכפכפים.
לאן שיקחו האורות אני שם,
עם הלקה, הליפסטיק ושאר דאוו'ין.

"כלניות" בביצוע יפה ירקוני. מילים: נתן אלתרמן, לחן: משה וילנסקי

כאן באמת לא צריך להסביר שום דבר. קלאסיקה ישראלית לא פחות מהכלניות האלוהיות עצמן, עם שלושה קלאסיקונים: אלתרמן, וילנסקי ושושנה דמארי הדיווה.

כלניות, כלניות,
כלניות אדמדמות אדמוניות
כלניות, כלניות,
כלניות מטוללות חינניות.

שקיעות בהר תבערנה ותדעכנה
אבל כלניות תמיד תפרחנה
סופות לרוב תהמנה ותסערנה
אבל כלניות תמיד תבערנה.

"בר כוכבא" בביצוע נירה עדי וישראל גוריון, מתוך מחרוזת שירי ל"ג בעומר. מילים: לוין קיפניס, לחן: מרדכי זעירא

אז מה אם ההיסטוריון הצבאי פרופ' יהושפט הרכבי הסביר לנו בספר עב-כרס שבר כוכבא המיט אסון על ישראל כשמרד ברומאים? שום דבר לא יזיז אותנו מאמת השיר הקטן הזה, שהיא אמת נפשנו.

איש היה בישראל,
בר כוכבא שמו.
איש צעיר גבה קומה,
עיני זוהר לו.
הוא היה גיבור,
הוא קרא לדרור,
כל העם אהב אותו,
הוא היה גיבור!
גיבור!

מי, מי, מי יכול לנצח את שיר הילדים הקטן הזה?

מילים ולחן: שלמה ארצי

השירה הישראלית יודעת ללכת עד קצה הנפש, ולנגוע במקומות הכי כאובים, עם הכי הרבה דיוק רגשי, עם הכי הרבה אומץ ללכת עד קצה הנפש. גם אלכסנדר פן למשל עשה את זה לפניו, בשיר הווידוי הנפלא בביצועה של יהודית רביץ. ארצי כתמיד רך ומעודן וצרוד מעט, אבל מדייק עם עצמו, אחרת אין שיר.

כל הערב דיברנו
מילים חדות כסכין
מילים נודדות מפיך אל תוך פי
ובלילה חלמתי לא אינני זוכר את הכל
ציפורים נפרדות זו לימין וזו לשמאל

רוב הזמן את אישתי
ואני מכותר בך
רוב הזמן את איתי
את ביתי
את אישתי פה בעצם.

כמה יפה. השיר נכתב כשהיה נשוי. אחר כך נפרדו באמת, הוא ומילכה. כי שיר במיטבו הוא גם נבואה.

מילים: אריק איינשטיין, לחן: מיקי גבריאלוב

שוב לכידת הישראליות באותנטיות הכי גדולה שלה. אם הייתי עכשיו בארה"ב, נניח, הייתי מת מגעגועים למשמע השיר הזה. אריק איינשטיין כתב, מיקי גבריאלוב הלחין, וגם בשיר הזה כלולה איזושהי נבואה לא מודעת, כי שנים אחרי כל ה"סע לאט" הזה, אריק אינשטיין נפצע קשה בתאונת דרכים. אולי מישהו לא נסע לאט?

נוסעים במכונית הישנה,
לתוך הלילה הרטוב.
הגשם שוב נהיה כבד,
ולא רואים ממטר.
סע לאט.

צבי אומר שגשמים כאלה מזיקים לחקלאות
ואני חושב כמה חם בבית, ואיזה מסכנים החיילים -
ששוכבים עכשיו בבוץ.
סע לאט, סע לאט.

ברדיו - החלפון של הגשש,
פתאום התחילו חדשות.
הלילה יירד ברד כבד,
אצלי הלך הווישר.

"שיר סתיו", בביצוע אריק לביא. מילים: עמוס קינן, לחן: יוחנן זראי

ושוב שלושה קלסיקאים: עמוס קינן, יוחנן זראי וכמובן, אריק לביא. ושוב, שיר שאין ישראלי ממנו ("רוצה לדעת למה? כובע"), מוקסם טבע ממנו, כי עמוס קינן אהב את הטבע ואת ארץ ישראל בפרט ("כל הנחלים הולכים לים") ואקזיסטנציאליזם ברוח האופנה הרוחנית ההיא, שעדיין שולטת בנו: "ולי כבר אין לאן ללכת". ואבידן כתב עוד לפניו "שאין לנו בעצם לאן ללכת". ואביב גפן אחר כך השלים ל"אנחנו דור מזויין". איזה יופי של מילים כתב קינן.

כל הנחלים הולכים לים
ולי כבר אין לאן ללכת
אני עכשיו מצב קיים
ואת היסטוריה מתמשכת
כל העצים לבשו ירוק
אני לבשתי ג'ינס וכובע
עכשיו הכל נראה רחוק
רוצה לדעת למה? כובע.

מילים ולחן: ברי סחרוף

ברי מנסח את שבריריות הקיום האנושי בשורות נפלאות, המתחילות בהזיות חשיש. "נהר אספרין" הוא נהר החשיש, לעניות דעתי. "על נהר אספרין ישבנו", פירושו היינו שקועים בהזיות החשיש ועוד מעט ההזיה תעבור. הרי לא כדאי להסתבך עם הרשויות ולהגיד את המילים המפורשות. אז גם אי אפשר לשדר ברדיו. אז אומרים אספירין ומתכוונים לחשיש.

על נהר אספירין ישבנו
במקומות המוכרים
לא שומעים לא רואים
כאילו אנחנו אוויר
עוד מעט ייגמר הסרט
בקרוב המציאות
התמונה מטושטשת
והצליל לא ברור.

ואחר כך עוד שורות נפלאות על זמניות הקיום האנושי בכלל ("גם אנחנו תלויים עם פתקי החלפה") ועל והעבדות הפנימית שלנו, כי אנחנו עבדים לתכונותינו האנושיות, לתכונות הבסיס שהטביע בנו אלוהים בצלמו: הכעס, הקינאה.

חלונות ראווה יפים פה
זה הכל למכירה
גם אנחנו תלויים
עם פתקי החלפה
אז מה נעשה עם הכעס הזה
מה יהיה עם הקנאה
כולם רוצים להיות חופשיים
אבל ממה אלוהים ממה

כולנו עבדים אפילו
שיש לנו כזה כאילו.

אגב, מה זה "כזה כאילו"? זין כזה כאילו?

"הכל פתוח", מילים ולחן: נעמי שמר

אחד משירי השמחה הגדולים של נעמי שמר הגאונית בביצועם הנפלא המשותף של עופר לוי ולאה לופטין. אי אפשר לשמוע את השיר הזה בלי להידבק בשמחה. גם זה יכול להיות הימנון המדינה לדעתי.

ראיתי ת'כנרת זוהרת בטורקיז
וגל סגול כהה הריע והתיז,
חשבתי לעצמי הכל עוד אפשרי
כל עוד אנחנו כאן שרים.

ראיתי את הסכר פתוח לרווחה
וכל שפעת המים נוהרת בשמחה,
חשבתי לעצמי הכל עוד אפשרי
כל עוד אנחנו כאן שרים.

מילים ולחן: נעמי שמר

ואי אפשר לשמוע את השיר הזה של נעמי בלי להידבק בטוהר הארץ ישראלי. כך גם ב"ירושלים של זהב". מול כל ההשמצות - נעמי שמר מנצחת את כולם בטוהר שלה ובגאונות שלה.

בהיאחזות הנח"ל בסיני
אני לא האמנתי לעיני
כשראיתי מעשה כשפים
ספרי שירה קטנים על מדפים

שירי רחל ו'כוכבים בחוץ'
כמו לפני שנות אלף בקיבוץ;
אני ממש שפשפתי את עיני,
בהאחזות הנח"ל בסיני.

שם כל השרות והדליות והרינות
פסעו לאט בתוך שדרת קזוארינות
עם כל האור וכל הפנאי
אשר ראיתי בסיני

בהאחזות הנח"ל בסיני
אני לא האמנתי לעיני
כשפתאום פגשתי בפינה
את ארץ ישראל הישנה.

את ארץ ישראל האבודה
והיפהפיה והנשכחת,
והיא כמו הושיטה את ידה
כדי לתת ולא כדי לקחת.

אין כתב הגנה מושלם מזה לחלקים הטהורים בחיינו. גם אז, גם עכשיו. לעומת האזורים המכוערים.

מילים ולחן: אריק ברמן

דווקא בשיא ההצלחה הגדולה והקצרה שלו תפס אריק ברמן שהוא מתרחק מעצמו, ושפט את עצמו בחומרה, בקטילה עצמית מקסימה, כמי שהפסיק להרגיש.

ואלה שמות המחשבות אשר בעצב נכתבות
אחרי תקופה בת חודשים בה לא הרגשת כלום
עד שמאחורי זכוכית כפולה בשש-עשרה בינואר
הבנת איך אתה לאט הופך למישהו זר כמעט.

ובהמשך הוא לועג לעצמו במילים מבריקות, כואבות ומבדרות.

הייתי בנאדם קטן צר וקר וציניקן
פסימיסט מטיריאליסט שינקין אבן גבירוליסט.

אני מת על אריק ברמן, אחד הקורבנות של השתלטות המוזיקה המזרחית הממוסחרת על שוק המוזיקה הישראלית, אסון תרבותי שנדמה לי שאנחנו הולכים ומתנערים ממנו באיטיות. הלוואי. כי את מקום הבירור הנפשי העמוק תפסה מסחרה, שהסיגה את המוזיקה הישרלאית ואת השיר הישראלי עמוק המהות עשרות שנים לאחור. אנחנו מתחילם לחזור לעצמנו, נדמה לי.

"תתן לי יד", מילים ולחן: עילי בוטנר

גם עילי בוטנר שייך לזמרים עמוקי המהות שמנסים להגיע עד קצה הנפש. כאן בבירור עצמי משפתי כואב, מולחן להפליא, יפה להפליא:

לפעמים כשלא רואים אני כותב בשבילך
את כל אותם המכתבים שלא שלחתי לך
אני זוכר לילות קרים
כשהיינו ילדים
אני זוכר מכה אחר מכה

בעולם הזה נשארנו רק אני ואתה
המשפחה שהתפרקה
המחלה שגדעה הכל
אני זוכר לילות קרים
כשהיינו ילדים
אני סופר דקה אחר דקה.

"ג'קט", מילים ולחן: עברי לידר

אחרי התאבדותה של בתנו כינרת בת ה-19מצאנו קלטות וידיאו שבהן צילמה את עצמה שרה, בין השאר, גם כמה שירים של עברי לידר. את "ליאונרדו", את "ז'קט". שירים מקסימים. בעומק לב נפלא. אז שלא נאהב אותו לעד? הנה כמה שורות מתוך אחד מהם, "ז'קט". עברי דיבר אל נפש הנפשות הצמאות לאהבה.

בואו אל המים נגמרה התקופה של הבושה
בואו אל המים נגמרה תקופת ההכחשה
תלמדו אותי לשחות, לצוף
לעשן ולבלות לעוף

כשאני אגדל אני אהיה כמו כולם
ותהיה לי אהבה גדולה שתחכה לי בעולם
יהיו לי כוכבים על הז'קט הכי יפה בעיר
אחד אחד אני אקטוף אותם יפים
להשתמש ולהחזיר

בואו אל המים ותראו שהכל אותו דבר
צופו על המים ותקוו שאולי יבוא מחר
ואולי בעוד שנה יבוא עטוף במתנה.

אוהב אותך עד מוות, עברי, כי הבת שלי שרה אותך. בהזדהות נפשית מוחלטת.

מילים ולחן: עידן רייכל

זה לא אומר שאני לא אף פעם
זה רק עכשיו, אז תחכה
ואז אבוא כשיעבור הזעם
ואז אחזור - כשיתבהר.

זה לא אומר שאני לא חושבת
עליך בכל יום, כל שעה
עדיין אין שלווה ואין את השקט
כי בכל מקום עולה מולי דמותך.

גם אם קשה לי להגיד מילים יפות מאלה
גם אם לא מצאתי דרך להגיד שלך
תדע עכשיו שרק אותך אני אוהבת
תדע בלב אני תמיד איתך
תדע אני תמיד, תמיד איתך.

אני זוכר פעם את עצמי באוטובוס, עיני נעצמות, ואני שומע מבעד לחצי-השינה את כברה קסאי שרה את "מילים יפות מאלה" ואני שוקע במתיקות אינסופית. אחד משירי האהבה היפים בעברית. ועידן רייכל הוא בין השאר גם מהחלוצים הגדולים של שחרור העדה האתיופית מכבלי הדימוי שלה, כפי שהוא חלוץ לפני המחנה בנישואים עם אוסטרית מקסימה, שהופכת ככה לחלק מן הישראליות המוחלטת. איש גדול עידן רייכל. רק לא הבנתי את הקטע הדיקטטורי הזה שלו (כפי שעלה מתוך הראיון ב"ידיעות") שאם מישהו מהפרויקט מאחר בחמש דקות, אין לו מה לבוא יותר. על זה מפטרים אדם? או שמדובר רק בחזרה אחת שאותו מאחר החמיץ?

שי גבסו שר את "אל הציפור", מילים: חיים נחמן ביאליק, לחן: עממי

ביצוע יפהפה בלי גבול של שי גבסו לשיר הראשון של ביאליק, שיר הגעגועים לציון, בהברה אשכנזית.

שלום רב שובך ציפורה נחמדת
מארצות החום אל חלוני
אל קולך כי ערב מה נפשי כלתה
בחורף בעוזבך מעוני.

הלחן המקסים מוגדר "עממי". מה זה? מי אחראי למוזיקה היפהפייה הזאת? אני רוצה לדעת.

יואב יצחק שר את "הכניסיני". מילים: חיים נחמן ביאליק, לחן: נורית הירש

אין ביצוע בוער יותר, מצמרר יותר, מהביצוע הצרוד מעט של יואב יצחק ל"הכניסיני". בפיו זה שיר האהבה הכי מיוסר והכי בוער בעולם.

מילים: אהוד בנאי, לחן: אהוד בנאי וגיל סמטנה

שירו הנפלא של אהוד בנאי, המזכיר לנו שהעברית היא השפה שבה נברא העולם, והיא השפה שאליה יחזור הכל, כמובטח בתנ"ך. שיר שהוא בעצם המניפסט העומד מאחורי כל רשימת השירים הזאת, עם קהל יעד מוגדר (הישראלים שעברו בנפשם לאנגלית), ולכן גם השיר של אהוד בנאי על העברית הוא באנגלית דווקא, מיועד לעולם כולו.

ספיק אפ, דה לנגוויג' אוף דה היברומאן,
לאוד אנד קליר! דה לנגוויג' אוף דה היברומאן.

איט איז דה לנגוויג' אוף דה פרופטס,
אוף דה סיין אפ און דה וול,
איט איז אולד, אנד סקרד,
איט וויל אופן אפ יור סול.
ספיק אפ, דה לנגוויג' אוף דה היברומאן,
לאוד אנד קליר! דה לנגוויג' אוף דה היברומאן.

ויש גם קטע בעברית בשיר ההשראה הנבואי והגדול הזה:

והיה ביום ההוא אור חדש גדול יאיר
לאט נפתח הסדק לאט נופל הקיר
וכשתגיע השעה יבוא אחד בשם אחד
יכירו וידעו כל העולם שפה אחת
ספיק דה לנגוויג' אוף דה היברומאן.

מילים ולחן: מאיר אריאל

שיר מושלם במילותיו, שמדגים כבר בפתיחה את האומץ הנפשי הבסיסי של מאיר אריאל שיושב "תחת גשר מט לנפול", ו"מוצץ גבעול" בנינוחות, כאילו שום דבר לא עומד להתמוטט עליו, מנסה להבין מה נכון ולא נכון, עם חוכמת האב שטובה לכולנו ("תעזבנו יום , יעזבך יומיים" – כלומר, העיקר להישאר בנסיעה, לא לפרוש, לא לרדת).

שוב אני מוצץ גבעול
תחת גשר מט ליפול
כשמעלי העגלות בתנועה מתמדת
שוב אני מתחיל לשאול
מה לרצות מה לאכול
כשהנמלה העניינית אותי מודדת.

אחת לאיזה זמן מוגבל
אני נשמט אביון ודל
ממירוץ הכרכרה המשתקשקת
נפלט משצף מעגל
וכמו שוקע תחת גל
כשההמולה הסחרחרה אט מתרחקת

אבא תמיד אומר
תעזבנו יום יעזבך יומיים
העגלה נוסעת אין עצור.
קפצת ממנה היום
חלפו שנתיים
והנה נשארת מאחור

לא פוחד ("צולל חופשי ללא מצנח", ומדובר בצנחן להזכירכם), ומקנא בהתחדשות הנחש, שיודע להשיל את עורו ולהצמיח עור חדש. איזו קנאה משוררית נפלאה.

צולל חופשי ללא מצנח,
לכל הכיוונים נפתח,
והתשוקה לכל כיוון אותי הורסת,
כך שבינתיים אני נח,
כך כמו שאני מונח
כשהתאוצה שמעלי שוב ושוב דורסת.

עני ורש ומרושרש,
מביט בנשל הנחש.
לו רק יכולתי גם אני כך להגיח.
בהשילי בלי כל חשש,
תרבות של עור אשר יבש,
וכמו חדש למחוז חפצי אגיע.

ובהמשך, לא נעים, מתוודה על זיון ברוטאלי: "אז במכונית שכורה / הרסתי לה את הצורה". בואו נקווה שמדובר בדימוי, כשסוף הבית "ועכשיו אני מתגעגע" מעיד שכנראה הייתה שם אהבה, גם מצדה, שהרי אחרת לא היה מקום לגעגוע.

"בפונדק קטן", מילים אהרון שבתאי, לחן: בני ברמן

ואיזה כיף חביב לשמוע את בני ברמן שר את השיר העתיק, האקזוטי, התמים והמתוק ההוא על ה"קברניט, לו רגל מעץ" (ומשהו שמקישים בפה אחר כך) שכתב אהרון שבתאי, שהפך אחר כך לאחד ממשוררינו הטובים ביותר (בתקופתו הטובה).

בפונדק קטן, בנמל קטן
שם היין אדום ותוסס
בפונדק קטן,
בנמל קטן
עם קברניט ולו רגל מעץ.

גם זה חלק מהזיכרון השירי שלנו.

ביצוע של מירי מסיקה, מילים: מאיר גולדברג, לחן: שמוליק נויפלד

מה יפה יותר ממירי מסיקה השרה את "ברכת המלך". צריך לשמוע כדי להבין על מה אני מדבר. אבל האמת היא שלא לגמרי ברור לי למה התכוון המשורר. הייתי מבין אילו התכוון לומר שהמלך הוא אלוהים, וברכת האל קובעת הכול (אני מסכים), אבל הרי באחת משורות השיר הוא אומר שאמנם "האל מברך את כולם", אבל "האור נופל על אלה, שבירך אותם המלך". והרי אין מלך שברכתו שווה משהו פרט לאלוהים, אז לא ברורה כאן ההפרדה בין המלך לבין אלוהים, או אולי הכוונה כאן למלך בסגנון מרוקאי, כי השיר עובר אחר כך לערבית, לא עלינו, למרות שמירי מסיקה שרה גם את הקטע הזה נפלא.

כיהלום בתוך האפר
כבת בכורה של עיר או פלך
וכמו חלום שאין לו פשר
כה נדירה ברכת המלך

כנעימה של כלי שמח
כאדמה שאין בה דרך
כחממה של אור ירח
כה נדירה ברכת המלך.

מילים ולחן: אהוד בנאי

"על קו החוף ישוטטו הילדים/ שושן אדום אני אקטוף לשיערך / איך זה נגמר בסוף כולם יודעים". שיר על אהבה וקושי בנישואים. האהבה מנצחת. לנשואים בלבד.

אם לא תרצי אותי אני עוזב מיד
תופס רכבת בורח להרים
אל תחפשי אותי אני חוזר לבד
ולא עוזב אותך יותר כל החיים.

אהובתי, הקשיבי אל העפרוני,
מאיר היום, אנחנו כאן חיים
עוד יום אחד בדרך כשאת לצידי,
איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים.
כן, כולם יודעים.

"בחיפה מול הים", מילים: סלמאן מצאלחה, לחן: ברי סחרוף ומיכה שטרית

השיר הנפלא שהלחינו מיכה שיטרית וברי סחרוף למילותיו של המשורר הערבי-עברי המצוין סלמאן מצאלחה. כל ריח חיפה עולה באפנו, עם השלום היהודי-ערבי הטבעי בעיר הגדולה זאת.

בחיפה מול הים ריחות המלח
עולים מתוך האדמה ושמש
התולה על עץ, פורמת רוח.
בתוך שורת עצים טובלת אבן
ניטעו גברים נשים ואלם דיירים
בבית דירות, ושמו מולדת.

מילים: חיים גורי, לחן: שמואל פרשקו

"לנצח זכור נא את שמותינו" . אני כבר בוכה. מספיקה שורה אחת שמתנגנת בתוכנו כדי להכיל את כל השיר.

בשלב זה אני מבין שעברתי את כל הגבולות באורכו של הטור הזה, גם אם רובו ציטוטים. ולכן, כדי להשלים את רשימת השירים שציינתי לעצמי אציין מכאן ואילך רק את שמות השירים המופלאים הנוספים. אולי, עם ציטוט קטן פה ושם. אני בטוח שדי בשמות השירים כדי להציף אותנו ביופי גדול.


33. "תחת שמי ים התיכון", שלמה ארצי
34. ("והוא אמר תורידו את הנמוך עם הטוקסידו"), שלמה ארצי
35. "סן פרנסיסקו על המים", אריק איינשטיין
36. "סמבה היא קצב יפה", אריק איינשטיין
37. "יושב על הגדר", אריק איינשטיין
38. "חלום עקבותיך", אברהם חלפי, אריק איינשטיין ("חיפשתי אותך ולא מצאתיך / חיפשתי אותך הלוט בענן / מלוא נפש אריתי הדבש מיני פיך / ראיתי חלום עקבותיך בגן". שיר מקסים על חיפוש אלוהים, ששר אריק איינשטין למילותיו של אברהם חלפי. עם הלחן הנפלא של יצחק קלפטר)
38. "שביל באמצע שביל בצד", אהוד מנור, מתי כספי
39. "ולא יכולתי לעשות עם זה כלום", יונה וולך, נינט
40. "שופעות עינייך אור ירוק", יפה ירקוני
41. "מגולגלים בתוך נייר עיתון", קובי אוז
42. "אב"ם", אדם בודד מאוד, מיכה שיטרית
43. "איי לאב יו טרמינל", מאיר אריאל
44. "ביום קיץ יום חום", ביאליק
45. חד גדיא החדש, חוה אלברשטיין
46. חנוך לוין, "שחמט" ("חייל לבן מכה חייל שחור")
47. "ואני ראיתי ברוש", אריאל זילבר
48. "שמשון באשתאול היה אכבר גבר / ואני באשקלון עובד באוטו זבל", אריאל זילבר
49. "עד הקצה", דנה ברגר
50. מיליונים, אתי אנקרי
51. "זאת אהבה, היא נמצאת מעלינו", אתי אנקרי
52. "כשהלב בוכה" ("שמע ישראל"), שרית חדד
53. "אני רואה אותך בדרך למכולת", כוורת
54. "נתנו לי עונש קצת מוגזם / שפטו אותי למוות", כוורת
55. "כי האדם עץ השדה", נתן זך ונורית גלרון
56. "יש לי סימפטיה" שלמה גרוניך נורית גלרון מאיר ויזלטיר
57. "לבכות לך, תהיה חזק למעלה", אביב גפן
58. "אנחנו מחכים לך, אין לנו כמעט פנים", עמיר בניון מחכה למשיח (גם אם השיר אומץ כשיר ציפייה לגלעד שליט האהוב)
59. "נבראתי לך", שלמה ארצי
60. "תרקוד", שלמה ארצי
61. "ישנן בנות", דנה אינטרנשיונל
62. דיווה, דנה אינטרנשיונל
63. "ירושלים של זהב", נעמי שמר
64. "כינרת שלי", נעמי שמר ורחל
65. אורחים בקיץ (אצלנו בחצר), נעמי שמר
66. אורח, נעמי שמר
67. אור, נעמי שמר ושושנה דמארי
68. האמיתי, שלמה ארצי
69. מחכים למשיח, שלום חנוך
70. ככה וככה ("חוזר מלילה באולפן/ חורז לי זמר אהבה נושן"), שלום חנוך
71. "כל שושנה", גידי גוב ורונה קינן למילים של זלדה ("כל שושנה היא אי של השלום הנצחי")
72. "בושם על עורי", ירדני ארזי שרה את עצמה למלים של רחל שפירא ומנגינה של יהודה פוליקר
73. "פומה פומה", יהודה פוליקר
74. "אולי אני אבודה", יונה וולך. הזמרת: ירדנה ארזי.
75. "אני הולך במישור ונהנה", יונה וולך, בציר טוב
76. "זה הגשם", יונה וולך
77. "גן מאיר", דנה ברגר
78. "עונות", אביב גפן
79. "מישהו פעם", עברי לידר
80. "בחולצת פסים", עברי לידר
81. "לא יכול לישון", עברי לידר ואסף אמדורסקי
82. "המשורר", שולי רנד (על מות חנוך לוין)
83. "אנה אפנה", ארז לב ארי
84. "שיר אהבה פשוט", איה כורם
85. "באושר ובעוני", שי עמר
86. מלנכוליה אהובתי, חמי רודנר
87. "אני שוכב לי על הגב", יענקלה רוטבליט ואריאל זילבר
88. מסמרים ונוצות, מיכה שיטרית
89. עשרה אנשים, אהרון רזאל
90. "ים הרחמים", קובי אפללו
91. "כך ברא אותך הטבע", ארז הלוי
92. "ארץ הצבר" ("היתה או לא היתה / תחזירו לי אותה כמו שהיא היתה"), עוזי חיטמן
93. "אלוהים נתן לך במתנה", איתן מסורי, חני פירסטנברג, איתי טיראן, דויד חלפון
94. "חי", עופרה חזה
95. "הורה, ההיא עם ההא", יורם טהר-לב ואבי טולדנו
96. "בת שישים", דידי מנוסי
97. "אהוב יקר", רונית שחר
98. "קצר פה כל כך האביב", יהודה פוליקר, דויד גרוסמן
99. "פומה פומה", יהודה פוליקר
100. "שיר משמר", אלתרמן, חווה אלברשטיין, סשה ארגוב
101. פגישה לאין קץ, נתן אלתרמן
102. "בכל זאת יש בה משהו", נתן אלתרמן
103. "חייו של יוחאי", נתן אלתרמן, יצחק קלפטר, אריק איינשטיין
104. "ערב" ("הרחוב כחול כמעט מאוד"), נתן אלתרמן ורוני ידידיה
105. "מת אב ומת אלול", נתן יונתן וצביקה פיק
106. "תיבת הזימרה נפרדת", נתן אלתרמן
107. "ולא היה בינינו אלא זוהר", לאה גולדברג
108. "היא יושבה לחלון", ביאליק (ואריק איינשטיין)
109. "כמה יוסי", ברי סחרוף ורע מוכיח
110. "מליצתי בדאגתי הדופה", אבן גבירול, ברי סחרוף, רע מוכיח
111. "הוי ארצי מולדתי", טשרניחובסקי
112. "איזו מדינה", אלי לוזון
113. "אלוהי", אברהם טל ושלמה ארצי
114. "חוזרים הביתה", השיר המשותף של אריק איינשטיין ושלמה ארצי
115. "אצל הדודה והדוד"
116. "מסמרים ונוצות"
117. "אני הולך במישור ונהנה", יונה וולך ובציר טוב
118. מתנה לחג, נושאי המגבעת
119. "נגד כיוון הזיפים", נושאי המגבעת
120. "לבכות לך", אביב גפן
121. שיר המכולת, כוורת ("דני סנדרסון הגאוני מזכירים לנו שגם המכולת השכונתית יכולה להיות זירת אהבה).
122. "בפרדס ליד השוקת/ צל ערביים וירוקת/ וציפור שותה", יורם טהר לב ויהורם גאון
123. "וידוי", אלכסנדר פן סשה ארגוב ויהודית רביץ
124. "על חטא", יונתן רטוש צביקה פיק
125. "הבאנו שלום עליכם", ביצוע מדהים, השראתי לגמרי, לשיר הטיולים העייף שלנו, שלהקת "צבא האוהבים" השבדית הפכה אותו ללהיט ענק באירופה בשנות השמונים, כשחלקו מושר בעברית.