פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הקרבות של רפאל

      "החזיקו מעמד ושמרו על אמא": אלו היו מילותיו האחרונות של סגן-משנה רפאל יקובוסון שנהרג במלחמת יום העצמאות, וסיפורו נחשף בשנים האחרונות

      אייקון וואלה! NEWS רקע שחור (מערכת וואלה! NEWS)

      במאי 1926 הגיעה פייגה יעקובסון, מורה לפסנתר מהעיר ריגה שבלטביה, לבית החולים כדי ללדת את בנה הבכור מנישואיה לרוברט. היא ילדה בן בריא ושחור שיער והספיקה להיניק אותו בטרם נלקח לתינוקייה לבדיקות שגרתיות. למחרת הביאו לה את תינוקה אך היא זיהתה מייד כי לא מדובר בבנה. התינוק שנמסר לה היה אדמוני ומראהו היה שונה. היא פרצה בזעקות שבר, וצוות בית החולים שהוזעק לחדרה גילה כי שכנתה לחדר נעלמה. יחד איתה נעלם גם בנה של פייגה.

      לימים התברר לזוג יעקובסון כי לאותה יולדת ששכבה לצידה היו כמה ילדים עם תסמונת דאון. כאשר נכנסה להריון, איים עליה בעלה כי אם שוב תלד תינוק חולה, הוא יפגע בו. כאשר ילדה האישה את תינוקה, זיהתה מייד שגם הוא, כמו שאר אחיו, לוקה בתסמונת דאון וביקשה מחברתה, אחות בבית החולים, לסייע לה להחליף את התינוק החולה בתינוק בריא. האחות נענתה והחליפה בין התינוקות של שתי האימהות. האישה מיהרה לעזוב את בית החולים עם התינוק הבריא.
      פייגה ורוברט דרשו מבית החולים למסור להם פרטים על האישה, אולם נתקלו בסירוב, ככל הנראה מתוך החשש שבית החולים יואשם ברשלנות. טענת בית החולים היתה שפייגה הוזה ואינה שפויה. פייגה שוחררה לביתה עם התינוק שידעה בוודאות שהוא אינו שלה. בני הזוג העניקו לו את השם רפאל וגידלו אותו כאילו היה בנם, אך בכל פעם שנתקלו בילד בן גילו של בנם, חיפשו בו את בנם החטוף. בשנים שלאחר מכן הביאו לעולם ילדה נוספת וקראו לה שושנה.

      רפי לנדאו, אחיינו של רפאל יעקובסון, נקרא על שמו. את הסיפור על אחיינו הוא שמע מאמו, שושנה, ובראיון עימו הוא מספר על התפנית בסיפור: "יום אחד, בזמן שסבי (רוברט, אביו של רפאל; א"פ) השתתף במסיבה, הוא שמע שתי נשים משוחחות ביניהן. אחת מהן אמרה לשנייה, 'אבל את יודעת שזה לא הילד שלהם'. חשדו התעורר והוא ניגש אל האישה ודרש ממנה לספר לו מייד באיזו משפחה מדובר. תחילה האישה סירבה לומר, אולם לאחר שסבי איים להזעיק את המשטרה, היא נכנעה", הוא משחזר. "היא סיפרה לרוברט על השכנים שלה, שלהם כמה ילדים חולים, דומים מאוד זה לזה, וילד אחד בריא ושחור שיער שלא דומה כלל לאחיו. 'מדובר במשפחת פורטנוי', היא אמרה, ומסרה לו את הכתובת".

      ביום המחרת הגיע רוברט אל הבניין. ילדי השכונה שיחקו בפארק השעשועים הסמוך. בין הילדים הוא זיהה ילד בן כ?5, דומה לו כשתי טיפות מים. ליבו אמר לו כי מדובר בבנו. הוא קרא לו אליו ונתן לו סוכרייה. "למחרת, באותה שעה, סבי שוב הגיע למקום אולם הילד לא היה שם. סבא שלי הבין בחוכמתו כי הילד כנראה סיפר להוריו על המבוגר האלמוני שחילק לו סוכרייה, והם אסרו עליו לרדת לשחק מתוך החשש שקינן בהם".

      רוברט הבין כי הוא חייב להגיע אל המשפחה כדי לוודא כי זהו אכן בנו והחליט להתחפש לפקיד של העירייה. הוא השיג מדים, כובע ותיק וחזר אל הבניין. הוא עבר מבית לבית והציג עצמו בפני הדיירים כסוקר מטעם לשכת מרשם האוכלוסין של עיריית ריגה. הבית האחרון שאליו נכנס היה של משפחת פורטנוי. "הוא התיישב בסלון והחל לדבר עם ההורים. כשהבחין בילד, שהוריו העניקו לו את השם אריה, מתרוצץ בדירה, הוא כבר היה בטוח. זהו בנו. הוא החליט לעשות הכל כדי להשיבו אליו", משחזר רפי. רוברט פנה לעורך הדין היהודי, ישראל (אוסקר) גרוזנברג, מגדולי הפרקליטים באותה תקופה ולוחם ידוע למען זכויות היהודים. כשגרוזנברג שמע מפי רוברט את הסיפור, הוא ניאות לייצג אותו בתביעה נגד משפחת פורטנוי.

      הנחמה שבעבודה

      המשפט שכונה בתקשורת "משפט יעקובסון - פורטנוי", התנהל במשך כמה שנים וזכה להתעניינות ציבורית ותקשורתית אדירה. למרות שמשפחת פורטנוי הכחישה כי חטפה את התינוק, קבע השופט כי לאור הדמיון החיצוני הברור בין הילד אריה לבין רוברט ובעיקר לשושנה הקטנה, אכן מדובר בבנם של בני הזוג יעקובסון - והורה להחליף בין הילדים.

      משפחת פורטנוי לא השלימה עם פסק הדין והגישה ערעור לבית המשפט העליון. בהוראתו של השופט שדן בתיק, הועברו שני הילדים לבית יתומים ונאסר על הוריהם להיפגש עימם. כמעט שנה נמשך הדיון בערעור ובסיומו הוא נדחה. לאחר שנה בבית היתומים, בתנאים קשים, כמעט ללא קשר עם העולם החיצון, הוצאו משם שני הילדים, שהיו עתה בני 9. אריה הוחזר למשפחת יעקובסון, ובעצתו של רב הקהילה שונה שמו לרפאל. משפחת פורטנוי סירבה לקבל לידיה את בנה הביולוגי, שכזכור נקרא אף הוא רפאל, והוא נשאר עוד זמן מה אצל משפחת יעקובסון, עד שזו לא יכלה לטפל בו עוד והוא הועבר למוסד לילדים חולים. כעבור כמה שנים נפטר.

      בראיון שצולם לפני ארבע שנים על ידי בית ספר שדה כפר עציון, מספרת שושנה, אחותו הקטנה של רפאל, כי אחיה התקשה מאוד להסתגל לחיים החדשים ולמשפחתו הביולוגית. הוא נכנס לדיכאון נפשי אשר עצר את התפתחותו, התחנן לחזור להורים שהכיר כל חייו, בכה בלילות וניסה לברוח לביתם. גם העובדה שהמשפחה היתה ידועה בכל ריגה, ובכל מקום שאליו הלכו, אנשים הצביעו ודיברו עליהם, הכבידה מאוד על רפאל, והוא התקשה להסתגל למציאות חייו החדשה. בהמלצת פסיכולוג החליטה המשפחה לעזוב את ריגה ולעלות לארץ ישראל.

      בנובמבר 1935 הגיעה משפחת יעקובסון לתל אביב. רוברט קיבל את השם העברי אליעזר ראובן ופייגה הפכה לציפורה. רפאל התקשה למצוא את מקומו במסגרות הלימודיות בעיר, והוריו שהבינו כי נפש מיוחדת ופצועה כשלו זקוקה למרחב ולחופש, שלחו אותו למסגרות קיבוציות. הוא שהה בדגניה ובתל יוסף והתמסר לחקלאות. שם, בעבודה בשדות וברפת, מצא מזור לנפשו. רפאל החל לנגן באקורדיון, חיבר שירים היתוליים, הקדיש את זמנו לפעילות בארגון ההגנה ובהדרגה גבר ביטחונו העצמי. מנער מסוגר הפך לבחור עליז ופתוח, אהוב ונערץ על חבריו. כשהיה בן 16 בלבד, הוא התגייס לפלמ"ח, נשלח לאימונים בכפר גלעדי ובבית השיטה והמשיך ללימודים במקווה ישראל. רק שם, סיפרה שושנה, השלים סוף סוף עם זהותו והחל לקרוא לציפורה בשם "אמא".

      כחבר בהגנה השתתף רפאל בכמה מבצעים ועם פרוץ מלחמת העצמאות סיים את אימוניו כקצין קשר אלחוטי באחד מגדודי הפלמ"ח, ומונה לאחד מראשי מלווי השיירות לירושלים. הוא היה חלק משיירת נבי דניאל שיצאה במארס 1948 מירושלים עם אספקה לגוש עציון הנצור. בקרב הקשה והארוך שהתרחש ליד בית לחם, בזמן שהשיירה היתה בדרכה חזרה לירושלים, נהרגו 14 לוחמים ונפצעו 40. רפאל נפצע ובמשך כמה ימים נחשב למת. למרות שיחסיו עם משפחתו השתפרו, בחופשותיו הוא העדיף להצטרף לקרבות באבו כביר וביאזור.

      הקרב על המנזר

      רפאל הוצב במשלט שהוקם באזור המנזר הרוסי. מדובר היה במנזר שישב על רכס של הר ("ההר הרוסי") בגובה של 960 מטרים, ממזרח לכפר עציון, סמוך לכביש הראשי המוביל מחברון לירושלים. המנזר השתייך בעבר לכנסייה הרוסית בירושלים, ולאחר נטישתו נעשו כמה ניסיונות להקים בו התיישבות יהודית, אך הם כשלו והמקום נשאר נטוש עד ינואר 1948. בתום מתקפה של מאות ערבים על כפר עציון, מתקפה שבה ניצחו אנשי כפר עציון, נתפס המנזר הרוסי על ידי מגיני הגוש.

      במקום הוקם משלט ועל הלוחמים הוטל למנוע את איגופו של המנזר מצד הרכסים הדרומיים. המקום בוצר, נחפרו בו תעלות רבות והושמו גדרות תיל מסביב. חשיבותו האסטרטגית של המשלט היתה ברורה לכולם - יהודים וערבים כאחד - בשל העובדה ששלט למעשה הן על הכביש הפנימי של הגוש, הן על הרכסים מצפון, הן על הכביש הראשי לירושלים והן על בית פאג'ר ועמק הברכה, ועקב כך הפך לבסיס שממנו הוצאו אל הפועל מתקפות נגד התחבורה של האויב הערבי. הפעולות כללו מיקוש וחבלה, התקפות של שיירות ומניעת תנועה חופשית של האויב באזור, במטרה לאפשר לכוחות מירושלים לנוע באופן חופשי יותר אל הגוש ובחזרה.

      ב- 4 במאי - עשרה ימים לפני תום המנדט הבריטי בארץ ישראל - הסתערו המוני ערבים על גוש עציון באמצעות תותחים ומשוריינים ובסיוע פעיל של הלגיון הערבי וכוחות המנדט הבריטי, כדי לסלק את המגינים מהמשלטים החולשים על הכביש הראשי. בתום קרב ממושך, שבו נהרגו 12 לוחמים, ובהם גם רפאל, שנפגע בצווארו מכדורים של תותח, הצליחו הערבים לכבוש את המנזר הרוסי. עם ערב נתפס המקום מחדש על ידי מגיני הגוש. המשלט הוחזר לידיהם של מגיני הגוש.

      לנשק 12 מצבות

      ב?12.5.1948, החל הקרב האחרון והמכריע על גוש עציון. כוחות של הלגיון הערבי, אנשי כנופיות וערבים מהכפרים באזור הסתערו עם שחר על המשלטים בגוש עציון ועל היישובים. בקרב שהתחולל במשלט שבמנזר הרוסי נהרג מפקד הגוש, משה זילברשמיט. הלוחמים, שהיו במיעוט מול אלפי הערבים, נסוגו לעבר היישובים. אחד?אחד נפלו המשלטים בידי הערבים. גוש עציון בותר. ביום השני של הקרבות, ללא מפקד הגוש שנהרג, באין קשר בין היישובים ועם תחמושת אפסית, התחדשו הקרבות.

      בשעות הצהריים, ד' באייר תש"ח, ערב הקמת מדינת ישראל, נכבש כפר עציון על ידי הערבים. התשדורת האחרונה משם לירושלים בישרה: "מלכה נפלה". לאחר נפילת כפר עציון התבצע טבח אכזרי ב?127 מגיניו. רק ארבעה נותרו בחיים. הערבים התעללו בגופות, החריבו את המקום וחיללו את הקברים. לימים סיפרה שושנה כי הוריה, שלמדו זמן קצר קודם לכן כי בנם נמצא בגוש עציון, פתחו רדיו ושמעו על המתקפה שהחלה. אמה צעקה מייד "רפי נהרג", ולא ידעה עד כמה צדקה. כשנציגי הצבא הגיעו כדי לבשר על מותו, ההורים לא היו בבית ועל שושנה הצעירה, בקושי בת 18, הוטלה המשימה הקשה מכל - לבשר להוריה כי איבדו את בנם הבכור, זו הפעם השנייה.

      רק כשנה וחצי לאחר נפילת גוש עציון ובתום משא ומתן ממושך עם הלגיון הערבי, התאפשרה מלאכת איסוף גופות חללי הגוש והבאתם לקבורת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. לנדאו, נכדה של ציפורה, מספר כי בכל שנה, עם סיום טקס האזכרה לחללי הקרב, ולאחר שנפרדה מקברו של רפאל, נהגה סבתו לערוך טקס קבוע. "מכיוון שהיא לא היתה בטוחה שגופתו של רפאל אכן קבורה תחת המצבה הנושאת את שמו, היא התיישבה מול כל מצבה, נישקה אותה, נפרדה מרפאל ועברה לקבר הבא. כך, 12 קברים. הטקס נמשך שעות, ואנו התאזרנו בסבלנות עד שתסיים".

      בסיפורי המורשת על גוש עציון נדחקו הצידה סיפורי הקרבות במנזר הרוסי. בבית ספר שדה כפר עציון החליטו לכלול את האתר במסלול הטיול של בית הספר, לתעד ולחקור על הלוחמים שנפלו. ירון רוזנטל, מנהל בית הספר, מספר כי "במסגרת המחקר שעשינו על הנופלים, גילינו את הסיפור הטרגי של רפאל, וכיום אנו מחנכים את בני הנוער להכיר בתרומה האדירה של רפאל ושל הנופלים האחרים, שבזכותם אנו יכולים לחיות היום בגוש עציון".