אתה חסר בקבוצה המשפחתית בווטסטאפ

שי, ילד שלי

לילה. הבית שקט, בחוץ אוושת רוח קלה. מדי פעם קול של מכונית או נביחת כלבים. לא, לא הכלבים שלנו רעם וסער. הם לא שרדו הרבה אחרי לכתך. חסרת להם. רעם יבב ובכה ליד חדרך באנושיות רבה והלבין בלילה אחד.

אי אפשר היה לנתק אותו מחדרך. אנחנו, כפי שאתה בוודאי שיערת, המשכנו כולנו. שהרי אם נרים ידיים וניכנע לכאב, נאבד הרבה יותר. בשבילך ובשבילנו בחרנו להמשיך אתך בקרבנו, נוכח בדרך אחרת. נוכח נפקד. נפקד משום, שאנחנו פוקדים אותך יום יום. מדברים איתך ועליך, בדרך הטבעית ביותר ובלשון נוכח. נוכח בלב ובגוף ראשון.

אתה יודע בן, יש מושג שמרתיע אותי מאוד ואינני יכולה להשלים איתו כלל, השימוש ב"ז"ל". אתה לא רק "זיכרונו". בתוכי אתה ממש קיים. עם "לברכה" אין לי ויכוח, כי באמת ראינו בך ברכה. רק "ז"ל" לא מתאים לחיוך שלך שכל כך אמתי וחי בי. לזמזומי השירה שלך, שמרעידים את נימ?י.

כילדים, היינו מתבדחים "צוחה ובוכקת". אתה זימנת לי אפשרות להבין שיש תערובת מוזרה כזו של צחוק ובכי. מן פיצול שכזה, או בעצם מורכבות של שמחת חיים יחד וליד הכאב. הכאב על המרחק, על החסר, על שיכול היה להיות ולא יהיה. על המשך ליד עמידה בנקודת זמן.

היתה הרבה תקווה. יחסו לך הצלחה וקידום בצבא ורצית ללמוד, לטייל ולעשות חיים, עם דגש על חיים. החמצה. לא נתפס וקשה לקבל ולהאמין. איך היית מתגרה בי? "אם תשתדלי תוכלי". שאבין נכון, התכוונת להכין אותי? תן רמז. תן חיבוק אמיתי וחם. פתח את הדלת, זרוק את התרמיל המאובק וקרא בקולך המתבדח "הנה סוף סוף ירד לך האסימון?". לא, לא ירד האסימון.

כנראה לא ירד משני טעמים: האחד שאינני מוכנה לכך, ואני לא חייבת, הגעגועים קשים ולא מאפשרים. השני, שכבר אין אסימונים. לא צריך להמתין בתור אחרי פעילות קרבית כדי לומר: אני בסדר אל תדאגו. סוגר את הטלפון, שגם שאר החבר'ה יספיקו להרגיע.

היום, לכל אחד יש טלפון נייד. מכשיר קטן וחכם שמדברים בו בלי הפסק, ומצלמים ושולחים תמונות והודעות, וגולשים. מצחיק אחד, לא בסקי או גלים, גם לא ממורדות ההר, גולשים ברשתות מידע.

אם תקליד שי ארבלי תמצא המון מידע עליך. תעתוע של המשך בנפתולי הלא נודע. יש גם אפשרות לסוג של קשר, מסרון ווטסאפ קצרצר של "מה נשמע?". נסה אותו. ת?ש?מ?ע שריקה שמודיעה שהגיעה משי הודעה. וואו. יש לנו קבוצה משפחתית, כולנו שותפים שם. בבקשה תצטרף, יהיה כיף.

מחכים לך, יש מקום פנוי עבורך. סופרים מי ענה. אחד חסר. בעולם, ילד, אין מקום לסתם חולמים. תתעורר למעני, כך או כך תישאר האביר שלי.

אוהבת ומתגעגעת אמא

סגן שי ארבלי נהרג ב-14 בנובמבר 1991 בתאונת דרכים בבקעת הירדן בעת מילוי תפקידו. הוא היה בן 21 במותו